"אין שום סיבה שבן אדם שלא עבר את זה יקלוט על מה אני מדבר", אריאל סמל ב"פאראנו"

סמל הוא דמות מוכרת בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. הוא החל את דרכו כצלם סטילס ומשם עבר לצילום קולנוע, שם זכה להכרה בינלאומית על צילום "אדי קינג" בבימויו של גידי דר.

סמל עבד על "פאראנו" במשך 8 שנים, וגם בימים אלה על אף שהסרט כבר מוצג בקולנוע הוא ממשיך לערוך אותו בדבקות. "זה מסובך להגיד נחטפתי, כי באותו זמן לא ידעתי מה קורה לי", סמל משחזר את החטיפה שארעה לטענתו בשנת 95', כאילו התרחשה אתמול, "חברה שלי באותו זמן ואני חזרנו הביתה בסילבסטר והכל היה נורמלי ורגוע. זה חשוב להבין את זה. לא היינו על סמים הזייתיים, לא היה לנו מצב פסיכוטי או ריב, היינו במצב נורמלי מאוד. שותים יין, אולי היה שם אפילו נר, מעשנים סיגריה. פתאום התחילו שורה של אירועים מאוד מוזרים ומאוד לא טבעיים. שום דבר שחוויתי בחיים שלי לפני כן. אז הייתי אדם בן 32, לא אדם מאמין או דתי, לא אחד שעושה מדיטציות, אתיאיסט גמור".

* מה חווית בחטיפה?

"זה היה סוג של אנרגיה כזאת. אבל אין לי יכולת להסביר את זה. במילים אני יכול להגיד לך זה היה כחול, זה היה ורוד זה היה כתום. אני לא אוכל להגיד לך דברים שאותם אני לא יודע כי אין לי מושג מהם. אבל חלק מהתיאורים אותם תיארו אנשים אחרים הופיעו גם אצלנו. התחלתי להבין שאני בעל כורחי חבר באיזה קבוצה כמו הבונים החופשיים ופתאום אני קולט שהקבוצה היא בעלת היסטוריה ומאפיינים והתפתחות, אבל אין תשובה מוגדרת. זה לא שבסוף הדרך אתה מגיע לאיזשהו כוהן חטופים. במובן הזה הרבה אנשים חושבים שיש איזה גלוריפיקציה לבני אדם שמחוברים לכוחות חיצוניים, כאילו מחוברים אליהם כוחות אלוהים. ואני מנסה להגיד שאם זה כבר מדגיש משהו אז את הבורות שלנו במקום שבו אנחנו נמצאים. אבל זה לא פותח תובנה נסתרת. אני לא קורא את העתיד או את המוח שלך, אני פשוט קולט דברים. אם כבר אני רואה משהו זה שאפשר ליצור דברים אחרים. הרבה אנשים אומרים שהדבר הכי מיוחד בסרט זה בעצם הצורה שבה הוא ערוך. אחרי שאנשים ראו את הסרט בסינמטק הם נשארו דקות ארוכות קפואים, לא בגלל שהסרט מדהים, אלא בגלל שהקצב שלו יוצר איזה שהוא ווליום מסוים שמאיץ את הכל קצת קדימה. זה סוג של קולנוע שיעשו בעוד 5 שנים. משהו קצת עתידני בצורה שהוא מתייחס על נקודת המבט שלנו על החיים כאן".

יום בהיר אחד

* איך התחלת לעשות על זה סרט?

"התחלתי ללמוד את הנושא. באותו זמן בדיוק הייתה לי חברה של הפקות בשם גן עדן הפקות. היו לי קליינטים כמו 'פוגל לוין' ו'שקם אלקטריק'. הייתי מאוד מקורקע מלשון קרקע אבל הייתי חייב להבין מה עברתי. נירית ואני נפרדנו ולא היה לי יותר שום פרטנר להבנות ומחקר. היה עיתונאי בשם דוד רונן שהיה כותב על תופעות כאלו. היה לו מדור שנקרא "תיקי איקס". הוא סיפר שם סיפור על זוג שתיאר פגישה שלהם עם חוצנים. הרבה דברים שנאמרו שם דיברו אלי. הלכתי להיפגש עם הבן אדם. עד אז סיפרתי את זה לחבר מאוד טוב. הוא שכנע אותי שעברתי התמוטטות עצבים ושאני צריך ללכת לטיפול. זה הרגיע אותי. אמרתי שהעולם יציב ואני מטורף".

