שעלה בעשן אושוויץ במוזיאון אפרים שברובע ניקולאי בברלין מתקיימת תערוכה שעוסקת
בציורים של צייר האופנה גרד הארטונג. ליד חלק גדול מהשמלות היפהפיות שמוצגות
שם מופיעים שמות יהודיים של בתי אופנה. רבות נכתב ואף דובר על הניסיון הגרמני
להעלות באוב את היהודים הנפקדים. ברחבי המיטה (Mitte), הרובע האופנתי, יוצאים
מחנות נעליים מגניבה ודורכים בלי להתכוון על אבני מדרכה מוזהבות. ככה סתם בינות
לאבנים הרגילות פזורות להן רביעיות מוזהבות שכאלה. כשמנמיכים להתבונן מקרוב
מבחינים שאלה הן בעצם מיני-אנדרטאות ליהודים שחיו ברובע ונוכחותם נמחקה מעל
המפה כשנשלחו למחנות ההשמדה. על האבנים המוזהבות חרותים שמות ושנים, וכשדורכים
עליהן מרגישים שדורכים על זיכרונות. כזו היא ברלין של 2005: מגרש משחקים של
רוחות רפאים, שיהודי העבר לוקחים בו חלק מרכזי.
שלב נוסף במשחק הזיכרון מתגלה לעין כשיוצאים מתחנת האו-באן האוספוגטייפלאץ
בברלין (U-Bahn Hausvogteiplatz). בלב כיכר קטנה ניצבת אנדרטה מסקרנת הבנויה
משלוש מראות שעומדות אנכית למדרכה. השלט הצמוד מספר שהיא מוקדשת לתעשייני האופנה
היהודים שבתי העסק שלהם הם שמילאו את הכיכר השקטה בעבר. רובם ככולם נרצחו באושוויץ,
לא לפני שהנאצים הלאימו את רכושם והפכו את מפעלי הטקסטיל שלהם לאריים. הפעם
השמות מוכרים. אלה אותם האנשים שהופיעו בתערוכה של הארטונג: לוין, הרצוג וגרזון
(Gerson). החלקים בפאזל מתחילים להתחבר.
בנאום שנשא היינריך הימלר ב-4 באוקטובר 1943 בפני מפקדי האס-אס שהתקבצו בפוזן,
הוא דיבר על הכחדת העם היהודי ואמר את הדברים הבאים: "את העושר שהיה להם לקחנו...
לא נטלנו דבר לעצמנו... לנו הזכות המוסרית והחובה כלפי עמנו להכחיד את העם
שרצה להכחידנו. אך אין לנו הזכות להעשיר את עצמנו, ואין זה משנה אם רק בפרווה,
בשעון, במרק אחד, בסיגריה אחת, או בכל דבר אחר. כשאנו מחסלים חיידק איננו רוצים
להיות נגועים בו ולמות ממנו. לא ארשה אפילו לאזור הינגעות זעיר ביותר שיתהווה
ויתבסס" (הציטוט מתוך "קיטש ומוות" מאת שאול פרידלנדר). כשחוקרים מעט יותר
לעומק את סיפורם של האנשים שישבו בעבר בהאוספוגטייפלאץ מתגלה שהימלר שיקר.
מובן שכמיטב המסורת של בכירי הנאציזם, סביר להניח שמעולם לא התכוון ברצינות
למילה ממה שאמר, ובכל זאת, לא רק שהנאצים חיסלו את אותם "חיידקים", אלא שקשרו
את גורלם לנצח בגורלם של החיידקים שחיסלו ולקחו את מיטב כספם ורכושם, ובכללם
את בתי הטקסטיל ששכנו בכיכר הקטנה ההיא, כשהטילו שורה ארוכה של איסורים והגבלות
על עסקים יהודיים בין השנים 1933 ל-1938, שהסתכמו באירועי בזיזה והרס דוגמת
ליל הבדולח.
מסנוורים ב-1928 נכתב בביטאונה של המפלגה הנאצית כי "הקונים (שכולם פועלים)
נוהרים לבית הכלבו רק כדי להסתנוור מכל הברק המזויף וליפול קורבן לרמאותם של
יהודים. באותו זמן עצמו הסוחר הגרמני הטוב... גווע אט-אט ברעב כיוון שהוא מסרב
לרמות".
