בית קברות ושמו טניס אמריקני

לראשונה בהיסטוריה אין אף טניסאי אמריקני בעשירייה הראשונה בעולם ■ מדינות הטניס העשירות בעולם הן בעצם הכל חוץ מ... מדינות טניס

הכתובת היתה על הקיר כבר שנים. אבל עכשיו זה רשמי: לראשונה בהיסטוריה אין אף טניסאי אמריקני בעשירייה הראשונה בעולם, אחרי שאנדי רודיק יצא מרשימת עשרת הבכירים בדירוג האחרון שפורסם השבוע.

רודיק, סביר להניח, כבר לא יחזור לצמרת העולמית. הוא נראה כבוי. ראיתי אותו לפני שבועיים אצלי במועדון בניו-יורק כמעט מפסיד לג'ון מקנרו הקשיש בן ה-51 במשחק רשמי.

הסיפור של רודיק רק מבליט את התהליך שעובר על "מדינות טניס" כארה"ב, אנגליה ואוסטרליה, שלאט לאט נעלמות מהמפה. בבריטניה המצב ממשיך להיות גרוע עד אנוש, עם שחקן אחד בלבד במאייה הראשונה בעולם. כך נוצר מצב ששתי מדינות הטניס העשירות בעולם - בריטניה וארה"ב - שגם מחזיקות בשני הטורנירים היוקרתיים והנדיבים בסבב (יו.אס אופן ו-ווימבלדון), הולכות לאחור ככל שעוברות השנים. אגב, בריטניה הגדולה, כמעט מבלי ששמנו לב - היא כבר הגיעה לדרג השלישי בגביע דייויס.

מה קרה בעצם לטניס במדינות האלו? ממתי החלה ההתרסקות?

דילול באמריקה

באופן כללי, ב-20 השנים האחרונות ענף הטניס המקצועני לא ממש מאיר פנים למדינות האנגלוסקסיות, שבאופן מסורתי תמיד שלטו בענף. כמו ארה"ב, גם אנגליה וגם אוסטרליה, שתי מעצמות טניס בעבר, מדשדשות אי שם הרחק מאחורי ספרד, צרפת, רוסיה, ארגנטינה, סרביה. ואפילו מדינות זעירות כמו בלגיה וקרואטיה משאירות להן אבק.

הסיבות הן שונות ומגוונות. העיקרית שבהן היא הגלובליזציה של המשחק והפיכתו מענף השמור לאריסטוקרטים ובני המעמד הגבוה, לענף האינדיבידואלי הפופולארי בעולם. עד שנות ה-80' של המאה הקודמת שוחק הענף באופן רציני בעיקר בארה"ב, אוסטרליה, אנגליה ודרום אפריקה. המדינה הלא-דוברת אנגלית היחידה שקיימה מסורת של טניס היתה צרפת. בשאר המדינות היה הטניס ענף די זניח ונחלת האצולה והמעמדות הגבוהים.

השינוי החל בתחילת שנות השבעים, כשהענף הפך למקצועני. שחקנים כמו איליה נסטאסה הרומני, גיירמו וילאס הארגנטינאי ובעיקר ביורן בורג השבדי, שהפך לאליל בקנה מידה עולמי, תרמו לפופולאריות העולמית של הענף, ואת השאר עשה בוריס בקר שהרבה בזכותו הפכה גרמניה למעצמת טניס ואירופה ליבשת הדומיננטית השולטת ביד רמה בענף.

אמריקה מתחרה מול מדינות ספורט קלאסיות ש"גילו" את הטניס ושולחות את מיטב הכישרונות שלהן לענף. ספורטאים שבדורות הקודמים היו הולכים לשחק כדורסל או כדורגל, מגיעים לטניס והפכו את הענף לפיזי הרבה יותר במעבר.

העובדה שהרבה יותר מדינות החלו לשלוח שחקנים לסבב, והעומק האיכותי שנוצר במאייה הראשונה, דיללו באופן טבעי את הנוכחות של האמריקנים בצמרת העולמית. אלא שהמצב מחמיר עם השנים: לשם השוואה, ב-1980 היו 41 שחקנים אמריקנים במאייה הראשונה (6 בעשירייה הראשונה!), ב-1995 המספר כבר ירד ל-13 והיום הוא עומד על שבעה אמריקנים בלבד בין מאה הראשונים בדירוג המחשב העולמי.

הגלובליזציה של הענף היא לא הבעיה היחידה של הטניס האמריקני. יש לענף לא מעט בעיות, ורובן פנים-אמריקניות. דבר ראשון, רוב הילדים האתלטיים והמוכשרים - חומר הגלם שממנו אמור לצמוח הפיט סמפראס או האגאסי הבא - כלל לא מגיעים לטניס. רובם המכריע יעדיפו את הפוטבול, בייסבול, כדורסל, ואפילו כדורגל (במיוחד עכשיו אחרי קדחת המונדיאל) והוקי קרח, לפני שיתחילו לקחת שיעורי טניס רציניים. כך יוצא שמי שמגיע לטניס הם בדרך כלל "החנונים" של הכיתה, אלו עם ההורים העשירים שחברים בקאנטרי-קלאבים והולכים לבתי ספר פרטיים.

