גם אם העבודה בוצעה ע"י אחר

אכטמן - המלחים חב' להנדסה בע"מ (להלן: "התובעת"), היתה הבעלים של מקרקעין המצויים ברח' היצירה 2 בפתח תקוה (להלן: "המקרקעין"). ביום 01.03.1987 החלה עיריית פ"ת (להלן: "הנתבעת") לבצע עבודות סלילה להרחבת הכביש והמדרכה ברח' היצירה.

ביום 07.07.1987 החליטה מועצת הנתבעת (להלן: "המועצה") לאשר הכרזה לסלילת כבישים ומדרכות ברח' היצירה בין הרחובות ז'בוטינסקי ועמל. עבודת הסלילה הסתיימו ביום 30.12.1987. עבודות הסלילה נעשו ע"י חברת מבני תעשיה, כאשר להסכם ביצוע העבודות היו צדדים הנתבעת, מינהל מקרקעי ישראל וחברת מבני תעשיה. המועצה החליטה לפטור את חברת מבני תעשיה מתשלום אגרות והיטלי פיתוח.

ביום 13.02.1990 שלחה הנתבעת לתובעת דרישה לתשלום היטל סלילת כביש ודמי השתתפות בגין סלילת המדרכה ברח' היצירה. לאחר שהתובעת פנתה בשאלות משאלות שונות לנתבעת, הודיעה הנתבעת, כי היא משנה את דרישת התשלום, והפחיתה את סכומי ההיטל ודמי ההשתתפות. הפחתה זו נעשתה בחודש יוני 1992. ביום 29.07.1992 שלח ב"כ התובעת מכתב לב"כ עיריית פ"ת, ובו השגות התובעת על הדרישה המתוקנת והמוקטנת לתשלום ההיטל ודמי ההשתתפות. העיריה לא מצאה לנכון לתבוע את התובעת לשלם את ההיטל ודמי ההשתתפות, וישבה בחוסר מעש עד לשנת 2001.

בשנת 2001 מכרה התובעת את המקרקעין לאחרים. כאשר ביקשה התובעת לקבל מהעיריה אישור ללשכת רישום המקרקעין לצורך העברת הזכויות במקרקעין על שם הקונה, התנתה הנתבעת את מתן האישור בתשלום ההיטל ודמי ההשתתפות, כפי שנקבעו בחודש יוני 1992. ביום 18.02.01 שילמה התובעת לנתבעת את הסך 885,073 שקל, כאשר הסך 603,641 שקל הינו עבור ההיטל, והסך 281,432 שקל הוא עבור דמי השתתפות. לטענת התובעת, סכומים אלו שולמו תחת מחאה.

התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה לביהמ"ש השלום ברמלה להשבת הסכום ששילמה. לטענת התובעת, העיריה לא היתה זכאית לדרוש את התשלום, בין השאר, מהנימוקים הבאים:

1. הנתבעת לא נשאה בעלויות ביצוע העבודות, ולפיכך לא היתה רשאית לגבות את ההיטל ודמי ההשתתפות;

2. החוב התיישן, והנתבעת לא היתה רשאית לגבותו;

3. הנתבעת לא החליטה על סלילת הכביש והמדרכה, ובהיעדר החלטה אינה רשאית לגבות את ההיטל;

התביעה נדונה בפני השופט ז. ימיני. לגבי הטענה שהנתבעת לא נשאה בעלויות עבודות הסלילה: כאמור, טוענת התובעת, כי הנתבעת לא נשאה בעלויות הסלילה, אלא חברת מבני תעשיה. לעומתה טוענת הנתבעת, כי בתמורה לביצוע עבודות הסלילה ויתרה הנתבעת על היטלי פיתוח ואגרות.

השופט ימיני קובע, כי הפטור מהיטלי פיתוח ואגרות ניתן אך ורק לשטח השייך למינהל מקרקעי ישראל, אך לא לשטח שהיה שייך לאחרים. על כן, יש לדחות את הטענה כי חברת מבני תעשיה ביצעה את עבודות הסלילה, ולא הנתבעת.

יתרה מכך, קובע השופט ימיני - גם אם נכונה טענת התובעת, שחברת מבני תעשיה ביצעה את העבודה ולא העיריה, יכולה העיריה הנתבעת לשלם עבור ביצוע עבודות הסלילה בשטחים הגובלים בקרקע בבעלות פרטית, בכל אמצעי תשלום שתמצא לנכון. ויתור על היטלי פיתוח תמורת ביצוע עבודת הסלילה כמוהו כסחר חליפין, שהוא ויתור על היטלי פיתוח תמורת ביצוע עבודות. על כן לא ניתן לומר, שהעיריה לא שילמה מאומה עבור ביצוע עבודות הסלילה.

