לקחי סופת ההוריקן אנדרו - חפשו את הקונסנזוס ובנו עכשיו מחדש

אחרי שאנדרו החריב את חלקו הדרומי של מחוז דייד בפלורידה, חזרו התושבים ההמומים לנוף, שנראה כמו פני הירח - כה שטוח עד שרבים התקשו למצוא את הרחובות בהם גרו קודם. בעוד מאות אלפים התפנו מהאזור, לתושבים הרבים שנותרו מאחור לא היה מקום מפלט אליו יכלו להימלט, כשהרוחות ניפצו את החלונות והעיפו גגות שלמים באוויר.

בניו אורלינס, לא היו צריכים אלפים למות בבתי חולים מוצפים. כל אלה שחשבו שאצטדיון הסופרדום של העיר יוכל להפוך למחנה פליטים, ושנמל התעופה לואי ארמסטרונג יוכל להפוך לבית חולים, צריכים לעמוד לדין בעוון רשלנות.

אחרי אנדרו, הציעה קבוצת ארכיטקטים לבנות שכונות מגורים, שבמרכזן יהיו שטחים ירוקים גדולים, שיוכלו לשמש כמפלטים זמניים במקרה חרום. לא יהיה צורך במכונית כדי להתפנות. לא קשה לראות את התועלת שיכלה להניב גישת הגנה אזרחית ישירה מעין זו, כשקתרינה הכתה.

מאז, חיזקה פלורידה את המבנים בבתי הספר שלה, כך שיהיו עמידים בפני סופות, אומרת אליזבט פלייטר זייברק, דיקנית בית הספר לארכיטקטורה של אוניברסיטת מיאמי, ואחת ממנהיגי הקבוצה, שהעלתה את הרעיון. מרכזי קניות, עם מגרשי החנייה הפתוחים שלהם, ישמשו גם הם כמפלטים בשעת חירום, אומרת פלייטר זייברק.

סדנת חשיבה

כדי להגיע לפתרונות האלה, ניהלו פלייטר זייברק, שותפה אנדרס דואני, ועמיתים מאוניברסיטת מיאמי "צ'ארט" - סדנת עבודה אינטנסיבית ומכוונת, המכנסת יחדיו ערב רב של בעלי רעיונות ואנשי מקצוע עם התמחויות מגוונות.

"הציבור חייב להיות מעורב בתכנון, והתהליך חייב להיות כזה, שקל לציבור להתערב בו," היא אומרת.

אלא שבארה"ב משתמשים בבנייה כזו של קונסנזוס רק לעתים נדירות. הסדנאות האינטנסיביות האלה כופות על משתתפיהן דו שיח אמיתי, שמאלץ ממש את כל המעורבים להבין נקודות השקפה מנוגדות לשלהם ולבצע פשרות.

סדנה מקיפה המנוהלת היטב מסייעת פעמים רבות לאנשים לראות ולהרגיש בעיות קשות דרך עיניהם של אנשים אחרים.

גם בזמן שפעולות החירום באזור המפרץ נמשכות, חייבים להתחיל בתכניות השיקום. למרבה הצער, המתכננים והארכיטקטים חושבים שתפקידם הוא לספק כמה שיותר רעיונות למגורים זמניים בסגנון מכולות להובלה ימית - בהם ייצלו האנשים מחום - או ליצור תכנית אב לניו אורלינס חדשה.

שאלות קשות

קתרינה מעלה דילמות מפחידות מאוד מההיבט התכנוני של הטיפול במצב הביש שנוצר: האם נעז לומר לאנשים שאסור להם לבנות על קווי החוף הפגיעים? האם נוכל להצדיק את העלות החריגה של בנייה מחדש של בקתות ציידים צנועות, הקשורות קשר עמוק להיסטוריה המקומית אבל חוזקן בפני סופת הוריקן הוא אפסי כמעט? האם ניו אורלינס תוכל לחזור ולהיות משהו מלבד מוזיאון של מה שהיתה בעבר? האם המחיר של הפיכת ערי החוף "בטוחות" הוא המשך אובדן קו החוף, דבר שהופך את הערים לפגיעות?

תכנון מתחשב יכול לסייע לנווט דרך השאלות הקשות האלה. מקרה לדוגמה: "ניו יורק ניו וויז'נז", קבוצה שהוקמה על ידי ארכיטקטים, מתכננים, מהנדסים, אמנים ובעלי מקצוע אחרים אחרי 11 בספטמבר, וקיימה סדנאות וקבוצות דיון רבות במאמץ לערב אנשים שהפקידים התעלמו מהם, אך היה להם חלק בתוצאה הסופית בגראונד זירו.