אנדי רודיק, טניס / צילום: רויטרס
 אנדי רודיק, טניס / צילום: רויטרס

אנדי רודיק. רוב הילדים באמריקה לא מגיעים לטניס (צילום: רויטרס)

לא שאין גישה לטניס עבור המעמדות הנמוכים יותר, אבל לא לטניס תחרותי ברמה גבוהה אלא כתרבות פנאי. למעשה, הפופולריות של ענף הטניס כענף עממי באמריקה בעלייה חדה ב-30 השנים האחרונות. יש אינספור מגרשים ציבוריים וקהילתיים ותוכניות לילדים המסובסדות על-ידי העיריות השונות, אבל רמת האימון בהם נמוכה מאוד.

באופן כללי, רמת המאמנים בארה"ב היא נמוכה בהשוואה לאירופה. מוזר להגיד את זה על האמריקנים, אבל רוב המאמנים מיושנים ולא ממש מחוברים למה שקורה בעולם.

הילדים? יותר חשוב לשלוח אותם לקולג'

באופן פרדוקסלי, האמריקנים תרמו לא מעט להשתלטות של מדינות מזרח אירופה על הטניס. לא מעט מהכוכבים והכוכבות של הענף גדלו והתאמנו באקדמיות של פלורידה וקליפורניה, שם מרוכזים גם רוב המאמנים הבכירים. אבל איך זה שדווקא המזרח אירופאים פרחו באקדמיות? הרי לילדים האמריקנים היתה אותה הזדמנות לנצל את התנאים המושלמים לייצור שחקנים. התשובה טמונה במנטליות האמריקנית ובשפע הכלכלי.

המנטליות האמריקנית הקלאסית של המעמד הבינוני ומעלה היא קודם כל חינוך, אח"כ השאר. זהו מקור העוצמה של החברה והכלכלה האמריקנית והדלק שמניע אותה. אין כמעט זוג הורים שפוי שיוותר לילד על מסלול של תיכון פלוס קולג'. כלומר, עד גיל 22 אין לילד כמעט אפשרות בחירה, ודאי לא כשמדובר בענף קשה ותחרותי כמו טניס שבו סיכויי ההצלחה כשחקן מקצועני כמעט אפסיים.

האופציה של להיות שחקן קולג', לפתח קשרים ולרכוש תואר עם מלגה הרבה יותר קורצת.

הטניסאים המזרח אירופאים שפוקדים את האקדמיות בארה"ב מגיעים הרבה יותר רעבים וממוקדים. פה גם טמון ההבדל הגדול. למשפחה רוסיה שמהגרת לאקדמיה של ניק בוליטיירי אין שום בעיה לרשום את הילדה בת ה-12 ללימודים דרך האינטרנט בכדי שיהיה לה יותר זמן לשחק ולהתחרות, במקרה הגרוע הילדה תגמור בקולג' וגם אופציה של מאמנת במועדון אינה גרועה כל כך בעיניים של משפחה מזרח אירופאית.

ובנוסף יש את ההיבט המנטלי: הילדים המזרח אירופאים חזקים יותר מנטלית מהילדים האמריקנים שגדלים בתרבות השפע, עם כל הפיתויים הטמונים בה.

העוצמה הספרדית

אבל עם כל הכבוד למזרח אירופאים, הספרדים הם העם השולט כרגע ביד רמה בטניס העולמי ומהווים מודל לחיקוי לשאר המדינות, כולל ארה"ב. לספרד אינספור שחקנים בצמרת העולמית, ואפילו אם נוציא מהמשוואה את רפא נדאל, היא עדיין המעצמה הכי חזקה בעשרים השנים האחרונות מבחינת העומק והמסורת. ספרד עוברת את התהליך ההפוך מזה של האמריקנים - מ-4 שחקנים בקושי במאייה הראשונה ב-1980, ל-13 שחקנים נכון לאוגוסט 2010.

ספרד לא צריכה את פלורידה. יש לה מזג אוויר מצוין לטניס ובעיקר תשתית מדהימה של מאמנים מעולים ואקדמיות שמוציאות שחקנים בפס ייצור מדי שנה.

אחד מאבות ה"שיטה הספרדית" הוא חוזה היגראס, ספרדי לשעבר שחי בקליפורניה כבר 30 שנה. היגראס, שעבר במהלך הקריירה שלו עם מיטב השחקנים בעולם כולל רוג'ר פדרר וג'ים קורייר (וגם אימן את שחר פאר לתקופה קצרה), דורג רביעי בעולם בשנות ה-70' וה-80'. היגראס הוא האיש שאמור לבצע את המהפכה בטניס האמריקני. הוא הוחתם לפני שנתיים על-ידי פטריק מקנרו, ראש המערכת באיגוד הטניס האמריקני, כמאמן האחראי על תכניות הנוער, ומנסה להקנות את שיטות העבודה הספרדיות למאמנים האמריקנים.

רפאל נדאל, טניס, ווימבלדון / צילום: רויטרס
 רפאל נדאל, טניס, ווימבלדון / צילום: רויטרס

נדאל. השיטה הספרדית עובדת (צילום: רויטרס)

הכוונה של היגראס היא מבורכת, רק שיש שתי בעיות עיקריות - העיקרית היא שהם התעוררו 20 שנה מאוחר יותר. נכחתי בכמה השתלמויות של היגראס ושל איגוד הטניס האמריקני, מדובר בשיטות אימון בסיסיות שכבר הפכו מזמן ללחם וחמאה בכל העולם. אני זוכר את שלמה צורף עובד לפי השיטות הללו כבר בשנות השמונים.

ההתעוררות המאוחרת משמעותה שייקח עוד כמה שנים לפחות עד שנראה את הפירות של "מהפיכת היגראס".

הבעיה השנייה איתה מתמודד היגראס היא הגודל העצום של ארה"ב. במדינה כה רחבת ממדים כמעט בלתי אפשרי לפקח על המאמנים ולהקנות שיטה אחידה של אימון. הגיאוגרפיה וגם המנטליות מקשה מאוד לאגד את הכישרונות הבולטים למחנות אימון מרוכזים. כלל ידוע הוא שכישרון מפרה כישרון. אלא שבאמריקה מעדיפים לא מעט הורים לגדל את הילד עם מאמן פרטי ולא להיות חלק מקבוצה שתפרה אחד את השני.

אנגליה? ציפיות לא ריאליות

באנגליה המצב לא פחות גרוע, אם כי שם המצב מעט שונה. היתה תקופה שאנגליה היתה מעצמת טניס, אבל מדובר בשנות השלושים של המאה הקודמת, בימים של פרד פרי האגדי. בדומה למעמדה בכדורגל, הפכה אנגליה בהדרגה ממדינה עם מסורת מכובדת לבדיחה עצובה, למרות שחקנים נקודתיים מעולים כמו טים הנמן, גרג רוסדסקי (קנדי שהתאזרח) ואנדי מארי העכשווי (שהוא בכלל סקוטי ולא סובל אנגלים).

הבעיה של אנגליה היא הציפיות ממנה, שהן לגמרי לא ריאליות. באנגליה יש מסורת טניס עתיקת יומין, אבל בפועל מדובר במדינה עם מזג אוויר זוועתי לטניס. למעשה רוב השנה משחקים באנגליה באולמות על משטחים מהירים. מהסיבה הזאת לרוב האנגלים אין משחק קו אחורי יציב, שהוא הבסיס להצלחה בטניס המודרני, בגלל המשטחים האיטיים ששולטים בסבב.

אנדי מארי, טניס / צילום: רויטרס
 אנדי מארי, טניס / צילום: רויטרס

אנדי מארי. עדיף לא לצפות (צילום: רויטרס)

הטורניר היוקרתי בווימבלדון הוא המותג הכי חשוב של הענף אמנם, אבל מלבד לרפד את חשבון הבנק של האיגוד האנגלי הוא לא יכול לחפות על הבעיות החמורות של הטניס האנגלי. איגוד הטניס המקומי השקיע לא מעט כסף בהבאת מאמנים בכירים בכדי לשנות את המצב, למרבה האירוניה - רובם אמריקנים. לפני מספר שנים הביאו את ברד גילברט עבור שכר של מיליון ליש"ט בשנה, כדי שיסייע בפיתוחם של שחקני נוער, ובראשם אנדי מארי. לפני כשנה שינו כיוון ושכרו את שרותיו של פול אנאקון, מאמנו של פיט סמפראס לשעבר. אנאקון, כמו היגראס באמריקה, הולך על המודל הספרדי ומנסה לטמון את הזרעים שיניבו תוצאות בעוד כמה שנים.

נפגשנו לא מזמן בהשתלמות מאמנים בפלורידה, ואנאקון סיפר לי על שיטת העבודה שלו באנגליה: "כל שחקני הנוער הבכירים שלנו נוסעים לספרד למשך ארבעה חדשים בשנה ומתאמנים באקדמיות שייצרנו איתן קשרי עבודה, כולם על חימר אדום, מול שחקני חימר ספרדים ועם מאמנים ספרדים בכירים לפי שיטות האימון שלהם. המטרה היא לייצר דור חדש של אנגלים שמשחק את המשחק המודרני מהקו האחורי, דור שירגיש יותר נוח על המגרשים האיטיים של היום. התקווה היא שהם ילמדו את חבטות הקרקע של הספרדים, את המשמעת הטקטית והתנועה הנכונה שמגרשי החימר מצריכים, אבל עדיין תהיה להם חבטת פתיחה טובה ומשחק רשת לפי המסורת האנגלית".

על הנייר זה נשמע טוב.

צרו איתנו קשר *5988