"לא היה לי ספק שהוא יוחזר"

"לשבת חמש שנים במרתף בחושך זה לא קל לאף אדם", כך טננבוים בראיון בלעדי ל-G, המתקיים ימים אחדים לאחר שגלעד שליט חזר משבי החמאס לביתו במצפה הילה. "שבי זה מרתף וזה חושך. זה לא דבר מרנין. אני יכול להקיש מהניסיון שלי. הפעם הראשונה בשבי שראיתי אנשים, הייתה כשהביאו אותי לפגישה עם המתווך הגרמני, ואז עשו את כל ההצגה. זה היה בוקר או ערב, אני לא יודע. אני פשוט נראיתי כמו רובינזון קרוזו, עם זקן, שערות פרועות, לא מגולח. גילחו אותי, סיפרו אותי, הביאו לי בגדים חדשים, כולל חליפה ועניבה. כאילו אני בכלל איש עסקים בשווייץ. לקחו אותי לנסיעה של עשרים דקות עם עיניים קשורות, הכניסו אותי לתוך איזה סלון של בית, ושם אמרו לי שאני יכול להוריד את הכיסוי.

"כשהמתווך נכנס הוא היה מלווה בשני אנשים, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אנשי החיזבאללה. עד אז אפילו לא ידעתי מיהם חוטפיי. חשבתי שאולי אני באיראן או בסוריה. הפעם הראשונה ששמעתי את המילה חיזבאללה הייתה כשהמתווך הגרמני הציג את עצמו ואמר שהוא הגיע בעקבות הסכמות מטעמים הומניטריים בין ממשלת ישראל לארגון חיזבאללה. ואז אני אומר לעצמי, הופה, אני בידי חיזבאללה. לא הייתי בטוח, לא ידעתי אם זו הצגה או לא הצגה. אתה נמצא בחוסר ודאות מוחלט כל הזמן".

היה לך מושג לגבי משך הזמן שאתה מוחזק?

"בתקופה הראשונה אחרי שנחטפתי, כשהעבירו אותי ממקום למקום, הם לא לקחו סיכונים והרדימו אותי. אז הייתי קצת מטושטש, אבל ברגע שהתפכחתי, התחלתי לספור ימים. איך אתה עושה לעצמך סדר יום כשאין לך שעון או אור יום? בניתי את זה על הארוחות. אמרתי שאם אני מקבל לבנה בפיתה, זה בטח בוקר. ואם אחרי כמה שעות אני מקבל מרק או בשר, זה בטח צהריים. ואם אני מקבל ריבה ותה, זה בטח ערב. ככה התחלתי לספור ימים, אבל אני לא יכול להגיד לך שלא התבלבלתי".

לא חורטים קווים על הקיר כמו בסרטים?

"אי אפשר היה. כשהגיע המתווך הגרמני הוא ביקש ממני לכתוב כמה מילים למשפחה שלי על מצבי הבריאותי, באנגלית. הוא הוציא את העט שלו, ואני אומר לו וואללה, איזה עט יפה, מזהב. הוא אמר, אשתי נתנה לי את זה מתנה. הביאו לי גיליון נייר. למעלה כתבתי, תאריך: לא ידוע. כתבתי ארבע שורות, שאני מרגיש יחסית בסדר. אני מעביר את הנייר למתווך, הוא מעביר לאיש החיזבאללה שיושב לידו לראות שזה בסדר, ואז ההוא מהחיזבאללה אומר לי, למה תאריך לא ידוע? אמרתי לו, כי אני לא יודע את התאריך. אז הוא יצא מהחדר, ואז הוא חזר ואמר לי את התאריך. אז עשיתי קו ככה וכתבתי למעלה את התאריך. ואז התברר לי, שאנחנו בהפרש של חודש וחצי מהספירה שלי. אמרתי לעצמי שבנסיבות האלה, זה לא רע. אבל מאותו רגע ספרתי כבר מהתאריך שהוא נתן לי, ואז כבר לא היה לי פספוס. כשהם אמרו לי, אתה משתחרר בעוד יומיים, ידעתי בדיוק איזה יום היום".