* למה חששת לספר את זה לאנשים?

"אין שום סיבה שבן אדם שלא עבר את זה יקלוט על מה אני מדבר. עבדתי על סרט אחר באותה תקופה עם שולי רנד ורונית אלקבץ. זה מה שעניין אותי. אבל הנושא לא הרפה ממני. הפסקתי להגיע לישיבות עם קליינטים ואחרי שנפגשתי עם דוד רונן התחלתי להיפגש עם עוד חטופים. אמרתי לעצמי 'עוד פרסומת? עוד עבודה?' אחרי כזו חוויה שעברתי אין לזה כל משמעות עבורי. כסף לא היה חסר לי. הייתי במצב מאוד נוח לצאת להפקה עצמאית. התחלנו לצלם חיות שיומיים שכבו בשמש והם לא מסריחות ואין עליהם דם. אתה רואה בעל חיים מת ואין עליו טיפת דם. ניסינו לחשוב בהיגיון מי יעשה את הדבר הזה. רוצח כבשים פסיכופט שמסתובב עם קרני לייזר והוא צריך חיבור לגנרטור ואף כלב שמירה לא שומע אותו? אין פריצה בגדר ווטרינר לא יודע להגיד שישנה חיה או חיידק שתקף את הכבש. והוא חתוך סימטרי. זה לא היה הגיוני. ואז הבנתי שזה לא אני אריאל סמל והחברה שלו שהתחרבשו, יש גם אנשים אחרים שזה קורה להם ופתאום אין להם הסבר אחר. בכל מקום כזה שהייתי בו שבוצעו מעשים בחיות היו עדויות של קבוצות שלמות וכולם מדברים על אורות שיצאו מהאדמה. לא מהשמיים אלא יוצאים מהאדמה וחוזרים אל האדמה".

* גם היום זה קורה?

"היום אני לא חוקר שטח אני רק מתעסק בלעטוף את הכל בשביל אנשים אחרים כדי שיבינו שאנחנו לא לבד ביקום. נכון שאנחנו גדולים ויש לנו מחשבים והמצאנו את האינטרנט אבל יש יצורים שהמציאו אותם איזה אלף שנה לפנינו".

* יש לך קשר איתם?

"אני לא טוען שיש לי קשר עם אף חוצן, אני רק יכול לספר לך על דברים שקרו לי וכל מיני חיות שחצי הפרצוף שלהם נחתך בקרן לייזר באמצע הלילה. או למשפחה שלמה של חטופים שצילמתי בסרט שהם כולם אנשים שמתפקדים. חוץ מזה שהם מדברים על זה שהם נחטפו אין שום סימן לכך. הם אנשים רגילים שמגדלים את הילדים שלהם. מרוויחים את הכסף שלהם. אותי זה גם מעניין כתופעה המונית או פסיכוזה המונית שקיימת אצל אנשים שחוץ מהדבר הזה הכל נורמלי אצלם לחלוטין".

אנחנו לא העולם

* ומה קרה בהמשך?

"במשך שלוש שנים צילמתי עדויות ודברים כאלה בכל העולם. עד שעצר אותי מפיק ואמר לי שהסיפור הכי מעניין בסרט הוא שלי. וכך התחלתי לתעד את עצמי".

* לאיזה מסקנות אליהם הגעת בסופו של דבר?

"ראיתי שברוב המקרים בהם מדובר על יצורים מהחלל החיצון הם מוצגים כמו מפלצות שבאות לאנוס את הבנות שלך שהן תמיד בלונדיניות עם חזה גדול. ואתה לא מוצא שום סרט שאומר לך שאולי יש באמת איזה גזע תבוני שמסתכל עלינו. יכול להיות שהוא נראה כמו אמבה, אני לא יודע. אולי אין לו טוב ורע. לי אין פרמטרים מוסריים לדבר על זה. ואז שאלתי את עצמי אם לנו יש פרמטרים מוסריים כגזע ואמרתי לעצמי שאולי, אבל אנחנו עשינו גם את השואה, את הטבח הארמני את הרעב בסומליה. אז אפילו את עצמנו קשה לנו להבין. מה אנחנו עושים פה בתור גזע או מכלול? יש פה תופעות שאם אתה מסתכל עליהם מרחוק כיצור שמגיע מהחלל שהם כל כך נוראיות שנראות כמו פסיכוזה מוחלטת. זה מה שהבנתי בסופו של דבר". *