ימים אחדים לפני שפורסמה מועמדותו של השופט המחוזי נעם סולברג לבית המשפט העליון, התקשר אליו אחד הפוליטיקאים החברים בוועדה לבחירת שופטים וסיפר לו שבכוונתו להציע את שמו כמועמד. סולברג, מעידים בסביבתו של חבר הוועדה, הודה לו בנימוס על הבעת האמון, והזכיר שבבית המשפט המחוזי בירושלים יש בכירים וותיקים ממנו, שקודמים לו בתור. ובכלל, הוא רק בן 47, בקושי ארבע שנים במחוזי, לא אצה לו הדרך. הפוליטיקאי הודה לו בנימוס, והבין את מה שסולברג בעצם לא אמר בין השורות הפתלתלות. הוא לא אמר - לא. מועמדותו של סולברג יצאה לדרך.
גם כששלושת חברי הוועדה - השר גלעד ארדן (ליכוד), יו"ר ועדת חוקה דוד רותם (ישראל ביתנו) וח"כ אורי אריאל (האיחוד הלאומי) - העניקו לו חיבוק דב שגרם לו הרבה מאוד נזק, הוא לא משך אותה. סולברג חובש הכיפה, המתגורר באלון שבות, סומן בתקשורת כמועמד הפוליטי ביותר מבין המועמדים תושבי ההתנחלויות שהציעה השלישייה, שכללו גם את שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב ישעיהו שנלר ואת פרופ' דב פרימר. שלושת הפוליטיקאים לא הסתירו שהציבור שהם מייצגים רוצה בבית המשפט העליון אנשים בראש שלהם, רחוקים מהאליטה המסורתית שמייצגת הנשיאה דורית ביניש. וסולברג, שהשר ארדן הפליג בשבח השקפת העולם שלו, תאם, לשיטתם, למשבצת הזאת. "את מבינה מזה שהצעתי אותו, שאני סומך עליו", אמר ל-G ח"כ אריאל ימים אחדים לפני התכנסות הוועדה.
סולברג נחשב למשפטן טוב, כך שקשה לפסול את מועמדותו מסיבות מקצועיות. גם פסקי הדין השנויים במחלוקת שלו מנומקים היטב, כך שאפשר שלא להסכים איתם אבל קשה מאוד להפוך אותם בערכאה גבוהה יותר. תפיסת העולם השמרנית שלו תובא כאן בהרחבה בהמשך. נזכיר כעת על קצה המזלג את הנחת היסוד שלו באחד ממשפטי הדיבה שהתנהלו בפניו. סולברג הסכים עם הקביעה כי עורך דין יהודי ישראלי (במקרה הזה יוסי ארנון), שמיוחסת לו "השקפת עולם אנטי ציונית ברוח מדינת כל אזרחיה של ח"כ עזמי בשארה", רשאי לראות בדברים הוצאת דיבה שעלולה להשפילו בעיני היועץ המשפטי ופרקליטות המדינה.
הרטוריקה של סולברג בשיחתו עם חבר הוועדה תאפיין גם את התנהלותו חודשיים וחצי מאוחר יותר, כשידובר במועמדותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בראשית ספטמבר, שבוע לאחר שנדחתה מועמדותו לעליון, פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי סולברג הוא מועמדו המוביל של שר המשפטים יעקב נאמן לתפקיד. על משקל, מי שלא רצה אותו כשופט עליון יקבל אותו כיועץ המשפטי לממשלה. סולברג סירב להתייחס לנושא, גם בשיחות פרטיות בין חברים. הוא שב והפליג בחשיבות עבודתו בבית המשפט המחוזי, וסירב לתת הצהרת כוונות באשר לייעודו החדש. כשגם כאן, הדגישו שומעיו, לא נשמע לרגע שבדעתו לסרב לתפקיד.
השילוב הזה של גלגול עיניים לשמיים לצד שאפתנות בריאה, מאפיין את סולברג, שמאז הוסמך ב-1991 לעורך דין, נמצא קרוב למקבלי ההחלטות. הוא שימש עוזרם של שלושה יועצים משפטיים - יוסף חריש, מיכאל בן-יאיר ואליקים רובינשטיין, שייצגו השקפות עולם שונות, ועם כולם הסתדר. אמנם תחת בן-יאיר, שניסח הנחיות לאכיפת החוק כלפי המתנחלים בשטחים, לא היה לו תמיד קל - בלשכת בן-יאיר זוכרים איך סולברג, שהגיע באחד הימים לעבודה אחרי שרכבו ספג בדרך יידויי אבנים, נשמע ממורמר מכך שעליו לנסח כעת הנחיות שעוסקות באכיפת החוק כלפי הצד הישראלי דווקא - ועדיין, שלושת היועצים המליצו עליו לשיפוט ושיגרו מכתבי המלצה חמים בעניינו.
