ישראל עברה את המקסימום שצפה בן גוריון, ולא נערכנו בהתאם

מעשה שקרה: בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נאלצו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי לנדוד לניו יורק, בפקודת המשטר העות'מאני. הימים שבילו השניים בספרייה הציבורית של מנהטן הולידו בין השאר ספר משותף ביידיש, "ארץ ישראל אין פערגאנהייט און געגענווארט" (מאוחר יותר הוא תורגם לעברית, "ארץ ישראל בעבר ובהווה"). הספר כלל תחזית גם בנוגע ליכולת הנשיאה המרבית של ארץ ישראל.

המספר שנקבו השניים, לימים ראש הממשלה ונשיא המדינה, היה 10 מיליון איש. במקסימום. מספר שהיה הקצה הרחוק והדמיוני שהציבו שני צעירים ציוניים לפני 110 שנה, בשעה שארצם האהובה כללה פחות או יותר כחצי מיליון איש (יהודים וערבים). הם, אגב, כללו בה חלקים מעבר הירדן המזרחי.

כמו הרבה דברים בחיים, גם קו המקסימום התברר כגמיש למדי. לפי התחזיות המעודכנות שהציגה הלמ"ס השבוע, עד ליום הולדת 100 של המדינה כבר יגורו פה למעלה מ-15 מיליון תושבים ("שילוב של שיעור פריון כולל גבוה, עלייה לישראל ותוחלת חיים גבוהה"). אף אחד לא יעז היום לדבר על מספר מקסימלי למדינת היהודים. אם כבר, המדינה עצמה ממשיכה לעודד ילודה ועלייה, בחינוך ובתקציבים.

ובכל זאת, כשפנטזיה הופכת למציאות, וכשקצב גידול האוכלוסיה מבשר הכפלה בכל 3-4 עשורים, המינימום הוא להתכונן לצפיפות שתבוא. בדיור, בשטחים הפתוחים, בתחבורה, בבתי חולים ואיפה לא. ובהיעדר בן גוריון שראה למרחקים, ברור לגמרי שאנחנו בכלל לא בכיוון.

דרור מרמור

אלא שלאחרונה, נדמה שמשהו מהטקס הזה הלך לאיבוד. אפשר לדבר על הממלכתיות שחמקה, אבל הפעם אני רוצה להצביע על נקודה "טכנית". "במהלך השנה האחרונה באו לידי ביטוי אינספור יוזמות אזרחיות, התנדבותיות, חברתיות, טכנולוגיות וביטחוניות...", נכתב במסמך הממשלה שיצא לפני כשבועיים, ועל רקע מציאות זו, "תיקבע האפשרות להדליק כל אחת מ־12 המשואות באמצעות עד שלושה מדליקים לכל משואה".

אפשר בהחלט להבין את הרצון לשלש את מספר משיאי המשואות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהמהלך הזה מוזיל את הטקס ונותן הרבה יותר מקום לפוליטיקה ולעסקונה. אם בעבר היו צריכים לבחור את 12 ה-אנשים של המדינה הזו, פתאום השורות מתרחבות וצריך גם לחפש אנשים בכוח (ולעתים גם עם גוון פוליטי מסוים). פתאום גם אנשים מהשורה השנייה זוכים לכבוד היוקרתי.

למשל בתחום הספורט. דני אבדיה הוא כדורסלן אדיר לכל הדעות, וכזה שעשה קפיצה משמעותית מאוד השנה. אך לאבדיה יש קריירה ארוכה עוד לפניו, והשיא שלו לפניו. לכבוד מה הוא זכה להשיא משואה השנה? לכבוד זה שהוא טוב מאוד במקצוע שלו? מהצד השני, גם עמרי כספי יזכה להשיא משואה השנה. אין ספק שמדובר באדם שפרץ תקרות זכוכית, אבל תגידו רגע, מה נזכרתם השנה? את תקרות הזכוכית כספי פרץ כבר לפני 16 שנה, כשהיה הישראלי הראשון שהגיע ל-NBA.

כדי להבין כמה הטקס נהיה "זול", די להביט בתגובתו של איש העסקים ובעלי הפועל ת"א בכדורסל עופר ינאי. "זה קצת מגוחך שאבדיה מדליק ועומרי מדליק, אבל קבוצה שלקחה תואר אירופי בשנת מלחמה לא מוזמנת בכלל", כתב באחת מקבוצות הוואטסאפ. מבינים?

ויש אנשים ראויים בהחלט שישיאו משואה השנה. רחל מאופקים, אמילי דמארי, אורן סמדג'ה. אנשים מעוררי השראה, כמו אלה שהדליקו פעם. מוטב יהיה אם בשנה הבאה ממשלת ישראל תחזיר עטרה ליושנה. לא צריך להגדיל ראש, לא צריך לחפש בכוח. 12 מדליקים, כנגד 12 שבטים, כנגד הגוונים היפים של החברה הישראלית.

אלון פרל

וירג'ין, שהייתה מציעה 14 טיסות שבועיות בקו זה, הפסיקה את פעילותה בישראל ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה. מאז היא הספיקה לדחות את חזרתה מספר פעמים. החברה הודיעה כי תשוב בספטמבר האחרון, אך בעקבות הסלמה ביטחונית חזרה בה.

ההחלטה לוותר על הקו לישראל מעוררת אי נחת במיוחד לאור העובדה שבראשה עומד שי וייס, המנכ"ל הישראלי הראשון של חברת תעופה בינלאומית. וייס הביא את החברה להצלחות עם חזרתה לרווחיות לראשונה מאז 2016, לאחר שכמעט פשטה רגל בקורונה. בראיון ל"פיננשל טיימס" סיפר וייס על קיצוץ בהוצאות. החברה גם סגרה קווים לא רווחיים, כמו להונג קונג ולוונקובר, ודחתה השקת הקו לגאנה, שתוכנן בקיץ.

אך בעוד הקו לישראל לא התחדש, וירג'ין השיקה טיסות יומיות מלונדון לריאד ולבנגלור, ופתחה קו חדש לסאו פאולו.

שותפות הקוד עם אל על תימשך, אך לא תספיק להגברת הקו העמוס ללונדון. ברורה הציפייה שמנכ"ל עם זיקה אישית לישראל ינסה למצוא דרכים יצירתיות יותר לשמר את החיבור, או לכל הפחות להימנע מהפסקה מוחלטת. אם פוזלים למתחרות, כמו בריטיש איירווייז שחידשה פעילות בישראל ואיזי ג'ט שהודיעה שתחזור, המהלך הזה צורם במיוחד.

סתיו ליבנה