"אני לא עובד בשביל מחיאות כפיים; אני עובד בשביל להרוויח כסף"

הספר "חידת פישמן", שנכתב על ידי אריה אבנרי ומתפרסם בהוצאת מעריב, חושף את אחד מאנשי העסקים המרתקים והמרכזיים במשק הישראלי. הביוגרפיה מציגה את דרכו של פישמן, שבנה את הונו בעשר אצבעותיו, הפסיד את כל הונו במפולת הבורסה של שנת 83' ושיקם את עצמו בצורה מרשימה. פישמן הוא בעל השליטה (רשימה חלקית) בקבוצת הנדל"ן מבני תעשייה, הום סנטר, חברת הכבלים ערוצי זהב (יחד עם נוני מוזס) והעיתון "גלובס". בנוסף מחזיק פישמן 25% ממניות "ידיעות אחרונות", במשותף עם משפחת בראון.

פישמן מדבר בצורה גלוית לב על הרגע שבו הוא ושותפו, יוסי ריגר, עמדו בשנת 83' מול אלפי משקיעים זועמים שדרשו את כספם. כזכור, פישמן וריגר ניהלו שלוש קרנות נאמנות - רונית (הגדולה שבהן), אייל וענת (כולן על שם ילדיו). במפולת הגדולה של הבורסה בשנת 83' נמחקו בן יום מאות מיליוני דולרים מערך הקרנות והמשקיעים דרשו את כספם בחזרה.

פישמן מדבר בצורת גלוית לב גם על הפרק הכואב והקשה ביותר בחייו, פרק שבו הוא נאלץ להתמודד עם חקירות של רשות ני"ע: "מפולת המניות הייתה האירוע הטראומטי ביותר בחיי העסקיים ובמידה מסוימת גם האישיים. הימים שאחרי המפולת היו עבורי ימים של חשבון נפש יותר מאשר חשבון כיס. נשאלתי כמה פעמים כמה הפסדתי במפולת ואמרתי שאני לא ספרתי את הנזקים, אלא רק את ההתחייבויות שנשארו לי. למעשה, אני אף פעם לא סופר את מה שנשאר ולא את מה שהיה, כי מה שהיה היה וזה כבר לא יהיה.

"מה שהדאיג אותי אחרי המפולת נובע מכך שהבנתי שאני חייב לעמוד בהתחייבויות שלי. לו התחמקתי מהן, לו הייתי במצב שבו משקיע אחד היה מגלה שלא הסכמתי לפדות תעודה אחת של קרן "רונית" שהחזיק בידיו, לא הייתי יכול לחזור לעולם העסקים. שמי הטוב היה נפגע ללא תקנה. שמרתי על שמי הטוב. נאחזתי בו כבקרש הצלה והוא באמת הציל אותי.

"עשיתי חשבון נפש"

"אחרי המפולת ישבתי ליד שוקת שבורה. הרגשתי לעיתים שלא רק המניות שלי צנחו. יחד איתן צנח גם כל העולם העסקי שבניתי מגיל צעיר. עשיתי חשבון נפש ושאלתי את עצמי מה בעצם קרה כאן. הרי הפעילות שלי בבורסה הייתה מוגבלת ולא עמדה בראש סדרי העדיפות שלי. הקרנות שלנו הוקמו בראש ובראשונה כדי לתת לציבור המקורב אלינו בעולם העסקים, שהלך והתרחב, שירותים יותר זולים מאשר אלה שהוצעו לו על ידי המערכת הבנקאית.

"עד שהוקמה קרן רונית למשל, הבנקים לקחו עמלות מטורפות על קנייה ומכירה בקרנות הנאמנות. אחרי שהתחלנו לפעול, הבנקים הבינו פתאום שאפשר לפתוח קרנות נאמנות ולגבות עמלות מוזלות או לוותר בכלל על עמלות. זו הייתה התגובה שלהם לפעילות החיובית שלנו. בדיעבד, ובמבט לאחור אחרי למעלה מעשרים שנה, אני מצטער שפתחנו את הקרנות שלנו לציבור הרחב. תחילה את 'רונית' ואחר כך את 'ענת' ו'אייל'. בסך הכול רצינו לנהל קרנות קטנות עם יעילות גבוהה ולא שאפנו לגדול ולהתרחב כל כך.

"גם בשעות הקשות ביותר לא נשברתי. לא היה שבר, רק אכזבה מעצמי על כך שלא גיליתי עקביות. לא קיבלתי ירושה ולא נדוניה מאף אחד. כל מה שהיה לי - והיה לי הרבה מאוד יחסית לאיש עסקים צעיר בגילי - עשיתי במו ידיי וביושר. לא רימיתי, לא גנבתי ולא העלמתי מס. כסף מעולם לא סנוור אותי. בשבילי, כסף הוא כמו שק של חול בארון ואין לו כל משמעות. בסך הכול חומר גלם. ביטוי ליעילות בעבודה ושום דבר אחר לא. רק ביזנס. בשביל לחיות טוב עם משפחתי היו מספיקות לי כמה שעות עבודה ביום, אבל אני עבדתי כל השנים מסביב לשעון כי אהבתי את העשייה ואת היצירה העסקית. אני לא יכול לאכול שתי ארוחות ערב ולא ללבוש שני מעילים. לא הפריעה לי העובדה שהפסדתי כסף. גם לא התקשורת שצלבה אותי וגימדה את דמותי. אבל מאוד כאבה לי תחושת הכישלון והאכזבה שלי מעצמי.

