מיתולוגיה יוונית

גם כשהוא מגיע לקבל כבוד מיוחד בפסטיבל חיפה, תיאו אנגלופולוס לא מתכוון לנוח. "אם זה היה תלוי בי, הייתי רוצה לצלם במשך 365 יום בשנה", אומר הבמאי היווני הגדול, שמקבל את ההשראה שלו מיוליסס ומפחד לעבוד באמריקה

"זה נחמד מאוד לקבל פרס הוקרה על קריירה", אומר תיאו אנגללופולוס, "זה בהחלט כבוד. אבל באיזשהו מקום זה גם מדאיג קצת. כאילו אמרו לך: זהו, השלמת את מה שעשית, אתה יכול לנוח". ולו אין שום כוונה לצאת לגמלאות. דווקא היום, בגיל 70, הוא מכין את הפרויקט האמביציוזי ביותר שלו - סדרה של שלושה סרטים, שהראשון, "האחו הבוכה", צולם אמנם ביוון, אבל את השני והשלישי הוא מתכוון לצלם בכל רחבי העולם, החל מצפון אמריקה (כנראה קנדה) ועד לקזחסטן; זו הפעם הראשונה בחייו שהוא יוצא לעבוד הרחק מן האווירה הביתית של חצי-האי הבלקני. הנושא המוביל בכל שלושת הסרטים הוא גורלם של העקורים, הפליטים וחסרי הבית המבקשים למצוא מקום לעצמם, והוא חובק את המאה העשרים כולה. לא פחות ולא יותר.

תיאו אנגלופולוס הגיע לחיפה במצב רוח מרומם. הגב אמנם תפוס וכואב, הרבה פרטים הקשורים להפקת הפרק השני בטרילוגיה לא סגורים עדיין, אבל הוא נראה נינוח, רגוע, ואפילו רעייתו המפיקה הנמרצת שלו, מלאת התפעלות מן הפתיחות והקלילות שבה העביר את כיתת האומן שלו בפסטיבל הסרטים בחיפה. הפסטיבל הזמין אותו לא רק כדי להעניק לו אות הוקרה אלא גם הציג ארבעה מן הסרטים שעשה, "מסע השחקנים", "נוף בערפל" ושני סרטיו האחרונים, שלא הופצו בישראל, "נצח ועוד יום" ו"האחו הבוכה". את "נצח ועוד יום" שהוצג בחיפה כבר לפני שנתיים, החזיר המפיץ הישראלי שהתחייב לרכוש אותו בחזרה ליוון, אחרי שהדפיס כבר כותרות עבריות על העותק. מן הסתם, החליט שהעסקה אינו קורצת לו. את "האחו הבוכה", הפרק הראשון בטרילוגיה החדשה, רכש מפיץ ישראלי אחר, במסגרת עסקה עם חברה אירופית גדולה. אבל כאשר החברה האירופית ניתקה יחסים עם אנגלופולוס, התפרקה החבילה ובינתיים נפל למים גם הסיכוי שהסרט יגיע לארץ.

אנגלופולוס הוא ללא ספק אחד הקולנוענים הגדולים שת תקופתנו, ואולי של הקלנוע בכלל. מודרניסט במלוא מובן המילה, שטבע לעצמו שפה חזותית פרטית משלו, צילומים ארוכים עד בלי די, מטאפורות השאובות כולן מן המיתולוגיה והתרבות היוונית, סרטים שדורשים מן הצופה ריכוז, מאמץ, השתתפות רגשית, בקיצור - עבודה. מי שאינו מוכן לכך ומבקש לקבל את כל האוכל על מגש כמו בטלוויזיה, מוטב שאכן יישאר בבית ויצפה בטלוויזיה. סרטיו של אנגלפולוס אינם מיועדים לו. למרות זאת, אפשר לציין בגאווה שחלק נכבד מסרטיו זכה כאן להפצה מסחרית בישראל (להבדיל, בארצות הברית לא הגיע אף אחד מהם לבתי הקולנוע), הביקורת התייחסה אליו תמיד באהדה רבה, והקהל הרב שמילא את האולם בו נערכה כיתת האומן שלו בחיפה, הוכיח שהוא רחוק מלהיות אלמוני במחוזותינו.

