הפארק בהרצליה לא מצדיק פינוי תושבים מבתיהם - ביהמ"ש ביטל הפקעת שטחים

אבל משפחת קזמה סירבה להתפנות וערערה על ההפקעה בפני הוועדה המחוזית. משנדחתה התנגדותם הגישו ערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה וגם ערר זה נדחה.

וכך הגיעה המשפחה לבית המשפט, שם סוף סוף קיבלה את מבוקשה - ביטול ההפקעה. השופטת, שרה דותן, קבעה כי את הרשויות חייבת להנחות גישה זהירה בבואן לשקול את פינויו של אדם מבית מגוריו על לא עוול בכפו, רק בשל העובדה שבית מגוריו שנרכש ונבנה כדין מצוי בתחומי תוכנית להקמתו של פארק עירוני שנועד לרווחת הכלל.

לדבריה, קיים חשש לפיו הרשויות לא נתנו דעתן די הצורך לשאלות הבסיסיות האם באמת קיים צורך במקרקעי העותרים להקמת הפארק, והאם ההפקעה היא האמצעי היחיד למימושו של צורך זה. השופטת מציינת כי האפשרות שלא להפקיע את בית המשפחה כלל לא נדונה, והמתכננים קיבלו כמובן מאליו כי כל השטח המיועד לפארק יופקע למימוש התוכנית, מבלי להתחשב בזכויות של בעלי המקרקעין. עוד הוסיפה השופטת כי איש כלל לא טרח לבחון את האפשרות של העתקת שער הכניסה באופן שימנע פגיעה בקניינם של העותרים.

העירייה ניסתה להפקיע גם שטחים חקלאיים לטובת הפארק. 2 קבוצות של חקלאים הגישו גם הם עתירה נגד העיירה, והשופטת התייחסה גם אליהן. בית המשפט הורתה למשיבות לבחון מחדש ההצעות האלטרנטיביות של העותרים שיש בהן כדי להקטין את עוצמת הפגיעה בקניינם.

בעניין זה ציינה השופטת כי המשיבות לא הציגו כל ראיות להוכחת הגירסה שכל השטח המוצע להפקעה חיוני להגשמת התוכנית. לדברי השופטת, העירייה מגלה גמישות ביחס למבני ציבור שונים וצרכי תחבורה אך היא אינה מוכנה לגלות אותה מידה של גמישות ביחס להצעת העותרים להפחית משטח הפארק 10%, באופן שיאפשר בנייה למגורים בקצהו הצפוני של הפארק המיועד.

המשיבות חויבו לשלם לכל אחת משלוש קבוצות העותרים הוצאות בסך 20 אלף שקל. את העותרים ייצגו עורכי הדין עודד ישראלי, שמיר שהינו וברוך אדלר. (עת"מ 1146/02, 1153/02 ו-1161/02).