קול דמוי נפיחה

בדברי ההקדמה שלו, אותם נשא בזמן ששמות האחראים ל"אולפן שישי" עוד עשו את דרכם במעלה המסך של ערוץ 2, הציג דידי הררי את הצפוי בגמר הגדול של תוכנית החיקויים "מת להיות". תשעת הפיינליסטים שעמדו נרגשים מאחוריו שרו בעבר רק במקלחת והנה היום וגו'. לבסוף הבטיח "כבר מתחילים", העווה את פניו, והשתתק. כאן אמור היה השידור להיקטע לטובת אות מעבר קצר ולאחריו תחילת תוכנית הגמר, אלא שחישוב מוטעה בזמנים הביא לכך שבסוף דברי הררי נותרו עוד מספר שניות לרולר הקרדיטים, לפני עליית אות המעבר.

שתיקה מילאה את זמן האוויר. ריק שהטלוויזיה אינה סובלת, ושלא אמור היה להגיע לשידור. שנייה, שתיים, שלוש, נצח. הררי, בדרן משופשף, קפא על מקומו עד שהגיע להחלטה כי משהו, לא משנה מה, חייב להיאמר. ממש לפני שנמוג מהמסך הוא תחב את לשונו בין שפתיו ופלט קול דמוי נפיחה.

יכול להיות שמנחה אחר היה נשאר ללא ניע עוד זמן רב, אולי שובר את הדממה באופן המוני פחות, אבל דווקא נפיחת הדמה ששחרר הררי ייצגה נאמנה את מה שבא בעקבותיה, הגמר הגדול של "מת להיות", בו התמודדה קבוצת זמרים חובבים ואלמוניים בתחרות חיקויים למיטב זמרי ישראל. חיקוי של נפיחה לסימול חיקוי של הפיגורות הגדולות בזמר העברי. הפתרון האינסטינקטיבי, השליפה מהמותן של הררי, לא יכלה להיות מדויקת יותר, מה גם שהיא הכינה את הקהל לסגנון התוכנית כולה, סגנון נמוך, מנמיך, עממי וזול במובן הטלוויזיה-איטלקית של המילה, רק ללא המחשופים, כלומר סתם עממי וזול.

ההצלחה העצומה לה זכתה "מת להיות" בעונה הנוכחית מעוררת דכדוך. זו תוכנית חסרת ערך, זולת עידוד ההערצה עד לביטול העצמי. אך כמו בכל סיטואציה עגומה, יש מי שסובל יותר ממך. בעוד הצופה מוזמן להדיר עיניו מהמפגע, באולפן ישבו ארבעה שופטים (ננסי ברנדס, תאמינו או לא, היה על תקן המצחיקן בחבורה) שנאלצו לא רק לחזות בתוכנית מתחילתה ועד סופה, אלא גם להגיב בחיוב לכל ביצוע שהוצג בפניהם. בזמן שהמתמודדים נתנו הופעה של פעם בחיים חלף השידור לסירוגין בין השופטים שבאולפן למשפחות החקיינים אשר המתינו מאחורי הקלעים. לעומת התרגשותם האמיתית של בני המשפחה ניכר היה בפני השופטים כי הם עייפים ומשועממים. קשה להאשים אותם, "מת לחיות" הוא בידור מהסוג המתיש ביותר. רע וצעקני.

שוליות הקוסם

"פגוש את העיתונות", ערוץ 2, שבת 19:19

"לא תמיד אתה צריך להיות בשיא שלך", הבהיר אייל ברקוביץ' באחד הרגעים היותר הגותיים של הריאיון אשר העניק לשלי יחימוביץ' ואמנון אברמוביץ', כשהוא רומז לכך שיש מקום על המגרש גם לשחקן שמאבד אוויר אחרי רבע שעה, ולא כפול מכך, כמקובל בליגה המקומית. ואולם, גם בגילו המתקדם גילה ברקוביץ' כי לפחות מבחינה ורבלית לא התרחק משיאו. את הריאיון שעשה כותרות עוד לפני שידורו פתח בתלונות על תרבות הכדורגל בארץ. באנגליה, לדבריו, נותנים כבוד לשחקני כדורגל, למאמני כדורגל. לנו, לדבריו, כנראה לעולם לא תהיה התרבות הזו. אבל, לדבריו, זה מה יש. כדי לחזק את טענתיו המשיך באומרו כי מאמן הנבחרת אברהם גרנט טעה, נכשל וצריך ללכת, ואז הוסיף וקרא לו צבוע, פחדן, וגם שקרן.

מכל ההאשמות, נדמה שזו האחרונה מציקה ביותר לברקוביץ'. בעיניו שחקני כדורגל מסופסלים המביעים שמחה כשקבוצתם מבקיעה שער הם שקרנים. אם אברמוביץ' קובע בפניו שבכל קבוצה הסתכסך, ברקוביץ' יענה: "שקר". לאולפן "פגוש את העיתונות" כבר מזמן לא בא אדם שפיו וליבו שווים ומגודלים כל-כך. יחימוביץ' ואברמוביץ' לא היו צריכים להתאמץ כדי להוציא ממנו פנינים שיצוטטו בהרחבה בכל מדורי הספורט, וזה מה שמגמד את ההישג שלהם בריאיון. כשיצליחו, בעזרת עבודת הכנה ראויה וכמה מלכודות עיתונאיות, להוציא מפוליטיקאים משופשפים קמצוץ מהכנות שהוציאו מברקוביץ' יהיו ראויים לכבוד שמקבלים מראייני אקטואליה במקומות עם תרבות עיתונאית מפותחת. אגליה, נניח.