"אני מאוד מחזיק ממנו, ויש לי להגיד עליו רק דברים טובים", אומר בן-יאיר. "לא תמיד ראינו עין בעין בנושאים ציבוריים, ובכל זאת היה שיתוף פעולה. לא מצאתי שבעבודתו באה לידי ביטוי השקפת עולם כלשהי".
מבקריו של סולברג יגידו שהעובדה שהסתדר עם כולם מעידה על כך שמדובר בפקיד אופורטוניסט; מוקיריו ייחסו זאת למקצועיות של עובד מדינה. מה שבטוח, הגישה הזו ודאי לא הזיקה לקידומו.
ב-1998 מונה סולברג לכהונת שופט שלום בירושלים, וב-2005 עבר למחוזי, תחילה כשופט בפועל. לו היה מתמנה כעת לעליון היה מדובר באחד ממסלולי הקידום המהירים ביותר במערכת בתי המשפט. אלא שהייתה מי שעצרה את זה בכל הכוח. קוראים לה דורית ביניש, ועם סולברג יש לה חשבון פתוח כבר עשר שנים.
ביניש מטרפדת
ההיסטוריה המשותפת של ביניש וסולברג נוגעת לימים שבהם לשכות היועץ המשפטי ופרקליטת המדינה היו בנתק גדול. סולברג שימש כעוזרו של חריש, שנאלץ לייצג את המדינה לבדו בבג"ץ 400 מגורשי החמאס, אחרי שביניש, פרקליטת המדינה דאז, סירבה להגן על עמדת המדינה. חריש, השבוע, לא זכר את סולברג יושב לצדו באותם דיונים מרתוניים, אבל בהחלט זוכר "שהיה מסור בלב ובנפש לעבודה ולמדינה, מתרחק מרכילות ומכל שאר הנגעים שהיו במשרד המשפטים".
שיוכו של סולברג למחנה הנגדי ודאי לא הוסיף לו נקודות אצל ביניש, אבל הפרוטוקול שרשם סולברג בדיון שהתקיים במאי 1996 בלשכת היועץ בן-יאיר ושעסק באבישי רביב, הוא שגרם לה לסמן עליו איקס גדול. באותו דיון אמר ג' בן-עמי, יועץ משפטי בשב"כ: "חשדו ברביב בשיתוף פעולה, והוא היה צריך להסיר מעליו את החשדות. בדיון אצל ביניש, היא נתנה אישור שיעשה פעילות על-יד אוניברסיטת בר-אילן, ויחשיד אדם אחר כדי שייתפס".
שלוש שנים אחר כך, כשנחשף הפרוטוקול בתקשורת, הכחישה ביניש שנתנה לגיטימציה להתפרעויותיו של רביב, והצהירה שסולברג אינו יודע לרשום פרוטוקול. בן-יאיר, אגב, אישר בחתימתו את הפרוטוקול כמה ימים אחרי שנכתב. גם פרקליטת המדינה דאז עדנה ארבל, שנכחה בדיון ונחשבת למקורבת לביניש, לא הביעה הסתייגות מהדברים, כשהגיע אליה לאישור העותק המודפס. ייתכן שבן-יאיר וארבל לא הקדישו תשומת לב רבה לפרוטוקול הדיון ואישרו אותו כלאחר יד. ייתכן גם שביניש הרגישה נוח לבעוט בשליח, כשנתפסה מאפשרת לרביב להפליל אדם אחר.
כך או כך, את קידומו של סולברג למחוזי היא נאלצה לבלוע, כיוון שנשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק לא הותיר לה ברירה. לברק היה חשוב אז לקדם את המועמדים המועדפים עליו לעליון, בתמורה לדילים בערכאות הנמוכות יותר. סולברג נחשב בעיניו לשופט שלום טוב ויעיל עם הספקים מצוינים, שקידומו למחוזי היה ממילא רק שאלה של זמן. נשיא המחוזי בירושלים באותה תקופה, השופט יעקב צמח, רצה אותו; כמו גם חבר הוועדה לבחירת שופטים דאז, ח"כ שאול יהלום (מפד"ל), שפעל למען מועמדים חובשי כיפה. קידומו של סולברג בתמורה לשיתוף פעולה לגבי מועמדים אחרים לעליון נראה כמו עסקה משתלמת, וביניש - שהייתה אז חברה בוועדה לבחירת שופטים - נאלצה להצביע בעד.