"הוא נחטף כקלף מיקוח"

טננבוים, שנחטף והוחזק בידי חיזבאללה במשך שלוש שנים ושלושה חודשים, הוחזר לישראל ב-2004 בעסקה שנויה במחלוקת, שבמסגרתה העביר חיזבאללה לישראל אותו ואת גופות בני אברהם, עדי אביטן ועומאר סואעד, שלושת חיילי צה"ל שנהרגו בהיתקלות בהר דוב באוקטובר 2000, בתמורה לכ-400 אסירים ובראשם בכירי חיזבאללה, השייח עבד אל-כרים עובייד ומוסטפה דיראני, וכן עשרות גופות של חללי אויב.

קשה לחשוב על הבדלים מוחשיים יותר בין דמותו הציבורית של טננבוים לבין זו של גלעד שליט. בעוד החייל שחמאס החזיר מצטייר כנער תם וטהור, שלא הזיק לזבוב מימיו ונחטף במהלך שירותו בהגנת המולדת, הדימוי הציבורי של טננבוים הוא כשל דמון קרימינלי שנחטף כאזרח, תוך שהיה עסוק בתכנון עסקאות סמים אפלות. לא פלא שטננבוים לא זכה ולו לקמצוץ מההתגייסות הציבורית למען השבתו, ולא לפרומיל מהאהבה שהציבור עוטף בה כעת את הנער ממצפה הילה. ובכל זאת, טננבוים בונה על רהביליטציה תוך שהוא רוכב על יצירת סימטריה רחבה ככל האפשר בינו לבין שליט ובין שתי העסקאות להחזרתם לחיקה של המדינה.

צפית בחזרתו של שליט?

"כן. זה היה מרתק מבחינתי. כל השנים שגלעד היה בשבי, שאלו אותי אם הוא יוחזר. לי היה ברור, לא היה לי ספק שהוא יוחזר. לא היה לי גם ספק שמצבו הבריאותי הפיזי הוא בסדר גמור. הוא הרי היה רב-טוראי כשנחטף, החמאס לא יכול היה להפיק ממנו תמורות צבאיות. אין לי ספק שהחמאס יודעים על צה"ל יותר ממה שגלעד שליט יודע. לכן ברור שהוא נחטף כקלף מיקוח, וככזה היה אינטרס לשמור אותו בצמר גפן. היה ברור שהם לא יענו אותו ולא ירביצו לו, להיפך, הם ישמרו אותו. אני, אגב, לא קונה את הסיפור הזה שנוצר חלון הזדמנויות להחזרתו. במזרח התיכון, חלון כזו מטבעו נוצר כל הזמן".

כלומר, יש אינטרס מתמיד לשני הצדדים לקיים עסקה?

"נכון. תראה את ההישג של חמאס. אנחנו רואים אותם כרוצחים, אבל מבחינתם אלה 1,027 משפחות. דיברו על חלון הזדמנויות, אני לא כל-כך קונה. צריך איכשהו לשווק את זה לציבור והציבור מוכן שישווקו לו את זה, גם אם זה לא נכון. אבל שיהיה ברור, אני בעד העסקה. ברור שבשביל משפחת שליט, זה טריוויאלי, אבל גם מבחינת הלכידות בעם".

שחררו כאן רוצחים כבדים.

"אלה שיקולים כבדי משקל. מצד שני, תראה איך בית המשפט העליון אומר, אני לא מתערב כי אלה החלטות מדיניות. לא הכול צריך להיות שפיט ולא הכול צריך לעמוד במשפט של בית המשפט. במקרים כאלה, צריך לשמור על הפרדת רשויות מוחלטת. אני גם לא מזלזל במורל הלאומי ובעובדה שעם ישראל צריך כל פעם סיבה להתאחד. שמעתי את אהוד ברק אומר שצריך לשחרר חייל ישראלי, אבל אין דבר כזה לעשות הכול, אלא צריך לעשות כל מה שניתן. אבל תראה כמה טוב זה עושה לחיילי צה"ל שמשחררים חייל אחד בודד. זה חשוב לחיילים, שיודעים שהם הולכים ולא ישכחו אותם בשבי".

אתה רואה את המהלך להחזרתו של שליט כמעין וריאציה על העסקה שהחזירה אותך הביתה?