בהמשך הכפישו תועמלנים גזענים את בתי האופנה והמעצבים היהודים בטענה שהם משפיעים
לרעה על הנשים הגרמניות ומפריעים להתהוותה של "נשיות גרמנית מכובדת": "אנו
יודעים שזונות פריזאיות קובעות את הקו לנשות גרמניה, שהאופנה ה'עילית' נרקחת
בידי אופנאים יהודים בשיתוף פעולה יאה עם אילי תעשיות הטווייה והאריגה ובעזרתן
המיומנת של פרוצות ומופקרות, המציגות לראווה את מוצריהן".
אך אפילו הנשים שהסתובבו בחוגים הנאציים, ויהיו אלה מהדרגה הגבוהה ביותר, לא
טרחו להופיע ב"לבוש גרמני הולם מבחינה גזעית", ובעצם המשיכו להתלבש בסגנון
אופנתי במיוחד ובהשראה צרפתית מובהקת. אין פלא שההנהגה הנאצית לא נקטה עמדה
רשמית בנושא האופנה, אלא הקפידה להשתמש בו כדי לרכז תשומת לב כלפי היהודים,
שהיו חלק בולט בענף ההלבשה הגרמני: "ההטפות הנאציות באשר לבגדים שיבטאו את
הטבע הארי הפנימי ביותר מעולם לא נועדו לתאר מגמה אמיתית באופנה, אלא בעצם
ללבות את האנטישמיות ולפעול לסילוק היהודים מענף ההלבשה" (אובה וסטפאל, מתוך
Berliner Konfektion und Mode: Die Zerstorung einer Tradition).
"בברלין התרכזו 91 אחוז מכלל תעשיית הביגוד לנשים ולנערות. יהודים שלטו בכ-50
אחוז מייצור זה, והפיכת ברלין למרכז חשוב בעולם האופנה הבינלאומי היתה מהישגיהם
הגדולים", מגוללת יאקובייט, חוקרת תרבות גרמנייה, את התפתחות המתקפה הנאצית
על תעשיית הביגוד המיוהדת במאמרה מ-1999. "סילוק היהודים מחיי הכלכלה של האומה
החל ב'חוק ההסמכה' ממרץ 1933, שבשם 'הגנת העם והמדינה' התיר בין השאר 'הפקעת
רכוש והטלת הגבלות עליו'. באפריל 1933 הוכרז חרם על עסקים בבעלות יהודים, אשר
בד בבד עימו החלו 'אריזציה מרצון' והגירת יהודים מחוץ לגרמניה. במאי אותה שנה
הוקמה בברלין 'התאחדות יצרני הביגוד הגרמנים הארים', ארגון פשיסטי שנועד לבצע
את האריזציה בתעשיית הטקסטיל. החברות בארגון זה... היתה מותנית בניתוק כל הקשרים
העסקיים עם יהודים. אולם מכיוון שמשמעותו של צעד כזה היתה בידוד עצמי מחלק
ניכר של תעשיית הביגוד, לא הצטרף להתאחדות אף יצרן מרצונו עד 1936". בהמשך
הוכרז על אריזציה בכפייה ואחר כך נאסר על יהודים ועל ארים לעבוד יחד. לבסוף
נדרשו יהודים לדווח על נכסיהם ועל רכושם באפריל 1938, ובנובמבר של אותה שנה
נהרסו ונבזזו עסקים יהודיים באישור השלטונות, בסדרת אירועים שהבולט שבהם הוא
ליל הבדולח.
שיק ברלינאי בית הכלבו "נתן ישראל", שהיה מבתי אופנת הנשים הוותיקים והמכובדים
בברלין, הוקם ב-1815 ואחרון בעליו היה וילפריד ישראל. הוא הצליח לסייע לאלפי
צעירים יהודים להגר מגרמניה, אך נעצר בעצמו על ידי הנאצים שוב ושוב. ב-1938,
כשהחלו ההתקפות הפיזיות על החברה, היא עדיין העסיקה כ-1,000 עובדים: "בשאגות
'יהודים החוצה!' כונסו העובדים היהודים ונאסרו. גברים צעירים חמושים במקלות
ובמוטות ברזל החריבו את התצוגות, את חלונות הראווה ואת הציוד... וילפריד ישראל
הצליח להשיג את שחרורם של העצורים וארגן את הגירתם של 200 העובדים שנותרו.