אלא שעכשיו היא הנשיאה, וסולברג מועמד לעליון, צירוף נסיבות שגורם לה להתנגד בכל הכוח. מאחר שמדובר היה במינוי של שלושה שופטים לעליון, עלו לדיון בוועדה הרכבים שונים של מועמדים. הרעיון היה לבחור שלישייה שתהיה מוסכמת על כולם, ולא מועמדים בודדים. "ביניש שללה כל הסדר שכלל את האפשרות שסולברג ימונה", מעיד אחד מחברי הוועדה. "לפרוטוקול היא אמרה שהוא בן 47, צעיר מדי לעליון ומה יגידו הוותיקים יותר, אבל כשביקשה באותה ישיבה למנות למחוזי את רשם בית המשפט העליון יגאל מרזל בן ה-37, שנחשב למקורב אליה, גילו הצעיר כלל לא הטריד אותה. היה נראה שהתנגדותה לסולברג היא אידיאולוגית, והיא ראתה הישג גדול בבלימתו".
תגובת דוברת מערכת בתי המשפט בעניין ביניש והפרוטוקול שנוגע לאבישי רביב: "הדברים לעניין רישום הפרוטוקול חסרי שחר וממוחזרים, ומעידים על אי-הבנת הנושא. הם ממילא אינם קשורים לשיקולים שנשקלים על-ידי הוועדה לבחירת שופטים".
מכשירים את הקרקע
האם תומכיו של סולברג לא יכלו לנחש את עוצמת ההתנגדות, או שגם הם לא באמת החשיבו את מועמדותו לריאלית? ח"כ רותם מתעקש ש"לא היה כאן ניסיון ליצור אינפלציה של מועמדים דתיים", כדי שמתוכם ייבחר לפחות אחד. "באמת האמנו שהוא ראוי, ואני עוד הפסדתי אצלו במשפט לפני שנים", הוא אומר. "הגשתי תביעת דיבה נגד איילה חסון ורשות השידור, ולמרות שחשבתי שמגיע לי לזכות, קראתי את פסק הדין המאלף שלו ודי השתכנעתי. אז היום טענו שהוא צעיר, בעוד כמה שנים הוא כבר לא יהיה צעיר".
הגישה הזו מאפיינת לא רק את רותם. מועמדים רבים למשרות שיפוט מוצעים בשלב שבו אין להם שום סיכוי להיבחר, אבל בינתיים הסטטוס שלהם משתדרג, השם נכנס לתודעה, ובפעם הבאה המועמדות כבר נשמעת מופרכת פחות. במקרה של סולברג, מתגבשת כעת הערכה כי שדרוגו כמועמד לעליון נועד להכשיר אותו כמועמד ראוי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. שתי המשרות מצריכות רקורד דומה, כך שלגיטימציה שתיתן האחת תסייע בקבלת הכשר לאחרת.
שר המשפטים נאמן, טוענים מקורבים לחברי הוועדה, הציע לרותם ולאריאל לקדם את סולברג דווקא כמינוי זמני בעליון, כיוון שמשם יהיה קל יותר להציע אותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה במקומו של מני מזוז, שעתיד לפרוש בסוף ינואר. רותם מכחיש את הדברים, וגם בלשכתו של נאמן מנסים להרחיק אותו ממעורבות במינוי היועץ, ובכלל - להסית את הדיון ככל האפשר מסולברג. "חסרים מועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה שאפשר לכתוב עליהם?", אומרים שם, "למה מתמקדים דווקא בו?".
בהודעה שפרסם יועץ התקשורת של השר נטען כי "נאמן אינו עוסק בזה, הנושא אינו נמצא על סדר יומו, והפרסומים מונעים על-ידי גורמים אינטרסנטיים". ובמילים אחרות: מדובר בספין שנועד לאפשר לחברי הכנסת הדתיים להסביר לקהל הבוחרים שלהם מדוע נכשלו בקידום מועמדותו של סולברג לעליון. אלא שהכחשה ממשית אין כאן. נאמן אינו עוסק בזה כרגע, אבל לא מן הנמנע שיעסוק בכך מחר. ובאשר לפרסומים - היש פרסום שאינו מונע על-ידי גורמים אינטרסנטיים?
נאמן מכיר את סולברג משנת 1997. שר המשפטים עמד אז בראש ועדה שבחנה את נושא הגיור. סולברג, אז עוזרו הבכיר של רובינשטיין, שימש כיועץ המשפטי של הוועדה וחיבר את הדוח שהוציאה. נאמן, אומר מי ששוחח איתו בנושא, התרשם מסולברג ורואה בו כיום מועמד רציני לתפקיד, בפרט אם סמכויותיו של היועץ אכן יפוצלו וסולברג, שלא נחשב לשופט "פליליסט" מובהק, ייעץ לממשלה מבלי שיחזיק בסמכויות התובע הכללי.