"לא. אגיד לך גם למה. כל יציאה שלו לרחוב היום, אני רואה אותה כשלב בדרך לחיים נורמליים ורגילים. אני רוצה לקוות שכך יהיה איתו. לאט-לאט הוא יתרגל ויחזור. עכשיו הוא עדיין בסוג של היי. כולם עוטפים אותו בצמר גפן, וזה בסדר גמור, יש לו משפחה תומכת. זה גם היה אצלי. אבל אצלי, בגלל מה שהיה כתוב בתקשורת, לא משנה אם היה לזה קשר למציאות, נוצר סוג של דימוי ציבורי. דיבר ברדיו האלוף במיל' עמוס גלעד, ואני מחסידיו הגדולים, אבל הוא התייחס אליי כאל פושע. אני לא יכול להגיד לך שזה לא עושה לי פיק בלב. אני מצפה מאיש כזה להיות קצת יותר זהיר בדברים שלו. אני לא הורשעתי, לא הועמדתי לדין, למה אתה מתייחס אליי כאל פושע? יש דברים שהם לא שחור ולבן. אבל כאן היה קמפיין לאורך חמש שנים, שכולו שייך למשפחה".

אהבת את הקמפיין לשחרור גלעד?

"כן, אבל חשבתי שיש דברים בתוך הקמפיין, אני לא יודע אם הם היו מתוזמנים על-ידי המשפחה, שהיו מיותרים. למשל, חשבתי שאין שטות יותר גדולה מזה שאיקס ידוענים הולכים לשבת 24 שעות בכלא ולכתוב על חוויותיהם ואחר כך למלא טורים בעיתונים. 'היה נורא, 24 שעות, איזה קושי'. נשמע לי קצת תיאטרון. מה אתם יודעים מהחיים שלכם - זה היה מיותר. אבל הצעדה הייתה דבר טוב. אני אומר בזהירות כי אני לא יודע, אבל אני חושב שמעט מאוד מהמהלכים שהביאו להכרעה שהולכים לעסקה היו בגלל שהייתה צעדה, או בגלל שהיה אוהל מחאה בירושלים, או בגלל הסטיקרים".

דעת הקהל לא שימשה זרז להחלטת הממשלה?

"אני חושב שלא. יכול להיות שההצבעה של השרים כוונה לבוחרים שלהם, אבל אתה יודע שכשנתניהו הביא את העסקה להחלטת הממשלה הוא ידע את התוצאות. לא הייתה לו בעיה עם ההתנגדות של שלושת השרים, כי גם הם יודעים שההתנגדות שלהם לא תפריע לשום דבר. קל להישאר בדעת מיעוט כשאתה יודע מראש את התוצאות, אוקיי?".

אוקיי.

"עכשיו אני אומר לך, המערכת הזאת שעסקה בשחרור גלעד שליט במשא ומתן העקיף מול החמאס באמצעות המצרים ובאמצעות הגרמנים, זו מערכת שעבדה 24 שעות ביממה. בלי שום קשר לקמפיין ולמתווך הישראלי, לא בגלל שהיום הייתה הפגנה, ולא בגלל שהיום באוהל צעקו ככה או אמרו אחרת. אומרים על נתניהו שהוא החליט בניגוד לעמדה שהוא כתב בספר ובניגוד לדעות שהוא השמיע כל השנים. אני לא מזלזל באמירה שדברים שרואים מפה לא רואים משם. מאוד קל בתור איש אופוזיציה למתוח ביקורת כשאין לך שום אחריות מקצועית. זה הדבר הכי קל בעולם".

בתיאטרון של חיזבאללה

במהלך היום העמוס שעבר על שליט ביום שלישי שעבר, בין הוצאתו מהמרתף שבו הוחזק ברצועת עזה ועד שהועבר לשטח ישראל, הוא נאלץ לבצע עצירה כפויה באולפן הטלוויזיה המאולתר של הטלוויזיה המצרית ברפיח, שם השיב על שאלות המראיינת במה שנחזה להיות ראיון עיתונאי. טננבוים עבר חוויה דומה: לאחר שהתבשר שהוא עתיד להשתחרר בתוך 48 שעות, הוא אולץ להתראיין לטלוויזיה של חיזבאללה, אלא שאצלו לא היה מדובר בראיון כפוי אלא במופע של ממש. עם תסריט כתוב.