ב-6 בפברואר 1939 נפרד וילפריד ישראל במכתב תודה מעמיתיו ומעובדי חברתו. חמישה
ימים בלבד אחר כך הודיעו עמודי המודעות בברלין כי העסק נמצא מעתה בידיים אריות
ונושא שם חדש: 'חנות המרכז'". סמוך ל-1933 סקר אובה וסטפאל 176 חברות יהודיות
בענף אופנת הנשים בברלין לבדה. עד 1940 לא נותרה אף אחת מהן. אגב, גם עיתונות
האופנה הגרמנית עברה אריזציה, ועורכים נאצים תפסו את מקומם של העורכים הלגיטימיים
כבר ב-1933. המגזין "Die Dame", למשל, שנמנה עם כתבי העת הוותיקים והאלגנטיים
ביותר שבגרמניה, יצא לאור בבית הוצאה יהודי ושמו אולשטיין עד שנוכס ושמו שונה
ל"בית ההוצאה הגרמני". אבל למרות האריזציה הצליחו כמה כותבים יהודים, ובכללם
אליס ניומן והלן הסל, להישאר בצוות המגזין ולהמשיך ולשלוח כתבות על אופנה מפריז,
עובדה שהרגיזה את המפלגה הנאצית וגררה התקפות מעל דפי עיתוניה.
ביוגרפיות טרגיות רבות מסתתרות מאחורי שמות האנשים שניהלו את תעשיית הביגוד
הגרמנית עד שהנאצים הופיעו ומחקו אותם. ב-1835 הציג לראשונה ספר הכתובות הברלינאי
את הקטגוריה "חנויות למעילי נשים", שכללה את השמות הבאים: סלומון בלומנרייך,
מאייר לוונשטיין, ויליאם לבין, ליאופולד מרטין לפמן ובנו, אמיל לפמן, מוזס
לוונשטיין, אהרון איסאק נתנזון, נוימן נחמן אופנהיים, ולנטין מנהיימר, רודולף
הרצוג והרמן גרזון (כל ההתייחסויות לאישים אלה שיופיעו בהמשך לקוחות מתוך מאמרה
של חוקרת ואוצרת האופנה קריסטינה ויידנשלאגר, "שיק ברלינאי - תחילתה של תעשיית
הביגוד הברלינאית"). אלה הם המייסדים של תעשיית הביגוד בברלין. כמה מבתי העסק
שרדו רק עד שנות החמישים והשישים של המאה ה-19, אולם בתי האופנה של גרזון ומנהיימר,
למשל, החזיקו גם עד שנות השלושים של המאה העשרים. הם היו כולם אנשי עסקים שבבעלותם
חנות אופנה או מפעל לייצור סחורות זה שנים רבות, ועם הזמן, בעקבות הדרישה שככל
הנראה גדלה, עברו לייצור תעשייתי של ביגוד. בזכות הראייה העסקית מרחיקת הלכת
שלהם היתה להם התבונה להעתיק את המודל הפריזאי - שפייר פריסוט, בעליו של "לה
בל ז'רדינר", היה הראשון שהתחיל שם בייצור סדרתי של ביגוד שנמכר עד שנת 1824
- לתנאים של ברלין, ולראות בייצור התעשייתי של ביגוד פוטנציאל מסחרי. הצהרת
האמנציפציה של המדינה הפרוסית משנת 1812 אפשרה ליהודים מהפרובינציות ברנדנבורג,
שלזיה, פומרן ומזרח פרוסיה להיות לראשונה תושבי ברלין, וכך קיבלו, בין השאר,
את הזכות לחופש המסחר. מרשם התושבים היהודים של ברלין, שבו נרשמו כל היהודים
שקיבלו את הזכות להיות תושבי ברלין לאחר 1812, מוכיח כי הסוחרים החלוצים האלה
אכן היו יהודים.
צעיפים ספרי מרשם התושבים מאפשרים לנו להתחקות על תאריכי מפתח בחיי הסוחרים
הראשונים בתחום תעשיית הביגוד של ברלין. נוימן נחמן אופנהיים, למשל, משתייך
לדור המייסדים, אלה שקדמו לשלישייה השורדת מנהיימר-הרצוג-גרזון, והוא רשום
במרשם התושבים כיצרן משי וקטיפה וכסוחר אופנה. מכתב בקשה ששלח למלכה הפרוסית
אוגוסטה, בניסיון להתקבל כספק ביגוד לחצר המלוכה, הוא עדות ממקור ראשון על
תחילת דרכה של תעשיית הקונפקציה הברלינאית: "בגיל 15 עזבתי את עיר אבי, פיריץ
שבפומרן. למדתי מסחר בקוסטרין, ולאחר שעבדתי בתור סוחר נוסע בברלין וקוסטרין
שנים רבות, ביססתי את עצמי פה כסוחר עצמאי בשנת 1830, וזאת באמצעות העסק שלי
לייצור דברי אופנה, שאליו צירפתי במהרה גם מפעל לייצור מעילי נשים וצעיפים.