כחלק מהרפרטואר הסטנדרטי של אלו שייסדו את הטקטיקות לבנייה, החל משלב הרעיון ועד לרמת היסודות, החלו הפקידים האלה לאמץ את גישת בניית הקונסנזוס, שיצרו קבוצת ניו יורק ניו וויז'ן וקבוצות בעלות דרך חשיבה דומה.

גראונד זירו נקלע שוב לבעיות בדיוק משום שבעלי התפקידים העוסקים בפרוייקט השיקום חזרו לדרכי החשיבה הישנות שלהם.

מכון ראשי הערים

תכנית קטנטנה, לא מוכרת כמעט, המכונה מכון ראשי הערים לעיצוב העיר שינתה את הדרך בה מנווטים בעלי התפקידים בין קשיים ובעיות.

השיטה הרגילה, חלוקת השלל בין קבוצות בעלות אינטרסים מנוגדים, היא מתכון בטוח כמעט לכישלון במונחים אורבניים (הערבוביה של מבני הזכרון הרבים בוושינגטון הם מוצג מספר אחד לכך).

מכון ראשי הערים (אותו מנהלות הקרן הלאומית לאמנויות וועידת ראשי הערים של ארה"ב) מנהלת באופן קבוע סדנאות, המפגישות ראש עיר שעומדת בפניו בעיית תכנון אורבני ספציפית עם מגוון רחב של מומחי עיצוב ותכנון. באופן בלתי נמנע, יוצאים ראשי הערים מהסדנאות כשהם מצוידים באפשרויות, שבדרך אחרת לא היו עולות בדעתם.

ועם כל ההתרחשויות, אוניברסיטת טוליין היתה אמורה לארח תכנית של מכון ראשי הערים בנובמבר. ברור שיש כעת סדר יום חדש, והתכנית תוכל להציג את ההזדמנות הטובה ביותר להניע את השיקום ברוח הקונסנזוס.

מושלים נפגשים

מנהל התכנון של הקרן לאמנות בארה"ב, ג'ף ספק, פתח באחרונה ביוזמה להרחיב את השיטה גם לרמת המושלים; היוזמה נקראת מכון המושלים לתכנון קהילתי. והטענה העומדת בבסיסו היא שעכשיו הוא הזמן המתאים ביותר להעביר הילוך באמצעות בחינה מקיפה של הדילמות העומדות בפני הקהילות בשלושת מדינות המפרץ.

מציאת קורת גג לאלה שהפכו חסרי בית בעקבות קתרינה (וריטה לאחריה) כבר הפכה לאחד הצרכים הדחופים ביותר.

תכנית Hope VI של הממשל הפדרלי היתה אחת מהתכניות המוצלחות ביותר של סוכנות העיור והדיור ליצירת דיור חדש ומשוקם לבעלי הכנסות נמוכות - פעמים רבות באתרי דיור ציבורי מוזנחים ובלתי מתפקדים.

הפרוייקטים של Hope VI הצליחו מפני שהתכנון שלהם עירב סדנאות חשיבה וצורות אחרות של תכנון מונע על ידי קונסנזוס. למתכננים של Hope VI היתה רגישות למשפחות אותן שיכנו ולצרכים החברתיים המגוונים שלהן.

הפרוייקטים גם סייעו לשכונות בכך, שהוסיפו להן ערך ארכיטקטוני, ובכך שלא הבריחו מהן את מי שנחשבים למייצבי שכונות - אותן שכונות שמנוהלים בהן פרוייקטים מצמידי סטיגמות.

פקידי ממשל בוש הציעו לבטל השנה את התכנית, בעיקר, כך נראה, משום שהיא היתה יוזמה של ממשל קלינטון. מוטב אולי שיבלעו את גאוותם ויאמצו את התכנית במקום לבטלה.

קיצוצים אכזריים בתקציב

האם הממשל ישקול מחדש גם את הקיצוצים הגדולים שהציע בתקציב תכנית הוואוצ'רים (שוברים), המסייעת לממן את Hope VI ופרוייקטים נוספים למעוטי הכנסה?

קיצוץ הסובסידיות לדיור לאלה שהכי צריכים אותן הוא לא רק שגיאה נוכח החורבן שיצרה קתרינה, הוא אכזרי עד כדי שערורייה, במיוחד בשעה שמשפחות אמידות מקבלות עשרות אלפי דולרים בשנה בסובסידיות לדיור.