"הריאיון באל-מנאר היה הזוי לגמרי", הוא משחזר, "כאילו הביאו איזה כתב אובייקטיבי, עיתונאי, חיים יבין כזה. סידרו בחדר מצלמות. זה לא היה אולפן. בראיון מראים רק אותי ואת המראיין יושבים יעני בנינוחות על כורסאות, אבל מסביב עמדו איזה 6-5 חבר'ה חיזבלאים עם נשק בהצלב וקסדות אופנוענים על הראש. ממש ראיון חופשי. הם שידרו את זה באל-מנאר עוד לפני שהשתחררתי. בשביל שתבין כמה זה היה 'ראיון חופשי', תשמע טוב, הם הביאו לי טקסט מודפס בעברית, שאלה-תשובה. הם לא רק אמרו לי תלמד את זה, אלא גם עשו איתי חזרות על הטקסט. הם שואלים, אני עונה, והם אומרים לא-לא, עוד פעם".

העזת לתת תשובה עצמאית משלך?

"לא העזתי. גם לא חשבתי שהריאיון הזה כל-כך חשוב. זה היה תיאטרון של חיזבאללה. אצל גלעד לא היה תיאטרון. נכון, היו שאלות לא נחמדות, בן-אדם קצת הלום שבי, והמראיינת לא כל-כך הבינה את זה. אבל מאוד שמחתי על הריאיון של גלעד. שפת הגוף שלו הייתה פעילה, של משהו כמו אני לא רוצה את הריאיון הזה, מה היא רוצה ממני. הוא ענה תשובות יפות, שאנשים גם בנסיבות של סלון ומיזוג אוויר לא עונים. הוא חשב על השאלות, ענה תשובות מושכלות ומסודרות. ראיתי את זה ואמרתי, הוא צלול, הראש בסדר, לא נדפק לו. מזה חששתי כל הזמן, אם הוא ישתגע. אנחנו יודעים שהגיעו שבויים בזמנו מסוריה, שחזרו מטורללים".

ספר לי איך נראתה שגרת היום שלך בתקופת השבי.

"אני הועברתי כמה פעמים ממקום למקום. אני לא יודע למה, אף אחד לא הסביר לי למה מעבירים אותי. אחת הסיבות שהעליתי בדעתי, זה שהם לא רצו שהמקום יתגלה. מטעמי ביטחון לא כדאי שאהיה יותר מכמה חודשים במקום אחד. עוד נימוק להעברה שלי הוא שלחיזבאללה הרי אין בית סוהר מסודר, שיש בו כיבוי אורות, ספירת אסירים וסדר יום. אני כנראה הייתי בתוך בתים של חברי הארגון או אוהדי חיזבאללה, במרתפים בבתים הפרטיים שלהם".

איך היו מעבירים אותך?

"בעיניים מכוסות. הנסיעה הייתה ברכב, תמיד בלילה. איך אני יודע שזה לילה? כי כששמים לך כיסוי עיניים, בכל זאת אתה טיפה רואה ככה מלמטה, אתה רואה שזה לילה. הנסיעות לא היו ארוכות, פחות מחצי שעה כל פעם. הכול היה באותה שכונה. בדיעבד אני יודע מאנשים שמוסמכים לדעת, שכנראה הייתי בדרום ביירות, באזור של דאחיה, המעוז של חיזבאללה. זה גם עול על משפחה שמחזיקה שבוי או חטוף ישראלי. צריך לשמור על שושו וצריך לתת אוכל, אז יכול להיות שחילקו את המעמסה בין משפחות שונות".

היית עם עיניים מכוסות במהלך כל תקופת השבי?

"לא. היה לנו הסכם. הביאו לי כיסוי עיניים שתפרו בבית או משהו, ואמרו לי שכשאני בחדר, בתא, לא צריך לשים את זה, אבל כשנרצה להיכנס אליך או לקחת אותך לחקירה או לשירותים או למקלחת, אתה שם את הכיסוי ולא כדאי שתעשה קונצים כי יהיו לזה משמעויות חמורות. אז אתה לא משחק עם הדברים האלה. אז לא ראיתי אף בן-אדם. אבל עם האוכל זה היה יותר פשוט, כי ברוב הזמן היה בדלת איזה חריץ, כמו שרואים בסרטים, שדרכו היו מכניסים את המגש. היו באים, דופקים, מכניסים את המגש ועליו מה שהיה אוכל. אתה לא רואה את הבן-אדם".

"העבירו אותי בסך הכול ארבע או חמש פעמים, וכל פעם שהעבירו אותי זה היה מבחינתי סוג של שדרוג, עד המקום האחרון שבכלל היה מבחינתי משהו אדיר, כי בפעם הראשונה הייתה לי מיטה. עד אז לא הייתה לי מיטה, אלא רק שמו לי איזה מזרן דלוח על רצפת אבן עם איזו שמיכה מסריחה. המקום הראשון שהייתי בו היה תא ברוחב מזרן, בגובה שאתה לא יכול להזדקף, סוג של צינוק. הייתי קשור ברגל אחת בשרשרת ברזל שהקצה שלה נעלם בתוך חור בקיר. כשהייתי צריך לעשות פיפי, הייתי צריך לדפוק בדלת והיה טקס שלם להוציא אותי ולפתוח את השרשרת ולהעביר אותי לשירותים".

"לימים, כש'שודרגתי', למשל במקום האחרון, החדר היה בכלל עם חדר אמבטיה שהייתה בו מקלחת, והייתי יכול להתקלח מתי שאני רוצה. אמריקה. הייתי צריך אז להבין והבאתי את האופציה הזאת בחשבון, שיש עסקה. כי אתה יודע, זה הגיוני שאתה בדרך כלל משתדרג ככל שזה מתקרב. אבל לא רציתי לספר לעצמי שיש עסקה, כי לא רציתי לטפח תקוות, ואולי להתאכזב".

איך ניהלו אנשי חיזבאללה את החקירות שלך?

"כשהיו לוקחים אותי לחקירות, כמובן עם הכיסוי על העיניים, היו מושיבים אותי על כיסא, בדרך כלל עם הפנים לקיר, עם כיסוי על העיניים. כשהיו מדברים איתי, הם עמדו מאחוריי. זאת אומרת, הם נקטו את כל אמצעי הזהירות האפשריים. יומיים לפני השחרור שלי, בינואר 2004, בא אליי זה שחקר אותי בעברית - הוא דיבר עברית פרפקט, שוטפת, כמעט בלי מבטא ערבי. עברית של שינקין, עם כל הסלנגים, והוא היה מתרגם את זה לבחור השני שדיבר אנגלית וערבית כמובן.

"אז החוקר הזה אמר לי, אתה משתחרר בעוד 48 שעות, אנחנו רוצים שתופיע באל-מנאר, זה הטלוויזיה של חיזבאללה. אמרתי לו שאני לא מאמין לו. חשבתי נו, בסדר, משתחרר, אתה יודע, סיפורים. עשיתי לעצמי שריון של ציניות והגנה. בדיעבד אמרו לי פסיכולוגים שזה היה מצוין. אז הוא אמר, אתה לא מאמין לי? אני אראה לך. ואז שמעתי שהוא יוצא מהחדר, והוא חזר אחרי כמה דקות, הביא לי משקפיים, בקיצור הוא הביא לי את העמוד הראשון של עיתון 'הארץ' של אותו יום. אמרתי לעצמי שוב, מתוך ההגנה שהגנתי על עצמי מפני אכזבות, זה עידן האינטרנט, מה הבעיה לייצר עיתון? אבל היה כתוב בכותרת שאלחנן טננבוים משתחרר בעוד יומיים. לימים, כשהגעתי לארץ, ראיתי את העיתון הזה, זה היה אותנטי".

"אני רוצה לחיות"

את הקמפיין מטעם משפחת שליט לאורך שנות שביו ניהלה תמי שינקמן, ממשרד ייעוץ התקשורת רימון-כהן-שינקמן. שותפה, רוני רימון, טיפל במשפחת טננבוים בזמן שהייתו בידי חיזבאללה. בעוד אצל גלעד שליט היה אביו נועם, הדמות הדומיננטית בקמפיין, אצל טננבוים התחלפו התפקידים. "את הקמפיין עשו הילדים שלי", מתגאה טננבוים שמספר כי הפעם הראשונה שבה האמין שהוא משתחרר הייתה כשהמטוס של חיל האוויר הגרמני התנתק מהקרקע בנמל התעופה בביירות, בדרכו לקלן שבגרמניה: "רק אז, אמרתי, אף אחד כבר לא יירט אותו. ישב לידי בטיסה רופא של חיל האוויר הגרמני. אדם מרתק, וכל הטיסה הוא עדכן אותי מה קרה בעולם בשלוש ורבע השנים שלא הייתי. זה היה מדהים - מגדלי התאומים, אריק שרון ראש הממשלה, ג'ורג' בוש נשיא ארצות הברית, סדאם חוסיין שנתפס".

