הנקראות ביותר

מסגד חסן בק: מיוזמת נדל"ן לראש חזיר

בהיסטוריה של המסגד, בלב מה שהיה אמור להיות מרכז עירוני חשוב, אפשר לראות מיקרוקוסמוס של יחסי המדינה עם המיעוט הערבי מאז הקמתה ועד היום

זוג חזירים יהודים השליך ראש חזיר למסגד חסן בק - המבנה המפריד בין יפו לתל-אביב - והחזיר לחדשות את האתר הזה, עשיר הגלגולים. ובדיוק כשהחזירות החזירה את המסגד לחדשות, יצא לאור מחקר הסוקר את גלגולי המבנה מאז הקים אותו מושל יפו, חסן בק אלג'אבי, באמצע מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916.

קוראי מדור הנדל"ן יתעניינו לדעת שהמסגד, שנעזב במלחמת השחרור עם הריסת מנשיה שבצפון יפו, הוזנח והפך למאורת פריצים, בלשון המליצה, עד שבאו יזמי נדל"ן וניסו לגאול אותו משממונו ולהפוך אותו למרכז מסחר ותיירות.

רק נוכח הניסיון הזה התנערו ערביי יפו - בעיקר הצעירים יותר - ונאבקו ביזמת הנדל"ן, עד שהמסגד חזר לייעודו. עורך המחקר הוא הגיאוגרף נמרוד לוז, המספר על "קהילת יפו הערבית ומסגד חסן בק - גיבוש זהות קולקטיבית, העצמה עצמית והתנגדות". מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות פרסם את המחקר ואפשר לראות בגלגולי המסגד מיקרוקוסמוס של יחסי המדינה עם המיעוט הערבי מאז הקמתה ועד היום.

הניסיון שהחל בשלהי שנות השישים והסתיים בלא כלום בתחילת שנות השמונים, היה להפוך את חסן בק למקום מסחר ותיירות. הניסיון חשף את אופי הפעילות היהודית ואת אופייה של העסקונה הערבית הוותיקה, שנדחקה לבסוף בידי הדור הצעיר יותר - הלאומני והבוטח בעצמו.

השכונה הערבית מנשיה נהרסה בשלהי מלחמת השחרור, אבל המסגד לא נהרס - אולי בגלל יחס של כבוד למקומות קדושים ואולי בתקווה שמה שלא יעשה אדם יעשה הטבע. המבנה הוזנח מתוך אמונה שיתפורר, ואמנם, באפריל 1983 צנח צריח המסגד והתמוטט. הגרסה הרשמית היתה, שהחשיפה הממושכת לגשמים היא שהיתה אשמה במפולת. הערבים טענו כמקובל עליהם, שמזימה ציונית היא שהיתה כאן.

למעשה, נפילת הצריח היתה דווקא אות לסיום הפרק הנדל"ני בתולדות חסן בק. הפרק הזה החל בשלהי שנות ה-60, אחרי שהמסגד הנטוש הפך בסיס לעסקי זנות וסמים. מן הצד הערבי כיכב בעסקת הנדל"ן ועד הנאמנים, שהמדינה שתלה מלמעלה. בצד היהודי כיכב איש העסקים והקבלן גרשון פרס, שהתכוון לחכור את הנכס ל-49 שנים לצורכי מסחר ותיירות. נמרוד לוז מצטט את פרס, בראיון שנערך ב-2002: "...כל יפו נמצאת בניוון מתמשך...זה עמד לעיני רבינוביץ (ראש העיר) ופתאום יש איזה מסגד חסן בק שהיה עזוב. תקופה מסוימת שימש כמועדון נוער, אבל בלי שום הדרכה, בלי שום דבר, זה הפך להיות למאורה ומחששה ונעזב. מאידך התחילו להשקיע השקעות ענקיות בבתי מלון וזה עומד כקוץ בתוך המערכת".

אמנם, הקוץ הפיזי - הצריח - נפל רק כעבור עשר שנים ויותר, אבל האתר הפריע לפיתוח הנדל"ני שמסביב, שכלל מלון, תוכנית למלון שני וכמה מבני משרדים, שבוניהם התעלמו מהעובדה שהמע"ר התל-אביבי אינו עומד לעבור לאותו אזור. מאחר שטחנות התכנון והביצוע טוחנות בארץ די לאט, כמו שיכולה מנשיה להעיד אפילו היום, גדל ביפו דור חדש - לאומני ודתי, בחסות התנועה האיסלמית הצפונית דווקא. אחד הפעילים שלחמו לשיקום המסגד היה ערבי נוצרי, אבל העיקר היא הלאומנות והמסגד משמש לה סמל.

הצעירים לא אהבו את ועד הנאמנים הקיים, והחלו להיאבק על המסגד, במקביל למיקוח העסקי, שהיה עטוף גם מהצד הישראלי בעטיפה אידיאולוגית - נגדית, כמובן. סיפר גרשון פרס: "היתה הסכנה שהתחילו ביפו להיות קיצוניים יותר, חמאסניקים יותר, כי ברגע שהם מתעשרים הם מתחילים להיות יותר לאומניים... אז חיפשו מישהו שלא היה מהממסד ואמרו בוא הנה, טפל בעניין הזה, בלי שוחד ובלי שערוריות... הייתי פעם במוסד ומכירים את השיטות שלי. הלכתי לחבר שלי גנדי, אמרתי לו תביא אותי לסייף אלדין (זועבי), גם הוא היה איש נחמד, היה חבר הכנסת. אמר תשמע, נבדוק את העניין ההלכתי, ומה יש במסגד, מחראה? בית שימוש? אמר לי, מה אתה רוצה לעשות? אמרתי לו טרמינל, כמו בעולם...".

אבל השיטה המקובלת, שיטת הבזאר המזרחי היהודי-ערבי, לא צלחה. העניין התגלגל והמסגד התפורר והשלטון התחלף ודווקא שר האוצר יגאל הורביץ ז"ל, יחד עם ראש העיר שלמה להט ייבדל לחיים, הם שהכשילו את העיסקה והתירו להפוך את המסגד שוב למסגד. השיקום החל בבניית הצריח. בנייה המבטאת באופן ציורי את השתלבות הערבים בשיטת בניין הארץ, כמו שאמר בהקשר אחר לכאורה יוסוף ריחן, ראש המועצה האיסלמית הראשון ביפו, בראיון שמביא נמרוד לוז: "ברגע שאתה גדל עם איזה עם, אתה לוקח את המחשבות שלו. אנחנו מתחילים לדבר ומבינים אחד את השני, נושמים אותו אוויר, אוכלים אותו אוכל, כולם יש להם מוח ישראלי...".

ואמנם, כמו כל ישראלי החורג מרישיון הבנייה, כך נהגו ערביי יפו. ההתניה היתה, שגובה הצריח החדש לא יעלה על גובה הצריח הישן, אבל אופס.. הצריח החדש גבוה ב-130 סנטימטרים מהישן. שיידעו להם!

היו בין ערביי יפו, גם בני הדור הצעיר יותר, שראו במסגד בית תפילה גרידא. אבל הוא נהפך בידי צעירי התנועה האיסלמית לסמל לאומני, סמל למאבק המתמשך על הקמת פלשתין השלמה. והתגובה היהודית? יש אצלנו מטומטמים שאינם משוגעים הסבורים כי ראש חזיר המושלך למסגד ועוד ראש חזיר שנרכש כרזרבה, יבריחו את המוסלמים מן הארץ. לא נותר אלא לקוות, שלא זהו המוח הישראלי המשותף לשני הצדדים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות