מקדימים מעשה הפקעה לנשמע התכנון

חוק התכנון והבנייה, שחוקק עוד בשנת 1965, קבע מנגנון הפקעה "דו שלבי". בבראשית - ההליך התכנוני, שם ניתנת למי שרואה עצמו נפגע הזכות לזעוק זעקתו, להופיע בפני ועדות התכנון, להילחם את מלחמתו, לנסות להשפיע ולטעון, הן על נחיצות ההפקעה בכלל והן על מיקומה בפרט. ובאחרית - ככל שלא נסתייע בידיו והתוכנית אושרה, הרי שהרשות הציבורית תהא רשאית להפקיע את מקרקעיו.

גישה זו, המחייבת הקדמת אישור תוכנית להפקעה, הוגדרה ע"י ביהמ"ש, בערעור שהגישה רשות הנמלים והרכבות על החלטתה של השופטת הילה גרסטל, בבית המשפט המחוזי בת"א, לפיה קבעה כי הפקעה שקדמה להליך התכנוני בטלה כ"עמדה רצויה וראויה המבטיחה, כי הפגיעה בזכותו של הפרט על קניינו, אחת מזכויות היסוד של האדם, אכן נעשית לצורך תכלית ציבורית ראויה ובאופן מידתי".

בעניין נשוא כתבה זו, החליטה רשות הנמלים והרכבות (שתכונה בהמשך, לשם הקיצור, "הרכבת") להקדים נעשה (הפקעה) לנשמע (בהליך התכנוני) ולהפקיע את המקרקעין (עליו בנוי ביתה של הדסה אביגדורוב ממושב כפר מל"ל, שגילה כשמונים שנה, והיא מתגוררת במקום שנים רבות), על יסוד פקודה מנדטורית משנת 1943, שהקנתה לשר התחבורה הזכות להפקיע כל מקרקעין אם הוא סבור שההפקעה דרושה לפיתוח הארץ.

בית המשפט המחוזי פסק, כי הרכבת כשלה, וכי לאור הוראות חוק התכנון והבנייה אין לעשות שימוש בהליך ההפקעה המנדטורי ללא תוכנית (לה ניתן להתנגד, כאמור, בהליכי אישורה). בבית המשפט העליון התהפכה התוצאה, וניתנה לגיטימציה לפועלה זה של הרכבת.

אמנם "הפקעת מקרקעין על בסיס הוראות פקודת הדרכים מחייבת, ככלל, אישורה של תוכנית מתאר" (השופטת עדנה ארבל), אלא ש"זהו הכלל ואין בנמצא כלל אשר לא יימצא חריג לו".

במקרה דנן מצא בית המשפט העליון כי יש לחרוג מהכלל, ולהסתייע באותו חריג. החשיבות הלאומית להקמת רכבת הפרברים, השלבים המתקדמים של העבודות והסתמכות הרכבת על פסקי דין שאישרו צווים דומים, הצדיקו, לדעת בית המשפט, את יישום החריג. עד כאן המעשה.

ונשאל אנו - האם אותה "הלכת רכבת" לא דרסה את זכות השימוע והטיעון? מה סיכוייו של פלוני, שרכבת מאיימת לעבור על ביתו, כי התנגדותו בוועדות התכנון תתקבל לאחר שהקרקע כבר הופקעה. ומראית הצדק, מה יהא עליה?

אדם קרוב אצל עצמו, ופקיד אצל משרדו. זו דרכו של עולם וכך יאה, וכמו שהממונים על הביטחון שוקלים בעיקר שיקולי ביטחון (והעדר ההליך הציבורי, גורם, למשל, אחר-כך, לפירוק חלקי גדר הפרדה והעתקתם, הוצאה שהיתה נחסכת, כפי הנראה, לו היה למתנגדים פתרון פה ראוי מלכתחילה), והממונים על הבריאות בעיקר שיקולי בריאות וכיוצ"ב, כך גם אלו הממונים על התעבורה.

אלו, מן הסתם, יבחרו בציר האידיאלי מבחינה תחבורתית, ושיקולים אחרים, כלכליים, אנושיים, ערכי טבע, קדושת קניינו של אדם וכיוצא באלו שיקולים, יידחקו לקרן זווית ויבוא ההליך התכנוני, שם אמורים הדברים להתאזן.

וכשנקדים מעשה הפקעה לנשמע התכנון, היכן יאוזנו הדברים?

נרשה לעצמנו להביע חשש, כי הסדק הצר, בהליך הראוי, שכיוון לו בית המשפט העליון, עלול להתפרש ע"י העושים במלאכה לא כצר כרוחב הפסים, אלא רחב כאורכם, וייתן להם לגיטימציה להמשיך בדרך הפקעה זו על בסיס "פקודת הדרכים המנדטורית וההסדרים הקבועים בה, אשר מקורם באקלים שלטוני שונה מזה הדמוקרטי והמוסדר בו אנו חיים" (השופטת ארבל בפסק הדין).

ולסיום - אנו מניחים כי סיבה הנותנת לגיטימיות בעיני בית המשפט לקיצורי דרך הינה התמשכות בלתי סבירה של ההליך התכנוני התקין, אלא שהפתרון הינו תיקונה של דרך המלך (קרי שיפור ההליך התכנוני) ולא שימוש בקיצורי דרך עוקפי ההליך.

יגנס, טויסטר, בירן ושות' מתמחים בתכנון ובנייה ובנדל"ן.