שר המשפטים אמנם אינו חבר בוועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי לממשלה, ושלושה מתוך חמשת החברים בה גם אינם מזוהים איתו, אבל הוא יכול להשפיע עליה בדרכו. בראש הוועדה עומד השופט בדימוס תיאודור אור, וחברים בה נציג לשכת עורכי הדין עו"ד אייל רוזובסקי ונציג האקדמיה פרופ' אייל בנבנישתי. שלושתם, לפי ההערכות, יבחרו במועמדים המזוהים עם אסכולת ביניש ועם האליטה הישנה. שני החברים האחרים זה כבר סיפור אחר. נציג הממשלה בוועדה הוא שר המשפטים לשעבר משה ניסים, נציג הכנסת בוועדה הוא ח"כ יריב לוין מהליכוד, ובאמצעות שני הנציגים הללו יכול נאמן להציע מועמדים משלו.
מאחר ששר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן הכניס תיקון לחוק שלפיו הוועדה צריכה להציע לממשלה שלושה מועמדים לתפקיד היועץ ולא להסתפק בשם אחד, עשוי סולברג להיות אחד משלושת השמות שעליהם יתפשרו החברים כדי להגיע לקונצנזוס. הממשלה כבר תעשה את הניפוי ותבחר במועמד שנוח לה.
אגב, כשהדיון יגיע לשולחן הממשלה, מומלץ לשים לב לעוד פרט מעניין. שר החינוך גדעון סער, המקורב לראש הממשלה נתניהו, מכיר היטב את סולברג מהתקופה שבה שניהם שימשו כעוזריו המשפטיים של בן-יאיר. מקורבים לסער, כמו מזכיר הממשלה צבי האוזר ויועץ התקשורת ניר חפץ, כבר נמצאים בעמדות מפתח בלשכת נתניהו. ייתכן שגם את סולברג סימן סער כמי שראוי להצטרף לכוורת, והוא מפעיל כעת מהלכים כדי לקדם את המינוי. סער סירב להתייחס לנושא. יועץ התקשורת שלו השיב בתשובה לפניותינו החוזרות ונשנות, "הוא לא ידבר איתך על סולברג. אין סיכוי".
הפרקליטות מרגישה בנוח
איזה מין שופט הוא נעם סולברג, והיכן עוצבה הביוגרפיה שלו? "נעם גדל בחיפה ברוח המפד"ל הישנה של פעם", מספר קרוב משפחה, "מפד"ל שהתייחסה בכבוד למוסדות השלטון. לכן מאוד כאב לו לשמוע מהחלון את הפגנות תושבי בת עין נגד רשויות החוק, בשעה שדן כשופט שלום בהארכות המעצר של אנשי המחתרת. הוא הדריך בבני עקיבא ועבר לאלון שבות עם הוריו בתקופת השירות הצבאי שלו. אחיו הצעיר אורי נהרג בסמוך לאותה תקופה, בתאונת סנפלינג.
אביו של נעם, פרופ' שאול סולברג, הוא מומחה לפסיכולוגיה התפתחותית. הוא עלה מהולנד עם אשתו, אחרי שמרבית המשפחה נכחדה בשואה. "להציג את המשפחה כמתנחלים כבדים זה מצחיק", אומר קרוב המשפחה. "האיש התמחה בפרקליטות אצל פליאה אלבק, שהייתה מזוהה עם אג'נדה ימנית וגם עשתה למתנחלים את המוות. חברי הכנסת מהימין שרפו את סולברג עם הדימוי המתנחלי הזה, כשלמעשה הוא מתגורר באחד היישובים המתונים של גוש עציון. אשתו עובדת כספרנית בישיבת ההסדר של הרב עמיטל, ממייסדי מימד, והוריו מייצגים את האליטה היקית האקדמית המאוד מתונה. הם ממש היקים של פעם, אלה שמראים לך את הפגמים באוטו שהם מנסים למכור".
אבל עזבי הורים, ממשיך קרוב המשפחה, "תאמיני לי, לו סולברג היה מתמנה לעליון, אותם פוליטיקאים מהימין היו חוטפים אצלו פסקי דין קשים, ולא יודעים מאיפה זה בא להם".