תמיד חוזר למקורות

כל פעם ששואלים אותו איך היה מגדיר את סוג הקולנוע שהוא עושה, הוא נותן את אותה התשובה. "אני מאמין שגם אצלי כמו אצל יוצרים רבים אחרים, אפשר למצוא את כל המרכיבים של היצירה שלי כבר בסרטי הראשון". במקרה זה, מדובר בסרט בשם "השחזור" (1970), חקירת רצח מוצגת משלוש זוויות שונות. אדם שחוזר לכפר הולדתו, בצפון יוון, נרצח על ידי אשתו ומאהבה. "מצאתי את הסיפור בעמוד האחורי של עיתון כלשהו, ורק אחרי שהתחלתי לעבוד על התסריט גליתי את הדמיון הרב שבינו לבין המיתולוגיה, פרשת רצח אגאממנון בידי קליטמנסטרה ואגיסטוס". ואכן, כל הסרטים שעשה מאז, הם במידה כזאת או אחרת, שחזור של פרק מן המיתולוגיה במציאות של היום.

או הנופים שלו: "נסענו לחפש אתרי צילום ברחבי יוון. כסף לא היה לנו, אז נסענו באוטובוס בין הכפרים הקטנים, בהרים הצחיחים של צפון יוון. בכל פעם ירדנו מהאוטובוס, התבוננו מסביב ונסענו הלאה. עד שהגענו לכפר אחד. היה יום חורף, גשם דק ירד, ערפילים אפפו את בתי האבן הקטנים, האבנים האפורות והלחות נראו כמעט שחורות", התיאור בפיו הוא מוחשי כל כך שאפשר לראות ממש את התמונה בדמיון. "הכפר היה כמעט שומם. רק זקנים, נשים לבושות בשחור, כמה ילדים. במסבאה ישב לו ישיש אחד וזימר פזמון עממי ישן על אהובה שנראית בעיניו כעץ הלימון. מיד ידעתי שזה המקום המתאים לי".

ומי שראה את "השחזור" וסרטים אחרים של אנגלופולוס יודע עד כמה דומה המקום הזה לכל הכפרים היוונים האחרים שצילם מאוחר יותר. אשר לגשם, לערפילים ולחורף, ידוע כבר שסרטים הוא מצלם רק בחורף, והשמש אצלו אינה חודרת מבעד לעננים. "זוהי יוון שלי", הוא מסביר, "יוון הענייה, הפשוטה, המרוחקת, יוון העמוקה שמתחת לפני השטח". ואם לרגע נדמה היה שהשמיים התבהרו ב"נצח ועוד יום" הרי היה בכך מסר : לאנגלופולוס שלוש בנות שלא מרשות לו לשוטט באפילה. כך הוא אומר: הילדים הם העתיד שלנו. הם קול התקווה. "כשצילמתי את 'נוף בערפל' ראיתי איך בנותי משחקות זו עם זו וחשבתי שאיני יכול לסיים את הסרט בטון קודר כל כך. לכן החלטתי שהתמונה האחרונה תהיה תמונה של עץ. עץ המסמל את התקווה לחיים. ועד היום ברגע שאני מבחין שהגעתי לסוף מאיים אני זוכר את בנותי ומשאיר מקום לתקווה לעתיד טוב יותר".

אנשים עם מזוודות, אוהבים שנפרדו, הנדודים והגלות דרך עיני האשה הנצחית, אלני, מים ועוד מים ושריפה המאיימת לכלות את הכל ושוב מים. "האחו הבוכה" מסגיר את האווירה והצבע כבר בשמו.

פליט בארצנו

אך אנגלופולוס כדרכו אינו שתקן כשהוא נמצא בחיפה, ואפילו לא עגמומי. הוא שולח את אשתו לתייר את הארץ ורוצה לדבר עם אנשים, המפגש התרבותי מעניין אותו יותר מכל דבר אחר. הוא מעורב רגשית עם כל אדם הקשור לגלות כלשהי, לכן ישראל והמפגש בין תרבויות של פליטים מרתקת אותו יותר מכל, ולכן הוא מדבר ומדבר.

* מתי לדעתך תוכל להמשיך את הטרילוגיה?

"טרילוגיה זו לא רק התחייבות רגשית כבדה אלא גם תקציבים גדולים. עברו שנתיים מאז סיימתי את החלק הראשון ואני עדיין בתוך הכנות להמשך. אני כבר יודע שהארווי קייטל וברונו גאנץ יעבדו אתי אבל הליהוק לא הושלם עדיין. אני מרגיש שאם אני לא מצלם אני משתעמם. אם זה היה תלוי בי הייתי רוצה לצלם במשך 365 יום בשנה. אני מאמין שהצילומים הם הסרט, ורק שם אני מרגיש שאני מגשים את עצמי".