העסק הזה פעל בזמן הקמתו בקנה מידה קטן ונועד לספק את צרכיה של שכבת הביניים,
אך כבר באותו זמן משך אותי הכיוון הזה במיוחד, ולכן השקעתי בו מאמצים מיוחדים,
כאשר מצד אחד מצאתי בעצמי יכולת ונטייה לכיוון, ומצד שני הכרתי בכך שענף זה
טומן בחובו כיוון פורה לאיש העסקים השאפתן. מכיוון שהייתי אחד הראשונים שעסקו
בתחום, אוכל לומר מבלי להתרברב שדרך המסירות שלי והיכולות שלי תרמתי במידה
אין-סופית כדי להביא את תחום הסחר הזה בברלין לרמה שהוא נמצא בה כעת, שמעניקה
לעיר את אותה חשיבות שנותן לה הסחר בצמר. ברלין היא כעת 'המקום האמיתי' לייצור
פריטי ביגוד תעשייתיים לנשים, כמו צעיפים, ז'קטים ומעילים וכיסויים לכל העונות,
כך שלא רק הפרובינציה הפרוסית וכל המדינות של איחוד הסחר הגרמני, אלא גם אוסטריה,
מדינות מולדביה, הונגריה, פולין ורוסיה, דנמרק, שוודיה ונורבגיה, הולנד ושווייץ
מוצאות כאן מענה לדרישותיהן בפריטים כגון אלה ורוכשות אותם בברלין. אפילו אמריקה
מבצעת רכישות נכבדות של ביגוד נשים תעשייתי כאן. בשנת 1848 הפסקתי את עסקיי
בתחום ייצור המוצרים על מנת להקדיש את עצמי מאותו רגע לענף ייצור הביגוד התעשייתי,
אשר מוצריו דרשו כבר רמה גבוהה יותר ויכולות גבוהות יותר מהיצרן, בגלל שכיחות
נמוכה, מבחר גדול ובשל יופיים של הפריטים. משום כך הייתי אני גם אחד מהראשונים
שבנסיעותיו החוזרות לפריז וליוון רכש שם לעתים דוגמאות לאותה עונה, לעתים בדים,
בייחוד בדי משי, וניצל את ההזדמנות להכיר מקרוב ולראות את כל מה שחשוב בענף
הזה.
"בשלב זה הבנתי שכדי להקים עסק רחב ממדים כזה צריך קודם כול מקום רחב באותה
מידה. לכן רכשתי בשנת 1856 בית במיקום עסקי מועדף, רחוב אוברוואל 7, שבו הקמתי
בשנת 1860 את הבניין הנוכחי שלי באמצעות בנייה חדשה ושחזור, בעומק כ-120 רגל
ובן חמש קומות. הבניין נבנה בשיתוף פעולה עם שר הבנייה טיץ, והוא מביא לי סיפוק
רב, מכיוון שזרים רואים לעתים קרובות בעסק שלי את אחד מאתרי התיירות של ברלין
ומבקרים בו מתוך הנאה רבה. אני מעסיק לחלופין 60-40 אומנים ובתי מלאכה, שלכל
אחד מהם מוקצים, לפי העונה, בין חמישה לשלושים עוזרים. חוץ מזה, יש בביתי בית
מלאכה, שבהנהלתי מעובדים בו הדגמים הראשונים, וגם הבדים שמעובדים בסלוני החייטים...
לא אטעה אם אציין שהפריחה של עסקי ייצור הבגדים הביאה בד בבד גם להשפעה חוזרת
ומבורכת על הצמיחה והשגשוג של ענפי ייצור רבים אחרים, וביניהם עסקי קישוטי
הבגדים, ששייכים לעסקי הגימורים, וכן תחום ייצור המטפחות והמשי. כעת הם רואים
בתעשייה מקור הכנסה עשיר, כך שאפשר להעריך באלפים רבים את מספרם של הפועלים
והעובדים, ובייחוד של העובדות, שמועסקים בתעסוקה מניבת פירות, לעתים באופן
ישיר ולעתים באופן עקיף, בענף התעשייה הזה בברלין ובערים היצרניות הנוגעות
לעניין. עם התפתחות עסקי הסיטונאות שלי עשו גם עסקי הקמעונאות שלי צעד דומה,
ואני נהנה מקהל לקוחות של נשים נכבדות רבות... פעמים חוזרות ונשנות נתבקשתי
על ידי הוותיק שבאיגוד הסוחרים המקומי לספק דו"ח על עסקי ענף תעשיית הביגוד,
שאותו סיפקתי, וכמו כן לאחר שנתבקשתי לעשות כן פיתחתי חוות דעת על הדיון לגבי
חוזה סחר עם צרפת..."