את האמירה האחרונה אפשר לקבל בהסתייגות, ולו מפני שעוזרו המשפטי של סולברג הוא עו"ד אריאל ארליך, תושב עופרה, לשעבר עמונה, שנמנה עם העותרים לבג"ץ נגד פינויה - מה שבכל זאת מצביע על נטייה פוליטית ברורה מצד מי שמסייע לסולברג לכתוב את פסקי הדין. לו סולברג היה מתנגד להשקפת העולם הזו, היה ודאי בוחר בעוזר אחר, לפחות כזה שפעיל פחות בזירה הציבורית. בהקשר זה אומרים מקורביו של סולברג כי "היו לו עוזרים ומתמחים שונים שנבחרו לפי כישוריהם, בלי קשר להשקפותיהם הפוליטיות".
עורכי דין שהופיעו בפני סולברג היו כמעט אחידים בתיאורם את האיש. רובם תיארו אותו כבעל מזג שיפוטי נוח, ענייני, יסודי ומהיר תפיסה. סולברג נחשב למאופק מאוד, ודאי בהשוואה לשופטים התל אביביים. הוא יעיל מאוד, שולט היטב בפרטים, אבל ממעט להתערב בדיון, למעט מקרים שבהם חקירה נגדית באמת נמתחת יותר מדי.
"כשאילנה דיין הופיעה אצלו, במסגרת תביעת הדיבה שהגיש נגדה סרן ר', היא השתלטה לגמרי על החקירות הנגדיות", מתאר אחד הצופים בדיון. "היה נראה כאילו גם בבית המשפט היא תופסת את עמדת המנחה. באיזשהו שלב סולברג אמר לה, 'גברת דיין, את בסוף תצטרכי לענות על השאלות''". דיין סירבה להתייחס לדברים.
גם מי שמחמיא לו מדגיש שהפרקליטות מרגישה נוח אצלו באולם. נוח מדי. בתיקים מנהליים הוא כמעט אף פעם לא פוסק הוצאות למדינה; העותרים, לעומת זאת, שרבים מהם עובדים זרים או תושבי מזרח ירושלים, חוטפים לא פעם הוצאות בנות אלפי שקלים, כשנדמה לסולברג שהם מטרידים את המערכת שלא צורך. למשל, במקרים שבהם נמנע מפלסטינים לקבל מעמד בישראל בשל נימוקים ביטחוניים.
עורכי דין שמתמחים בנושא מציינים כי המחוזי בירושלים מעולם לא היה מקום נוח בבקשות כאלה, אבל סולברג, בשבתו כשופט בית המשפט לעניינים מנהליים, נחשב לקשוח במיוחד. סולברג, כך עולה מהחלטותיו, מאמין במדינה יהודית ובכך שצריך לשמור עליה ככזאת.
הבלוג "לסה פסה", שסוקר פסיקה משפטית בנושאי הגירה ומעמד בישראל, הציג כמה פסקי דין של סולברג שחושפים את השקפת העולם שלו. באחד מהם, ביקשו 21 אזרחים ישראלים, ביניהם פרופ' עוזי אורנן, אורי אבנרי, שולמית אלוני, אלון אולארצ'יק, יהושע סובול ועאדל קעדאן, להכיר בכך שלאומם הוא ישראלי. בית המשפט העליון שלל בעבר את קיומו של לאום ישראלי בנפרד מהלאום היהודי, והקבוצה ניסתה לאתגר מחדש את בית המשפט. הבקשה הגיעה לדיון בפני סולברג, שהחליט שלא לדון בה, משום ש"איננה שפיטה".
סולברג קיבל את עמדת המדינה, שטענה כי הכרה בלאום ישראלי עבור בני דתות שונות המופיעים בבקשה, סותרת את הכרזת העצמאות ואינה משקפת את עמדות הרוב היהודי, כמו גם את עמדות המיעוטים הערבי והדרוזי, באשר לזהותם הלאומית והאתנית. הוא קבע שאופי השאלה הוא ציבורי, חברתי, היסטורי ופוליטי, אבל לא משפטי. "אם אפסוק (בסוגיה)", כתב, "אגרום לפגיעה באמון הציבור בשפיטה. אין לבית המשפט יתרון יחסי על-פני אחרים, ודעתו שלו אינה בהכרח הנכונה".
ההכרה בכך שלא הכול שפיט היא עמדה אידיאולוגית אמיצה. ודאי במערכת משפט שעדיין רואה באהרן ברק אורים ותומים. אלא שסולברג, יותר משהיה אמיץ, היה חמקן. בניגוד לעליון, שדן בבקשה לגופה, סולברג נמנע מלעשות זאת. "לא דומה אפשרות להכרה בלאום ישראלי לגבי יהודי (כפי שהיה בעליון, ח' ש'), להכרה בלאום זה לגבי בני לאומים שונים", כתב סולברג. ובמילים אחרות, כפי שפירשו עורכי הדין עודד פלר ויונתן ברמן ב"לסה פסה": "סולברג נדרש להכריע אם ערבים הם ישראלים, ודי בכך שיקבע אם השאלה אינה שפיטה".