* "נצח ועוד יום" נראה כסיכום עצמי והנה בא "האחו הבוכה" וחוזר וחובק את כל האלמנטים האופייניים לך, כולל הפרידה, הנדודים, הפגישה המחודשת אחרי תקופה ארוכה, הזמן החיצוני, הזמן הפנימי. צילומים אינסופיים בערבות צחיחות ואפרוריות. בכל פעם נדמה שזה סוף התקווה, ואז?

"אז ממשיכים ללכת. לסרטים שלי אין אף פעם מסקנה, הסוף תמיד פתוח. לעתיד כלשהו. אני מאמין בעתיד למרות שאין לכך כל ביסוס. רק מכיוון שאני רוצה להאמין שיש לפנינו עתיד. כשאני מדבר על הניסיון האנושי שלא נגמר כמעט בדיאלוג המסיים את 'המבט של יוליסס', אני מדבר על העתיד. אני רוצה להאמין שהניסיון האנושי יכול להתרחש בעולם יותר טוב מזה שבו אנו חיים היום".

* גיבוריך הם אנשים בחיפוש מתמיד אחרי מקום להשתייך אליו. פליטים עם מזוודות.

"איני יודע למה דווקא לי, שנולדתי בדרום יוון, יש תחושה מתמדת של מצב זמני, ולכן אני אומר שהייתי רוצה לבלות את זמני בצילומים בלתי פוסקים. כי הזמן היחיד שבו אני מרגיש נוח, ואני לא מדבר רק במובנים קולנועיים מקצועיים, זה באתר הצילומים. אני מתכוון לעצם המסע הקולנועי, כשאני מרגיש שיווי משקל רק כשאני מסתכל במכונית נוסעת, ולא במכונית עומדת. רק כשאני בתנועה אז אני מרגיש שהגעתי לשיווי משקל עם עצמי ועם העולם. והסנסציה הזאת של נופים חולפים על פני נותנת לי את התקווה שהמסע המוזר הזה לא ייגמר לעולם".

מקרה וים ונדרס

* תמיד פחדת מאמריקה והנה אתה עשוי לצלם בצפון אמריקה חלק נכבד מהסרט שלך.

"בודאי שאני חרד ומודאג, בעיקר כשאני חושב על ידידי וים ונדרס ורואה מה קרה לו באמריקה .קשה לי להבין את המקסם האמריקאי לגבי מי שעבד פעם עם פיטר האנדקה ועם עולם פיוטי כל כך. הרבה הזהירו אותי שזה יהיה קשה ומפרך. אני זוכר את ז'אק דמי שצילם סרט באמריקה, הסרט היחיד שצילם שם. הוא היה צריך לצלם סצנה כשהמצלמה עוקבת אחריה מתוך מכונית והוא ביקש מכונית אחת שתספיק לכל הצוות שלו. אבל האיגודים המקצועיים היו שם והצוות היה כמאה איש. רק לצלם סצינה של אדם צועד".

* איך אתה מצליח לעבוד בקביעות עם התסריטאי טונינו גווארה - אתם כותבים ביחד אבל בדרך כלל חיים בשתי ארצות שונות.

"טונינו הוא בשבילי אדם שאין לו תחליף. מסתבר שישנן פגישות שהן מכריעות בחיינו וזו אחת מהן. הוא מטלפן אלי ליוון ואומר, תיאו, זהו טונינו, אביך... אני חושב שעם השנים היחסים שלנו לבשו צורה של יחסי אב ובן. הוא מטלפן אלי מאטליה לכל מקום בעולם כדי לשאול אם אני מרגיש טוב, אם אני לבוש היטב ולהזכיר לי שוב שאשגיח על עצמי שלא אתקרר. טונינו עבור הקולנוע באיטליה זה נכס ציבורי. בשבילי יש רק טונינו פשוט. אנחנו נפגשים מדי פעם ואני מספר לו את מחשבותי. אני מדבר והולך, הולך ומדבר והוא אומר לי. מספיק, זה מצוין. אני גומר את התסריט, קורא לו בטלפון והוא מפסיק אותי ואומר לי, תיאו אתה צריך להכניס תרנגולת באיזה מקום. ואני שואל, תרנגולת? מדוע? והוא אומר: איני יודע למה, אבל אנחנו צריכים תרנגולת. ולמעשה כשכתבתי את 'נוף בערפל' הייתי צריך התחלה לסצנה מסויימת ולא הצלחתי למצוא שום התחלה הגיונית. אז הכנסתי תרנגולת".

צרו איתנו קשר *5988