אני מבין שלא היו לך רדיו או טלוויזיה.

"לא היה כלום. הייתי מנותק מהעולם".

מה עושים כל היום?

"כשאתה בצינוק, אין לך הרבה מה לעשות חוץ מלשכב. אתה לא יכול להסתובב. ככל ששודרגתי, עשיתי לעצמי סדר יום. מתעמל, כפיפות סמיכה, שר שירי ארץ ישראל, בעיקר הגבעטרון ובעיקר ים השיבולים. אני מכיר הרבה מאוד שירים ישראלים, אבל שרתי רק שירי ארץ ישראל, לא שלמה ארצי. זה חיבר אותי בחזרה, כאילו אמר לי זה שם, ישנו, זה מחכה לי. אמרתי לעצמי, מבחינתי אין ערך יותר עליון מערך החיים. לא משנה כרגע מה עשיתי או לא עשיתי, אני רוצה לחיות.

"אתה מנסה להגיד לעצמך, אולי יותר טוב שאני לא אחזור לארץ, מי יודע מה יהיה שם, מי יודע מה יקרה? כי היו דברים שלא היו בסדר בנסיעה שלי. אבל אז אתה כאילו אומר, אוקיי, זה קיים, אני מתעלם מזה כרגע, כי עכשיו אני צריך לשרוד, אני צריך לחיות. אני עכשיו צריך לראות איך אני עובר את היום. הדבר הכי קשה בסיטואציה של שבי זה חוסר הוודאות המוחלט. אתה לא יודע אם הצעדים שעכשיו אתה שומע במסדרון זה מישהו שבא להביא לך אוכל, או לקחת אותך לחקירה שלפעמים יכולה להיות מאוד לא נעימה, או לתקוע לך כדור בראש".

פעמיים בכה טננבוים במהלך שביו. בפעם הראשונה, כשהמתווך הגרמני בישר לו שבתו קרן התחתנה, ובפעם השנייה, בביקור נוסף של המתווך, שבו למד טננבוים שבתו ילדה בת והוא הפך לסבא: "כשהיא התחתנה אמרתי בלבי, איזה יופי שהיא לא חיכתה, והיא כאילו ממשיכה בחייה".

העסקה להחזרתך אושרה על חודו של קול. לא כמו אצל גלעד, שאושרה כמעט פה אחד. מה לדעתך גרם לסקפטיות בקשר אליך?

"מהמפורסמות הוא שלגלעד שליט לא היה ידע צבאי מי יודע מה. הוא היה חייל צעיר וכל מה שהספיק ללמוד על הצבא זה כלום. הקמפיין שלו היה שלא משאירים אדם בשטח. אני חושב שאם הייתי אזרח ישראלי, לא אלוף-משנה עם הרבה שנות שירות במילואים, אני בכלל לא יודע אם הייתה מתבצעת עסקה להחזרתי. אני אומר בזהירות, שאצלי היה לצה"ל רצון, מעבר לסקרנות לדעת מתוך מה שאני יודע, מה גם הצד השני יודע עכשיו. זה היה חיוני לדעת, היו לזה משמעויות כבדות".

איך זה משפיע על הקמפיין הציבורי ומידת האהדה או הסלידה כלפיך?

"אתה לא יכול לבוא לציבור באמצעות התקשורת, לעשות מסיבת עיתונאים ולהגיד 'האיש הזה שהוא בן זונה, אגורה במוחו אינפורמציה צבאית אדירה ואנחנו רוצים להביא אותו לפה כמה שיותר מהר'. אם הם יגידו את זה, שם יהרגו אותי. הדימוי של גלעד הוא נקי. הוא חייל, הוא לא עשה כלום, לא הייתה לו שום פעילות, נקרא לזה פלילית. אצלי היה חשד לעסקאות סמים, להוצאת דברים מהצבא, פחות או יותר חשד לכל מה שקיים בספר החוקים".