לא עושה הנחות לתקשורת
סולברג לא המציא את הגלגל, אלא מסתמך על המדיניות הקיימת ופועל לפי הספר מבלי לנסות להציע פתרונות יצירתיים או התחשבות מיוחדת. כמו שקרה בעתירתם של תושבי ואדי חומוס, כפר שכלוא בין צור באהר שבירושלים המזרחית לבין גדר ההפרדה.
תושב קבע המתגורר בוואדי חומוס ביקש להסדיר את מעמדם של ילדיו, כדי שיוכלו לקבל שירותים בירושלים, שהיא המקום היחיד - ובנקודה זאת מסכים גם סולברג - שאליו הם יכולים לפנות. אלא שסולברג דחה את העתירה ופסק, "אכן המצב מסובך ומעיק... ...אך זהו טבעם של גבולות... ...קצרה ידו של בית המשפט להושיע".
באותו יום ובאותו בית משפט, נתנה השופטת יהודית צור פסק דין הפוך. היא אפשרה לאישה נשואה תושבת הכפר לקבל מעמד בישראל, כיוון ש"במציאות המיוחדת שנוצרה, יש לקבוע כי מרכז חייהם (של הזוג) נמצא בתחומי ישראל". שני המקרים הגיעו לערעור בעליון, להרכב בראשות ביניש, שמצא דרך ביניים. הוא ביטל את פסיקתה של צור שהייתה מהפכנית מדי, אבל דרש מהמדינה לספק פתרון מעשי לשתי המשפחות בתוך חודשיים.
כיוון שסולברג נחשב לאיש של המערכת, יבשושי וחמור סבר, כשהוא כבר מנסה להתלוצץ זה נשמע רע. כמו במקרה של השר העבריין שלמה בניזרי, שניהל באולמו תביעת דיבה נגד עיתון "כל העיר" הירושלמי. בניזרי, אגב, משך את התביעה בעקבות התקדמות ההליכים הפליליים בעניינו, אבל בשלב שבו המשפט עוד התנהל פנה אליו סולברג בפתח אחד הדיונים במילים: "שלום כבוד הרב, אולי נלמד דבר תורה יחד?". פנייה שמקשה על הצד השני להרגיש שהוא מקבל יחס שווה לזה של כבוד השר.
בכלל, עיתונאים לא מרגישים אצלו נוח. בבית משפט השלום התמחה סולברג בתביעות לשון הרע, מה שניקז אליו תיקים שאפשרו לבחון את עמדותיו בסוגיית חופש הביטוי. סולברג כמעט תמיד נקט עמדה שמרנית, אפשר אפילו לומר מתחסדת, כשמדובר בשאלות של סגנון. למשל בתביעה שהגישה ח"כ רוחמה אברהם נגד אסף הראל וערוץ 10, בעקבות מערכון סאטירי חסר טעם, שבו הוצגה אברהם ככלבה. "בשרי נעשה חידודין-חידודין לשמוע את הביטויים", אמר סולברג בדיון. "אני משוכנע שמרביתנו שותפים לתחושת הגועל ושאט הנפש". העיתונאי אהוד אשרי כתב אז ב"הארץ" למשמע הדברים: "תגובתו האמוציונלית של השופט נגועה בחוסר איזון, במקרה הטוב, ובהתחסדות במקרה הרע. כל התחמושת הכבדה הזאת בגלל כמה דברים לא מוצלחים שנאמרו בתוכנית סאטירה, שכבר התנצלו עליהם בפומבי? מה נשאר לשופט להגיד על מעשי שחיתות, אונס ואלימות".
סולברג לא עושה לתקשורת הנחות. בהרבה מהמקרים זה מגיע לה, אבל לעתים נדמה שהוא בוחר בפרשנות המחמירה שדורשת נטל הוכחה של כתב אישום פלילי ולא של תחקיר עיתונאי. בתביעה של סרן ר' נגד "עובדה", אמר באחד הדיונים כי "יש פער בלתי נסבל בין האופן שבו הוצג סרן ר' בכתבה לבין העובדה שבסופו של דבר זוכה מכל אשמה בבית דין צבאי". בתיק זה אגב ממתינים הצדדים לפסק דין.