"יכולתי להישאר אדם עשיר גם אחרי המפולת. למשל, לרשום נכסים על שם אנשי קש או להבריח נכסים לחו"ל אבל פעלתי אחרת. הוכחתי שקיבלתי חינוך מסוג אחר וכך אני מחנך את ילדי. נשאלתי פעם על ידי עיתונאית אם אחרי המפולת היו לי תוכניות לרדת מהארץ והשבתי לה: 'עוד לא. צריך שאני אתאכזב יותר כדי שזה יקרה. כנראה אין גבול לכמה שאדם יכול להתאכזב בימי חייו'.

"רק מעטים מאוד יודעים מה עבר עלינו באותה תקופה קשה. כולם חשבו שהפסדנו רק במפולת של קרן "רונית" ולא ידעו את ההיקף האמיתי של ההפסדים שלנו (פישמן המריך את ההפסדים בכ-340 מיליון דולר). במהלך החזרת הכספים ללקוחות ולחברים, נחתו עלינו בעיות נוספות שרק החמירו את המצב. ההפסד הכספי הכולל שלנו היה ענק. הפסדנו סכומי כסף גדולים ממכירת נדל"ן מניב וממכירת נכסים אישיים בארץ ובחו"ל מתחת לשוויים הריאלי. מימשנו את כל מה שהיה לנו, כולל הנכסים הפיננסיים. מכרתי את כל המניות הבנקאיות ואת קרנות הנאמנות האחרות שהחזקתי בהן. אחרי שמימשנו את כל הנכסים שלנו, נשארנו בגירעון של 13 מיליון דולר. לקחנו הלוואות בנקאיות לתקופה של עשרים שנה. את התשלום האחרון שילמנו בראשית ינואר 2004".

"במפולת ירדו לטמיון 18 שנות עבודה. נאלצתי לעבוד בפרך 6 שנים נוספות כדי להחזיר את כל החובות ולעלות מחדש על מפת עולם העסקים. מאז קיבלתי פרופורציה אחרת על עסקים".

פישמן הבחין לפתע שיותר מדי אנשים מסתובבים סביבו ברגעי המשבר: "בהתחלה לא הבנתי מה קורה. למה כולם נדבקים אליי ומחפשים סיבות שונות להגיע אליי הביתה ולישון שם. רק אחרי כמה זמן הבנתי מה עובר עליהם ומיד הבהרתי להם שהם יכולים להירגע, אני לא מתכוון להתאבד. והם נרגעו. האפשרות הזו לא עלתה לרגע על דעתי. החוסן הנפשי שלי בא מבית ההורים. ניצולי שואה שהקנו לי את יכולת ההישרדות. אני איש של מאבקים ופריצה קדימה בזכות האמונה. לא אחד שיבחר בפתרון הקל".

אחרי החקירה וזיכויו המוחלט אמר פישמן: "כל הפצעים עדיין פתוחים היום ושותתים, בדיוק כמו לפני שבע שנים. הזיכוי לא הביא מזור לאף פצע וצלקת. נשאר לי לגמור כמה חשבונות אישיים עם אנשים מסוימים. אני ממתין להזדמנות המתאימה.

"אלו היו השנים שבהם כמעט ולא רציתי לדבר עם אנשים", ממשיך פישמן. "רציתי לעסוק רק באבנים ובקירות. הרחק מעיניה הבולשות של התקשורת שהמשיכה לגלות בי עניין מוגזם. יותר מדי אנשים אכזבו אותי בעולם העסקים. הקירות והאבנים רק היטיבו איתי ומעולם לא עשו לי כל רע".

פישמן מתייחס בספר גם ליחסיו עם עיתונאים: "מעולם לא היה לי דובר. לא התראיינתי לפני ביצוע עסקה ולא במהלכה. רק אחרי שהושלמה עסקה ובעיקר כשמדובר היה בחברה ציבורית, אם היו פונים אליי עיתונאים הייתי מעדכן אותם או מתקן מידע שהיה מגיע לידיהם. מעולם לא יזמתי את הפנייה. במשך הזמן חדלתי גם מכך ובשנים האחרונות אני לא מדבר בכלל עם עיתונאים. אני לא נוהג לאשר ולא מכחיש. רק אם תופיע השמצה או שקר גס שאין לו קשר למציאות, אני אגיש תביעה על הוצאת לשון הרע. על השם הטוב שלי אני לא אתפשר".

פישמן שוטח גם את המוטו העסקי שלו: "נקודת המוצא שלי לא השתנתה כל השנים. אני אוהב רק את אשתי, שלושת ילדיי ואת נכדיי. הם אינם למכירה, או להחלפה. אני לא אוהב לא את הבורסה, לא את הנדל"ן, לא התעשייה ולא את הקמעונאות. כל אלה הם ביזנס שאפשר למכור בכל יום".

בנוגע לניתוח הלב שעבר אומר פישמן: "היו הרבה סיפורים כאילו לקיתי בליבי מחשש שאני עומד בפני מפולת שנייה. אבל הכול שטויות. הניתוח היה יזום בגלל מחלת הסוכרת שלי. שישה מעקפים לא נוצרים בשבועיים. לא היה לי שום התקף לב. נכנסתי לביקורת שגרתית באחד מימי חמישי והרופאים אמרו לי שכדאי לי להיכנס לניתוח. נשארתי בבית החולים וביום ראשון ניתחו אותי".

לסיכום אומר פישמן: "אני לא עובד בשביל מחיאות כפיים ומחמאות. אני עובד בשביל להרוויח כסף וזו בהחלט לא בושה". *