טננבוים אומר שחווה דברים לא נעימים בחקירות, כולל מכות יבשות, אך לא עבר עינויים בשבי. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שהחיזבאללה ניסה להוציא ממנו סודות צבאיים, תוך התבססות על כך שכל אלוף-משנה חשוף למידע מסווג, ולא תוך ידיעה קונקרטית בדבר הנושאים הרגישים המצויים תחת השגחתו. "חיזבאללה לא הבין את היקף הידע שיש ברשותי", הוא אומר, "חילקתי את הדברים לשלושה חלקים. יש דברים שאין לי בעיה להגיד להם. כל ילד בכיתה א' במדינת ישראל יודע אותם, למשל איפה פיקוד צפון. זה טריוויה, כלום. הסוג השני, דברים סודיים שאני נותן להם במתנה, מגלה להם. אני רק לא אומר להם שאלה דברים שכבר נחשפו בתקשורת הישראלית. מכרתי להם את זה כאילו זה סוד. השלישי, אמרתי לעצמי זה ייהרג ובל יעבור. אלה דברים שאם זה יגיע לזה, אני מעדיף שיכניסו לי אקדח לפה וילחצו על ההדק".

"אנשים רואים אותי ומתפעמים"

אחרי שטננבוים חזר משבי החיזבאללה, הוא הוחזק במשך כמה שבועות במתקן משטרתי לצורך החקירה בידי המשטרה והשב"כ. עורכי דינו, אלי זהר ורועי בלכר, שקיבלו את התיק לידיהם עוד לפני שטננבוים חזר ארצה, בישלו הסכמה שלפיה טננבוים לא ייחשב כעצור אלא כמשוחרר בתנאים מגבילים, והתנאים הם שהייתו במתקן המשטרתי. הם גם גיבשו מול הפרקליטות את הסכם החסינות עבורו, שהציל אותו מאישומים פליליים.

אחרי כל זאת, כשטננבוים שוחרר למעצר בית בבית אחותו בהרצליה, הוא חש קלסטרופוביה ורצון עז לצאת החוצה, לרחוב. אלא שהמשטרה הזהירה אותו שוב, הפעם - מפני תגובה עוינת מצד הציבור הישראלי. "אמרתי, אין מצב שאני לא יוצא החוצה. לא הרגשתי שיש לי בעיה לצאת".

הרגשת יחס עוין מצד הציבור?

"ממש לא. תשמע, אני אדם רציונלי בסופו של דבר, ואני יודע שאלה שרצו לדבר איתי הם לא אלה שנגדי. אלה שלא אוהבים אותי לא באו לדבר איתי. אבל לא ירקו עליי ברחוב, לא הרביצו לי".

איך מגיבים כשפוגשים בך במונית?

"כשאתה נכנס למונית יש שלט קטן שבו כתוב שם הנהג. אז פעם אחת או פעמיים מישהו נכנס למונית עם עוד שניים-שלושה חברים, יחסית חבר'ה צעירים, לא מבוגרים, ואז הוא ראה את השלט ואמר אתה אלחנן טננבוים? אמרתי כן. אז הוא אמר, אני לא רוצה לנסוע איתך במונית. אמרתי אין בעיה, רד. הנה אני עוצר לך בצד, אתה לא צריך לשלם גם את הנסיעה. הוא ירד מהמונית. ועוד פעם אחת קרה שמישהו אמר, שמטעמים עקרוניים הוא לא רוצה לנסוע איתי במונית. לא צריך, יש עוד מוניות".

ומה עם יחס הפוך, חיובי?

"ביום שבו גלעד שליט חזר הייתי בסניף הדואר ברחוב דיזנגוף בתל אביב. עכשיו, אנשים מדברים רק על זה, הפקידות ככה מדברות, פתאום אני נכנס, לא היה קהל. ההיא ראתה אותי, כאילו יצא לה כל האוויר. אז החברה שהיא מדברת איתה אומרת 'מה קרה?' כאילו הפסיקה לדבר. ואז הפקידה אומרת לי 'כן, מה אתה רוצה?' וההיא אומרת לה, 'את לא יודעת מי זה?'. זאת שנתנה לי שירות לא ידעה מי אני. אז אני אומר לה 'תגידי לה שזה בסדר'. בתל אביב זה כבר לא קורה, אבל כשאני מגיע למקום קטן או כשאני נגיד נוסע לפריפריה, ואני ממתין למישהו או הולך לקנות קפה, אז פתאום אנשים רואים אותי ומתפעמים שאני שם".