בפס"ד רשף נקבע, שאין לקשור בין גובה ההיטל לבין עלות עבודות הסלילה הספציפית שבוצעו בסמוך לנכס הנישום, וההיטל מחושב בהתאם לעבודות הסלילה המתוכננות בכל רחבי העיר. המצב הפוך בדיוק בקשר לדמי השתתפות, שיש קשר ישיר בין עלות עבודות הסלילה שבוצעו לבין גובה דמי ההשתתפות. מבחינת דמי ההשתתפות יש להבחין בין עלות העבודות שבוצעו בשטח השייך למינהל מקרקעי ישראל, לבין העבודות שבוצעו בשטח השייך לבעלים הפרטיים, והתובעת ביניהם.

אם במסגרת חוזה בין העירייה לבין אחד הבעלים הפרטיים הסכים אותו אחד לשלם לעירייה דמי השתתפות גבוהים יותר, ובתמורה לקבל מהעירייה טובת הנאה אחרת, אשר לו היא שווה ממון רב, אין בעלי המקרקעין האחרים יכולים לדרוש את הפחתת דמי ההשתתפות שלהם במימון הסלילה בגין התשלום העודף של אותו בעל מקרקעין, מכיוון שלא מדובר בתשלום אותה כופה העירייה מכוח חוק העזר על אותו מקרקעין, אלא בתשלום מרצון של אותו בעל מקרקעין עקב הסכם עסקי, בו יש טובת הנאה לשני הצדדים.

לגבי הטענה להתיישנות החוב: טוענת התובעת, כי החוב התיישן, שכן הדרישה לתשלום ההיטל ודמי ההשתתפות היתה בחודש יוני 1992, ועד למועד שבו ביקשה התובעת אישור לרשם המקרקעין לא עשתה הנתבעת מאומה לגביית החוב. השופט ימיני דוחה טענה זו, תוך הסתמכות על הנפסק בתיק עת"מ 1066/03 א.י.ר.מ קניין בנייה והשקעות נ. עיריית הרצליה, שם נפסק:

"...טענת ההתיישנות בדין הישראלי היא דיונית. היא חוסמת, אמנם, את דרכו של בעל החוב, או התובע, מלתבוע את חובו או את זכויותיו, אך אינה מאיינת או מוחקת אותם מבחינה מהותית... עם זאת, משלא בוטל או פקע החוב, אין מוטלת החובה למחול עליו. הנפקת אישור לרשם המקרקעין לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות כפי שדורשת העותרת, משמעותו היא הודעה בדבר ויתור או מחילה על החוב. דיני ההתיישנות אינם מביאים, כאמור, למחיקת החובות או איונם מבחינה מהותית, ועל כן אין מוטלת על המשיבה לעשות כן אף אם חובות כאלה או אחרים התיישנו..."

לגבי השאלה האם העירייה החליטה על סלילת הכביש והמדרכה: טוענת הנתבעת, כי בהתאם לסעיף 3 לחוק העזר היה על המועצה להכריז על רח' היצירה כרחוב ציבורי, בהתאם לסעיף 5 היה עליה להחליט לסלול כביש ברחוב, ובהתאם לסעיף 13 היה עליה להחליט לסלול מדרכה ברחוב.

השופט ימיני דוחה אף טענה זו. אומנם ההכרזה וההחלטה של המועצה היו לאחר תחילת עבודות הסלילה, אך מאחר וההכרזה וההחלטה ניתנו תוך כדי ביצוע העבודות, יש בכך כדי לרפא את הפגם שדבק בתחילת העבודות. כל מטרת ההכרזה וההחלטה היא לאפשר את גביית ההיטל ודמי ההשתתפות, ולתובעת לא נגרם כל נזק כתוצאה מאישור מאוחר זה של המועצה.

מהעדויות עולה, שהתובעת היא זו שדרשה את סלילת המדרכה. בנוסף לכך, התובעת נהנתה מעבודות הסלילה בהן הורחבו הכביש והמדרכה, דבר שבודאי הביא לעליית ערך המקרקעין. המציאות מחייבת, שהתובעת גם נהנתה מעבודות אלו, שכן הנגישות למקרקעין היתה טובה יותר. בנסיבות מעין אלו, טענת זו של התובעת היא טענה הנטענת בחוסר תום לב, וגם אם המועצה לא היתה מכריזה על הרח' כרח' ציבורי ולא היתה מחליטה על עבודות הסלילה, חובת תום הלב מטילה על התובעת חובה לשלם את ההיטל ואת דמי ההשתתפות.

התוצאה הסופית: התביעה נדחתה.

ת.א 2426/01, בית המשפט השלום ברמלה, השופט ז. ימיני.

בשם התובעת: עו"ד רן יגנס.

בשם הנתבעת: עו"ד אהרון שפרבר ועו"ד יעל וייס ממשרד פריש, שפרבר, ריינהרץ ושות'.