"אף אחד מפסקי הדין שלו בנושא לשון הרע אינו נראה מופרך", מעריך פרשן משפטי בכיר. "כולם גם מנומקים היטב. אלא שקשה למצוא פסק דין שבו פסק לטובת התקשורת, או יצא במניפסט מרהיב לטובת חופש הביטוי. וגם בסטטיסטיקה הזו יש אמירה".
פרקליט שהופיע בפניו מציג תרחיש קודר אף יותר: "לא נתפלא אם כיועץ משפטי יגיש סולברג כתבי אישום נגד עיתונים. סולברג יודע להלך בין הטיפות. יש מקרים שבהם אפשר לקבל תביעה באותה מידה שאפשר לדחות אותה, והוא מתמרן עם זה בנימוקים שלו".
הצדקנות הזאת הפכה אותו בעיני מבקריו לאליקים רובינשטיין בזעיר אנפין, הקבלה שחוזרת אצל לא מעט דוברים, בזכות העובדה שסולברג שימש כעוזרו הבכיר של רובינשטיין ואף פרסם עמו שני מאמרים: "בשנת היובל - תמונת מצב מלשכת היועץ המשפטי לממשלה", ו"הכרזת העצמאות של מדינת ישראל - אחרי בלותה (כמעט) הייתה לה עדנה". אבל הפרסום המשמעותי ביותר שלו בתקופת רובינשטיין היה דווקא בנושא העמותות. אנשיו של אהוד ברק ביקשו להכשיר את רשת העמותות שהקימו ושבאמצעותה קיבל ברק תרומות במירוץ לראשות הממשלה. לשם כך פנה ב-1998 ח"כ איתן כבל ליועץ המשפטי לממשלה, בדרישה לפתוח בהליכים פליליים נגד בנימין נתניהו, בעקבות תרומתו של גוטניק לקמפיין "נתניהו טוב ליהודים", שליווה את נתניהו ב-1996. במפלגת העבודה ביקשו בעצם לראות לאן נושבת הרוח, ואם אפשר להשיג מסמך שיגבה אותם בעתיד.
סולברג, שלא מדעת, סיפק את הסחורה. הוא השיב לכבל כי יש "קושי פרשני" להחיל את מגבלות חוק המימון המוטלות על סיעה, גם על מועמד לראשות ממשלה, כיוון שקיימת פרצה בחוק מימון מפלגות. מסמך זה שימש בהמשך ככתב ההגנה של מפלגת העבודה. "עבדו עלינו", אמר סולברג לעמיתיו בלשכת היועץ, אחרי שהבין למה שימש המכתב שמזוהה איתו עד היום, על אף שנכתב על דעתו של רובינשטיין.
מבין את מגבלת הכוח
רובינשטיין גם גיבה את סולברג, שזיכה בפסק דין שנוי במחלוקת את שוטר מג"ב שמואל יחזקאל שהואשם בהריגה. יחזקאל ירה בגבו של פלסטיני, סמיר דארי, משום שחשד שבדעתו להיכנס לטרנזיט ולדרוס אותו. דארי לא היה במגע פיזי עם יחזקאל, ולא סיכן אותו בשום צורה. סולברג אף השתכנע שדארי עמד בכלל לעזוב את המקום. אלא שלדברי סולברג, לא ניתן לדון בירי של יחזקאל במנותק מההתפרעות שהייתה באזור וממה שהצטייר כניסיון דריסה קודם של אותו טרנזיט.
אמנם דארי לא היה זה שנהג בטרנזיט קודם לכן, אבל בלחץ האירועים, התקשה יחזקאל להבחין בכך, וכניסתו לרכב, מבלי ששעה לקריאתו של יחזקאל לעצור, גרמה לשוטר להרגיש שהוא בסכנת חיים. "מדובר בשיפוט מוטעה", כתב סולברג, אך לא כזה שמטיל על יחזקאל אחריות פלילית, שכן "לפי מצב הדברים שדימה בעיני רוחו, פעל הנאשם באופן סביר". במילים אחרות, התחושות הסובייקטיביות של הנאשם גברו על העובדות בשטח. "טעות איומה ונוראה טעה הנאשם", פסק סולברג. "לחינם הרג את המנוח. בית המשפט משתתף בצערה של המשפחה".
המדינה ערערה על הזיכוי, אולם רובינשטיין, שכתב את פסק הדין בעליון, השאיר את הזיכוי על כנו. אדמונד לוי תמך בדעתו, ואילו סלים ג'ובראן כתב בדעת מיעוט שהיה ראוי להרשיע את יחזקאל בהריגה, שכן לא מיצה אפשרויות התגוננות אחרות שעמדו בפניו, בפרט כשלא עמדה בפניו סכנת חיים ממשית.