בשבועות האחרונים יפתח טננבוים פרק חדש בחייו, בגיל 65, כשיתחיל את התמחותו במשפטים, בתחום עבירות הצווארון הלבן בפלילים. את לימודי המשפטים במכללת שערי משפט בקריית אונו סיים כבר לפני שנתיים, אך בשל בעיות פרנסה, לדבריו, נאלץ להמשיך ולעבוד כנהג מונית במשרה מלאה עד עתה, עיסוק שבו החל לאחר חזרתו מהשבי.

"תמיד אמרתי לילדים שלי", הוא אומר, "יום אחד, כשאפרוש לגמלאות ויהיה לי יותר זמן, אני ארחיב אופקים במשפטים, כי אני פשוט אוהב את התחום הזה. אחרי השבי החלטתי לממש את החלום שלי. אם היו נותנים לי לקרוא ספרי משפט בזמן השבי שלי, וואו-וואו, זו פשוט הייתה אורגזמה".

למה משפט פלילי?

"אני חושב שזה לב-לבו של המשפט. במשפטים אזרחיים אחרי שמחליפים שאלונים, כמעט הכול ידוע, אין שום הפתעות ושום דבר. בתיק פלילי, כשאתה סנגור, אם אתה בקי במטריה ואתה בקי בחוק, בסדר הדין הפלילי, על אף שהאיש שלך הוא אשם, אתה בהבזק של ערנות ושל ידע יכול להגיע לדברים".

קיבל חסינות

טננבוים הודה בעבירות פליליות בתמורה לשיתוף פעולה בחקירתו

לפני שנה התגרש טננבוים מאשתו אסתר, אם ילדיו אורי וקרן. לאורך השנים ניהל טננבוים מערכת יחסים עם רימונדה פישר, ויש לו בן נוסף, מחוץ לנישואים, מיחסיו עם מיכל מור. פישר היא מי שנרשמה כבעליה של חברת שלוס, ששימשה כחברת-קש לצורך פעולות העוקץ שבהן הורשעו אורי רש ועבריינים נוספים, בתום משפט סבוך שארך כחמש שנים. טננבוים, שעבד בעבר עם רש ועם שותפיו, שימש עד תביעה במשפט, וסייע להרשיעם בשורת עבירות במסגרת הונאה מתוחכמת של ספקי סחורות בחו"ל. הטיעונים לעונש יישמעו בעוד כשבועיים (ת"פ 40013/05).

עדותו של טננבוים במשפט ניתנה כבר בדצמבר 2006, ובמסגרתה סיפר על הנסיבות הפליליות של נסיעתו לחו"ל, כיועץ מכס בעסקה להברחת סמים לישראל - אותה נסיעה באוקטובר 2000 שבמהלכה נחטף בדובאי על-ידי אנשי חיזבאללה, והועבר ללבנון. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הודה טננבוים בפומבי בעבירות הפליליות הרבות שביצע, ושעליהן קיבל חסינות, בתמורה לשיתוף הפעולה מצדו בחקירתו בישראל, לאחר חזרתו מהשבי, באשר להיקף המידע הביטחוני הרגיש שבו שיתף את חוקרי חיזבאללה.

"הסיפור של אורי רש התרחש בזמן שהייתי בשבי", אומר טננבוים. "הוא נעצר ושמר על זכות השתיקה. אחרי כמה שבועות הודיע נסראללה בטלוויזיה שיש לו קולונל ישראלי עצור אצלו, ואז רש החליט שהוא רוצה לדבר, והפיל את כל התיק עליי. הוא בנה על זה שאני לא חוזר, רק בארון".

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, אורי שהם, הרשיע את רש ואת חבריו, תוך שהתבסס במידה רבה על עדותו של טננבוים. "אני נותן אמון בגרסתו של טננבוים", כתב השופט בהכרעת הדין, "אף שהוא עבריין שקופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". טננבוים נעלב - הוא אומר שעל-פי ההסכם שחתם עם המדינה, מעולם לא הורשע בדבר, שכן התיק נגדו נסגר בלא כתב אישום, ובכוונתו לבקש מבית המשפט לתקן את ניסוחיו.