למרבה הצער, בקשתו של אופנהיים להיות ספק לחצר המלוכה נענתה בשלילה, ועד היום
אין הסיבה לכך ידועה. גם ולנטין מנהיימר הפנה בקשה דומה אל חצר המלכות ב-1862,
וגם בקשתו נדחתה על הסף. עם זאת, מנהיימר התמחה בייצוא ושגשג עד כדי כך שלאחר
זמן מה רכש את בית העסק של אופנהיים והתגלגל לסחר קמעונאי. כך או כך, באוסף
האופנה של המוזיאון העירוני מופיע פריט מבית האופנה שלו - מעיל משנות העשרים
של המאה העשרים. באופן מפתיע הבניין שבו שכן הכלבו לא נהרס, וגם היום אפשר
להתפעל מהכניסה המהודרת, העשויה שיש אדום וירוק, מהעמודים המוזהבים וממעקה
הברזל ברחוב אוברוואל 6. למרבה הצער, השלטים עם ראשי התיבות המפותלים V.M הוסרו
מהכניסה באוגוסט 2001, מכיוון שהסתירו חלקית שלט פרסום שנשא את שמו של המשתמש
הנוכחי בבניין.
אפילו מפעל ההנצחה והאשמה הגרמני לא הצליח, כך נראה, לעמוד בפני דחפורי הקפיטליזם
ולהציל את ראשי התיבות המפורסמים ההם מכליה.
אלגנטיות ברלינאית רודולף הרצוג, בן דורו של מנהיימר, ייצר בגדים באופן תעשייתי
לראשונה בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה-19, ולכן אי אפשר לראות בו את אחד
המייסדים של תעשיית הביגוד הברלינאית. עם זאת, הוא עשה שירות גדול לפיתוח העיר
ברלין כבירת אופנה בעזרת העסק שלו, שהתפתח עם השנים לממלכה צרכנית של ממש שבה
אפשר היה להשיג, חוץ מבדים, ביגוד לנשים וגברים, בגדים תחתונים ומוצרי ביגוד
נוספים, גם שטיחים ופריטי ריהוט. מההתחלה הצנועה של 1839 התפתח קומפלקס שאט-אט
הקיף את כל האזור שבין הרחובות ברייטר, שארן וברודר. עם הוספת המבנה החדש שתכנן
הארכיטקט גוסטב הוכגורטל ונבנה בפינת הרחובות שארן וברודר בשנים 1909-1908,
תרם הרצוג להתפתחות העתידית של מרכז העיר ברלין.
הקומפלקס הענקי נהרס בהפגזה ב-3 בפברואר 1945, ורק המבנה החדש, שנבנה ב-1910,
נשמר. בימי שלטונה של גרמניה המזרחית השתמשו במבנה כמחסן לביגוד נוער, אולם
מאז נפילת החומה הוא עומד ללא שימוש.
ולבסוף, הרמן גרזון, האיש ששמו הפך שם נרדף לאלגנטיות ברלינאית. גרזון התמחה
ברקמות, במלמלת טול, בגימורים ובבדי וילונות, וב-1842 התקדם למעמד ספק חצר
המלוכה של המלכה אליזבת, בעודו מספק במקביל את צורכי הביגוד של חצר המלוכה
הפרוסי. הסחורה האקסקלוסיבית שהחזיק באמתחתו הביאה לו בשנות החמישים של המאה
ה-19 גם את תואר הספק הראשי לצאר הרוסי ולמלכת שוודיה.
לאחר כעשור של פעילות הרחיב את בית העסק שלו לכדי מבנה שעתיד היה להשפיע על
מראם של בתי הכלבו הברלינאים שבדרך. גרזון היה חדשן ומורה דרך גם כשהדבר נגע
לדרך ההצגה האפקטיבית של סחורותיו, והפתיחה של בית העסק החדש היתה אירוע שהעמיד
את ברלין כולה על הרגליים האחוריות, כפי שדווח ב"ברלינר מודנשפיגל": "אתם רואים
אנשים, הרבה אנשים, הם עומדים זה ליד זה, מצטופפים, כמו לפני שנה...