הפער בין הרטוריקה המלטפת של סולברג, שמשתתף בצערם של הנפגעים הפלסטינים, לבין התוצאה הסופית שאינה מיטיבה איתם, מתבטא היטב בעתירה שהגישו תלמידי בית הספר היסודי במזרח ירושלים, שדרשו למצוא להם מקום חלופי, בגלל מפעל סמוך שפולט גזים רעילים המקשים על הנשימה. סולברג הביע "אי-נחת רבה" בפסק הדין מהמחשבה, כי "מאות ילדים צעירים ורכים יבלו שעות אחדות מהיממה באזור שבו קיים זיהום". אך דחה את העתירה בנימוק ש"זיהום ברמה כזאת או אחרת קיים בכל מקום", ובדיקות שביצעה העירייה לא הראו שקיימת סכנה לתלמידים. דוחות סותרים שהגישו ארגונים ירוקים לא שינו את דעתו.
המפנה חל יומיים לפני הדיון בערעור שהגישה לעליון האגודה לזכויות האזרח. משרד החינוך הודה לפתע שהמקום אכן אינו ראוי ללימודים. התברר שדוח המשרד לאיכות הסביבה, שמשום מה לא הוגש למחוזי, הצביע על זיהום חריג. השופטים הורו לרשויות להציג בהקדם פתרון חלופי. לנגד עיניו של סולברג אמנם לא עמדה הראיה החדשה, אבל האם לא היה ראוי שיטיל את אימתו על המדינה וידרוש ממנה, גם על סמך הנתונים הקודמים, פתרון חלופי?
סולברג אמנם ניסה לפשר בין הצדדים, ואף הציע לעירייה לחכור את המפעל, כדי שתוכל לשלוט על הנעשה בו. אבל לא היה נחרץ מספיק. לשם השוואה, כשתושבי אבו-טור היהודים התלוננו על הרעש שעולה מאזור הבילויים שהקימה העירייה במתחם הרכבת, פסק סולברג להפסיק את הפעילות באזור. הרעש הוא אמנם מטריד, אבל מסוכן הרבה פחות מאותם חומרים רעילים.
השוואה מעניינת אפשר לערוך גם בין עמדתו של סולברג בתיקו של הרב יצחק גינזבורג, שפרסם משנה גזענית סדורה, לבין יחסו לתושב מזרח ירושלים שקרא קריאות גנאי נגד ישראל במהלך הפגנה בתקופת האינתיפאדה השנייה. לגינזבורג הציע סולברג להגיע להסדר שלפיו ההליכים נגדו יבוטלו, אם יתחייב שלא לפרסם יותר דברי הסתה ויצהיר כי הוא "דוגל בשוויון זכויות לכל אזרחי המדינה"; אמירות שנשמעות מן הפה אל החוץ כשמדובר במי שכתב את "ברוך הגבר", לזכרו של ברוך גולדשטיין, מבצע הטבח במערת המכפלה, ובהמשך את "צו השעה: טיפול שורש", שבו נטען כי "לערבי אין זכות קיום בארץ ישראל".
ואילו את איאד סוב לבן ממזרח ירושלים, שקרא "איטבח אל יהוד" ו"חיזבאללה השמידו את קריית שמונה", כשעמד בראש תהלוכה של צעירים שנמנעה מהם הכניסה להר הבית, הרשיע סולברג בהסתה לגזענות ובתמיכה בארגון טרור, והפעיל כלפיו עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו מעבירת אלימות אחרת. הרבה יותר קל למערכת המשפט להתמודד עם קריאות הסתה בסגנון "איטבח אל יהוד", מאשר עם גזענות כאידיאולוגיה, וסולברג סייע לפרקליטות, שממילא העמידה את גינזבורג לדין רק בשל התערבות בג"ץ, לחמוק ממשפט שאף אחד לא רצה לנהל.
סולברג כבר הבין מזמן את מגבלות הכוח של מערכת המשפט ושל שופטים בכלל. כששימש כעוזרו של רובינשטיין, התקין כשומר מסך במחשבו את המשפט "קולו כקול הפיקולו". המשפט לקוח מפסק דין שכתב מישאל חשין בעניין הריסות בתים של מחבלים בשטחים. חשין דחה את העתירות, אך ציין בשולי פסק הדין כי יש קושי בפיקוח על פעולות הצבא. "גם בהריע שופרות המלחמה ישמיע שלטון החוק את קולו. אך נודה על האמת: קולו כקול הפיקולו. זך וטהור אך ייבלע בהמולה".
סולברג אהב את ההכרה במגבלות הכוח. נותר רק לראות כיצד יתמודד איתה אם ייבחר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. **