שיא של התרפסות

כמו נטע זר תקועה לה מהדורת החדשות בתוך בית הקיבול של שידורי החג. ההיגיון החדשותי היה מצריך לפתוח את המהדורה באסון התהפכות ספינת הדייגים היפאנית, שבה נהרגו שבעה בני אדם, כתוצאה מפגיעת "צים אסיה". במהדורה אתמול נראו כבר צילומים של הטלוויזיה היפנית המציגים חילוץ אחד הניצולים ונשמעה עדותו. מדובר ככל הנראה בתאונת פגע וברח ימית, שגורמת לישראל נזק, אבל למהדורת חג יש חוקים משלה, והפרשה הזאת נסוגה בפני הידיעות הפותחות על השתלת הכבד שנעשתה בגופה של אפרת רינות כהן בבלגיה, ומיד אחריה תרומת איברים מגופה של יערה הרשקוביץ ז"ל. תכלה שנה, תחל שנה, ועוד נשוב לפרשה המביכה מהמזרח הרחוק.

קשה היה שלא להבחין בנוכחות הצבא בשידורי החג, נוכחות שרשמה שיא במפגש בין אורנה דץ והרמטכ"ל דן חלוץ בתוכנית "בשנה טובה". הלו, זה יום העצמאות? מה עושים פה החייל מס' 1 ופקודיו מוחאי הכפיים בקהל? ואיפה כל השיבולים ותלבושות הגבעתרון של שידורי החג המסורתיים? אבל זוהי שנת ההתנתקות, sucker, והצבא, גיבור אירועי הדמים והביטחון הוא גם גיבור הנסיגה.

אורנה דץ אינה מראיינת, היא מארחת, זו ששואלת מה נשמע אבל לא באמת מסוגלת להקשיב ולנסח שאלת-המשך, והפתיח שלה לבדו הוא שיא שפל בהתרפסות ואנטי-עיתונות: "זכות גדולה נפלה בחלקי. איך לפנות אליך? הרמטכ"ל? מר חלוץ?..איך שאני רוצה?!..דני?!... סגרנו".

את חלוץ הציגה דץ גם בסרט ישן במדי אלוף משנה, בלוריתו עבותה, והוא שר בטקס פרידה ממפקד החיל לשעבר, אביהו בן-נון. לעולם תמצאו באוספי הסרטים של הצבא טקסי פרידה ממפקדים יוצאים שהם גם אהובים, ולעולם בחיל האוויר יימצאו סרטים על טייסים קשוחים ששרים (או מרקדים בפרודיה על אגם הברבורים). הרמטכ"ל, כלומר דני, נדרש גם בסוגיה של טוראית רוני (סופרסטאר), שישבה מולו, ולא נשארתי לראות אם הם שרו יחד בדואט.

מה שכן הספקתי לראות באותה מהדורת חדשות שנדחפה לסלון של המארחת דץ, הייתה כתבה על החובלת סרן בת-אל בלאיש, שבה נלקחנו לאחד מאותם סיורים מודרכים שנועד להוכיח שבנים ובנות בצבא זה היינו-הך, ורק אחד מהחבר'ה על הסיפון הזכיר לנו צה"ל מהו, כאשר קרא מהרמקול למפקדת/סחבקית שלו, "ומה בתחום המיני, הכול בסדר?".

זהו בידור

ערוץ הבידור. כל החג, כל הזמן

כמו אותם ישראלים המבקשים להימלט מהדביקות והמשפחתיות של החג, זפזפתי לשידורים של ערוץ E. גם שם ערכו סיכומים, אבל בדרכם דירגו את "50 הפרידות הסנסציוניות", "40 החתונות המדוברות", "מצעד הרווקים המבוקשים", "50 הנשים הרעות של הטלוויזיה", וכד'.

לערוץ הבידור יש זיכרון היסטורי משלו. אני למשל, מאמין שפרשת נישואיה-גירושיה-נישואיה של ליז טיילור לריצ'רד ברטון עדיין שווה אזכור, או ז'ה ז'ה גאבור האגדית, על שמונה מערכות נישואיה, אבל שתי אלו מן הסתם ייכנסו כאן, אם בכלל, כהערות שוליים בחייה של פאריס הילטון - שתיהן יכולות להיחשב, בתקופות שונות, כקרובות משפחה חורגות שלה.

תופעה מרתקת בתוכניות הללו הם המומחים, אותם כתבי תרבות, כלומר כתבי רכילות, שאמורים לספק תובנות לנבכי נפשם של הסלבריטאים והסלבריטאיות. אל תצפו לאבחנות סוציולוגיות, או אפילו למעט הומור עצמי. לנוכח הפרידה של בן אפלק וג'ניפר לופז, למשל, משמיעים כאן אמירות בנוסח "בכיתי, אנשים סביבי היו המומים" או "אמריקה עצרה נשימתה, הדגל הורד לחצי התורן".

בכל זאת, מה גורם לנו להתפלש בעלילותיו של כוכב זה ואחר? מה יש באותו הבזק חיוך ושיניו המוגזמות של טום קרוז, וזו התלויה על זרועו, אם זו ניקול קדמן שהוחלפה בקייטי הולמס, ובאמירות נוסח "הוא הגבר הנפלא ביותר עלי אדמות"? התשובה היחידה היא כנראה השידור עצמו, שאינו נפסק, כמו לופ של פיגוע-רכילות.

בתוכנית על "הנשים הרעות" דווקא טיפחתי ציפיות. ספרות הקולנוע והמגדר מלאה מחקרים על דמות האישה הרעה, הפאם פאטאל, אבל שכחתי שמדובר באישה הרעה של הטלוויזיה, מי שהיא יותר ביץ' וקלפטע שחייבת פאנץ' ליין כדי לשרוד משבוע לשבוע מאשר גיבורת הפילם נואר שתגרור את הגבר שלה ואת עצמה לאבדון. וגם כאן, אבוי, שולטים אותם מומחים, שמנתחים דמויות מתחום היצירה, כאילו היו גיבורות עולם הרכילות.