המבט המתפעל מופנה אל חלון הראווה המרהיב של בזאר גרזון, שבו מוצגים לראווה
בערבוביה צבעונית האוצרות החדשים ביותר של אופנת פריז. בקנאה, אולי גם בכאב
עמוק בלב, מביטה קבוצת האנשים על דלת הכניסה לעולם הברלינאי האלגנטי שנסגרת
ונפתחת ללא הפסק. שכן לרובם, שעומדים בחוץ, חסר הכול על מנת להתקדם קדימה.
חסר הכסף, חסרים הבגדים, חסר האומץ... אבל כבר התרפסתי מספיק בפני אדון גרזון,
וזאת ללא כל סיבה - מה גם שאיני נושא איתי ארנק מלא כסף. נכנסתי בראש מורם
למקדש האלגנטיות, שכן הבעלים, בנוסף להיותו התעשיין הגדול ביותר, הוא גם הסובלני
והנעים ביותר מכל אנשי העסקים. גם הפעם לא טעיתי. הוא בירך אותי בחביבות ובנימוס,
כמו כל אחד מהלקוחות שלו... במבנה הזה, שיש בו חלל גדול שמעוצב כמו שוק מקורה,
האור נופל פנימה באמצעות כיפת זכוכית המצויה למעלה. יש בו בדים לשמלות בסגנונות
מגוונים, תחרות מסוגים שונים, שאלים, מטפחות, צווארונים, כובעים, ממחטות, צעיפים,
מעילים וחליפות מוכנות לילדים וילדות. בקיצור, לכל שאלה - תשובה חיובית". חידושים
נוספים שאפשר היה למצוא בבית הממכר של גרזון היו תא מדידה סגור שמואר באור
נרות ותגי מחיר שהוצמדו לבגדים, שלראשונה אפשרו ללקוחות לפתח עצמאות בחלל החנות
ולא להזדקק למוכרים בשאלות הנוגעות לעלות הפריטים, אף שהחנות היתה משופעת במוכרים,
ובתחום זה לבדו עבדו אצל גרזון כ-60-50 אנשים. האיש עצמו היה גאה בעיסוקו,
כפי שאפשר ללמוד מפנייה אישית שלו אל בית המלוכה כדי להתקבל כספק: "כשהקמתי
את העסק שלי, לפני 20 שנה, עוד נראו עסקי הייצור והאופנה של המסחר הקמעונאי
עצובים למדי. בזכותי הגיע ענף זה לרמה שכמוה לא הכירו בגרמניה. בזכותי הפכו
הרוכלים לאנשי עסקים. בזכותי הפך הייצור למתועש כמו שנהוג בצרפת. בזכותי ובזכות
ההצלחות שלי הצטרפו יותר ויותר עסקים לענף הזה. ברלין היא כיום המקום הטבעי
למוצרים אלה, ואני מאושר בחלקי שהבאתי לברלין ענף תעשייה חדש אשר מפרנס אלפים
בכבוד, מוציא אלפים מרמת חיים עלובה ומפיץ את הייצור הפרוסי אל מעבר לים".
אטלנטיס של כפתורים כל הניסיונות שלי לאתר בישראל צאצאים של שלושת תעשייני
הטקסטיל היהודים האלה עלו בתוהו. פניות לארכיון המרכזי של העם היהודי וליד
ושם לא העלו דבר, ובמאגרי השמות של בית התפוצות נמצאה אישה ששמה מריון וילק
מדרום אפריקה שרשומה כצאצאית של אחד, הרמן גרזון, אולם גם אותה לא ניתן היה
למצוא אפילו במרחבים הווירטואליים של האינטרנט.
כך או כך, סביר להניח כי גרזון שלה אינו זה שנידון כאן מכיוון שתאריכי הלידה
והפטירה שלו אינם תואמים את אלה של הרמן גרזון הברלינאי. האנשים האלה נעלמו
אפוא לבלי שוב. מדובר במעין אטלנטיס ששקעה אל מתחת לכיכר הקטנה בהאוספוגטיי,
וזכרו של כל מי שלקח בה חלק התמוסס איתה. אולי יצליח השיטוט הבלתי מחייב בין
הרחובות, הכיכרות והבגדים בברלין של 2005 להחיות שוב את המורשת המפוארת ההיא.
אם יש לכם פרטים מעניינים נוספים או מושג לאן נעלמו אופנאי הענק הללו וצאצאיהם,
אתם מוזמנים לשלוח זיכרונות ורשמים ל: firmaandme@yahoo.com
כתבות
ני"ע
