טנזניה של שנת 2004 מתפתחת ומתקדמת, אך עושה זאת בקצב שלה. המדינה המזרח אפריקנית (הדרומית לקניה) היתה תחת שלטון בריטי עד 1963, אז נקראה טנגניקה, ומרבית מתשתית התחבורה שלה עד היום מבוססת על תשתיות המנדט הבריטי. בדומה להודו, פלשתינה, מצרים וקניה, גם בטנזניה הניחו הבריטים מסילות ברזל, הרבה לפני קילומטר האספלט הראשון.
מתוך שלוש מסילות הברזל, שתיים פעילות: הקו הדרומי (TAZARA), המחבר בין דאר-אס-סאלאם לזמביה, והקו המרכזי, המחבר את דאר-אס-סאלאם עם הבירה דודומה שבמרכז המדינה, ומתפצל לערים מוואנזה שלחוף אגם ויקטוריה וקיגומה שלחוף ימת טנגנייקה במערב הרחוק. הקו הצפוני, שחיבר את ארושה ומושי אל החוף, נסגר ואיננו שמיש.
מצב הכבישים בטנזניה עדיין גרוע. כביש מהיר אחד (אומנם חד-נתיבי) מחבר את דאר-אס-סאלאם עם הצפון המאוכלס, לערים מושי וארושה. מארושה ממשיך כביש האספלט עד "הצומת", כשעה נסיעה מערבה, בה מתפצל לכיוון טרנגירי ומאניארה. בשנת 2003 הושלמה סוף סוף סלילת כביש מהצומת למאניארה, ובימים אלו עובדים מאות עובדים על סלילת המשך הכביש מערבה, לכיוון נגורונגורו. לנוסעים לפארק הספארי המרתק בעולם, סרנגטי, עדיין מצפות 3 שעות של נסיעה בדרך עפר מאובקת וקופצנית, בסגנון אפריקני מסורתי. וכן, זו הדרך היחידה שבצפון טנזניה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
