תנו לנו את חירותנו ואת רכושנו

העמותה למען זכויות בנחלה מברכת את מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) על החלטתו לאייש נחלות פנויות ביישובים חקלאיים. סוף סוף ממ"י החליט לשווק נחלות באמצעות חוזי חכירה לדורות למתיישב, ובנוסף על כך משאיר בידי המתיישב את הבחירה להצטרף לאגודה או להתנהל באופן עצמאי מול משרדי הממשלה, כמו שאר האזרחים.

העמותה למען בעלי זכויות בנחלה רואה את הצורך לבצע את רישום חוזה החכירה למתיישב על כל הנחלה שנמסרה לו לפני עשרות שנים, ואת חופש הבחירה לנהל את ענייניו אל מול הרשויות באמצעות תאגיד פרטי - אגודה שיתופית, או באופן ישיר ועצמאי כשאר האזרחים.

מר מקלר שכח משום מה לציין:

1. ששיווק הנחלות הפנויות על-ידי ממ"י מכרסם בכוחן של האגודות, שכן המתיישב אינו חייב להצטרף לאגודה (ומשכך אין הוא תלוי באישור האגודה לרכישת הנחלה).

2. הנחלה תשווק בכפוף לחוזה חכירה ישיר בין המתיישב לממ"י, ובכך יתאפשר לבעל הנחלה להתנהל עצמאית מול משרדי הממשלה השונים.

לאחר עשרות בשנים, זכאית המדינה לשווק נחלות פנויות במחירי השוק. אולם עליה לעשות הבחנה בין מושבים אשר התבקשו לפני קום המדינה לגאול קרקעות, לבין מושבים שהוקמו לאחר קום המדינה אשר נמסרו להם מספר נחלות עודף מראש, והם נתבקשו לשווקן.

ההבדל טמון בכך שלפני קום המדינה נתבקשו חלק מהמתיישבים הוותיקים להכשיר קרקעות ולגאול אותן (מעבר לקרקעות בהקצאה ראשונית), ובד"כ מכספם הפרטי. רק עם קום המדינה "הוסבר" לאותם מתיישבים שהם אמורים לשווק שטחים אלו כנחלות פנויות.

בשני המקרים המדינה חייבת לפצות את המתיישבים אשר השקיעו מכספם הפרטי לעליית ערך המשקים אשר פותחו.

הפער בין ערך הנחלה הבלתי מפותחת בימי הקמת היישוב, נחלה אשר המדינה לא הצליחה לשווקה, לבין נחלה הנמכרת בימנו לאחר פיתוח, אינו שייך למדינה בלבד, אלא גם למתיישבים אשר תרמו מכספם לעליית ערך הנחלה.

עמדתנו: למדינה זכות לשווק את הנחלות הפנויות במחיר שוק כפוף לחוזה חכירה למתיישב, ומתוך בחירה חופשית להצטרפות לאגודה או להתנהלות ישירה. אולם, המדינה חייבת לפצות את המתיישבים בכל יישוב ויישוב עפ"י תרומתם לעליית ערך הקרקע של הנחלה המפותחת. טוב שהדבר יעשה ע"י בעלי מקצוע מיומנים, ולא ע"י נציגים אשר פועלים לקידום ולחיזוק האגודה על חשבון המתיישב. גופים אלו, אשר חרטו על דגלם עיגון זכיות החקלאים בקרקע ולא סיפקו את הסחורה, פועלים כיום על מנת למנוע כל סממן של עצמאות, בעוד הם מציגים עצמם כמי שאמונים על רווחתו של המתיישב.

מובן לכל, כי חופש פעולה שכזה מכרסם בכוחם של אותם ארגונים. ארגונים אלו - תנועות ההתיישבות, ובמיוחד האיחוד החקלאי ותנועת המושבים, פועלים כיום לפצל את הנחלה בין חלקות המגורים לחלקות החקלאיות, באופן שחלקת המגורים תירשם על שם המתיישב והחלקות החקלאיות על שם האגודה, ובכך לחזק את כוחם.

תנועות ההתיישבות עושות כל שניתן על מנת למנוע רישום כל הנחלה על שם המתיישב, מתוך הנחה כי לאחר שהמתיישבים יהיו עצמאיים תתפרקנה האגודות. ומאחר והתנועות הן אגודה של אגודות (המושבים והכפרים) עלול ים אף הם להתפרק. אין התנועות מאמינות בעצמן ולכן הם מעדיפות לשמר עצמן בדרך של כפייה העמותה לבעלי זכיות בנחלה, פועלת לעיגון זכיות המתיישבים בכל חלקי הנחלה שנמסרה להם לפני עשרות שנים.

אנו פועלים שתנועות ההתיישבות יפסיקו לנסות לגזול חלקים מנחלתנו, ובכך לחזק את כוחן, וכן שממ"י יכיר בזכותנו על הנחלות בחוזים כנים כאילו נחתמו במועד, ולא ינצל שוב ושוב לרעה את מעמדו כפטרון יחיד על המקרקעין במדינה, כאשר מצד אחד לבעלי חוזים בעיר ניתן חופש מוחלט, למקורבים ולבעלי עמדה עם חוזים חקלאיים ניתנו הקלות כבדות משקל, ואת החקלאי הבודד, שמנוהל ע"י חבורת נהנתנים מפלגתיים, זורקים לפח. לא נצרף שמות ודוגמאות, כי כולנו חיים בארץ ישראל.

לא לחינם נמשך מצב עניינים זה שנים כה ארוכות. העובדה שמעולם לא נחתם חוזה חכירה לדורות בהתיישבות העובדת, אומרת דרשני. אנו קוראים לבודק, לממ"י, למשרד החקלאות - תנו לנו את חירותנו ואת רכושנו.

הכותב הוא חבר בעמותה למען זכויות בנחלה.