תנו לרוקרים הוותיקים לחיות

למי שקורא ביקורות על מוסיקה ישראלית, נדמה שבכל הנוגע להתייחסות לאמנים וותיקים שולטת בזמן האחרון איזו אווירה כללית של אכזבה (בעיקר באזורי הביקורת האינטרנט, אבל לא רק) כשהמכנה המשותף הוא מין שילוב של שמחה לאיד ונטייה טבעית לנתץ אלילים. הנה גדולי מלחיננו/ זמרינו, הם שוב איתנו וסוף סוף אפשר לרדת עליהם כמו שצריך. ברור שלעתים ביקורות כאלה הן לגיטימיות והעובדה שמישהו היה פעם מוכשר ואהוב לא מבטיחה שגם הפעם הבאה תהיה מוצלחת. ובכל זאת נדמה לי שיש כאן איזושהי אמירה גורפת על קבוצה של יוצרים שבסך הכל המשיכו לעשות את מה שהם יודעים, עשו את זה בהחלט טוב (לטעמי, כמובן) ובכל זאת חטפו מנה ולא בטוח שמהסיבות הנכונות. ככה זה בימינו, רכילויות, תדמיות, שיווק, יחסי ציבור ואולי עצם העובדה שאתה לא "הדבר החדש" הופכים את היצירה שלך לדבר הכי פחות חשוב בהתייחסות אליך. ברור שהכל עניין של טעם, אבל נדמה לי שהאנטגוניזם שעוררו האלבומים הבאים הוא מוגזם. אני דווקא אוהב אותם ומוצא בהם הרבה רגעים מוצלחים, לא רק בגלל ההיסטוריה אלא גם, ובעיקר, בכלל ההווה. בקיצור, הבציר דווקא טוב.

אדיש לקדמה, אז מה?

נתחיל במתי כספי. בשנות השבעים הוא היה חד פעמי. גאון מוסיקלי ששינה והגדיר מחדש את גבולות המוסיקה הישראלית. הוא הלחין ועיבד ושר עשרות שירים, פרץ גבולות מוסיקליים ויצר סטנדרטים חסרי תקדים בהפקה ובהקלטה. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממנו, גם לא סיפור חייו הלא קל והרכילויות העסיסיות שמלוות אותו ומפנות את תשומת הלב הציבורית לכל דבר פרט למוסיקה שלו.

כמו רוב המהפכנים בני דורו (ובדומה לרוב היוצרים הגדולים בעולם) כספי היה בשיאו בחמש עשרה-עשרים השנים הראשונות לעבודתו, בהן חידש והעיז ופרץ גבולות, של עצמו ושל המוסיקה שמסביבו. מאז הוא אולי פחות מהפכן ובטח פחות פורה (לפחות במה שנוגע ליצירותיו שיוצאת לאור) אך הוא לא הפסיק להיות מלחין מעניין, מלודיסט מדהים, מעבד מגוון ומבצע יוצא מהכלל, גם בשירה וגם בנגינה (באלבומו החדש חוזר כספי לנגן בכל הכלים, פרט לכמה תוספות של נגנים אורחים). מאז שב מגלות ארה"ב לפני כעשור הספיק כספי להקליט רק מעט שירים חדשים. אלבומו הכפול "הופעה חיה בערד" (1997) כלל עיבודים חדשים למיטב להיטיו ופרט ל"עולם אחר" (1998) לא שמענו את כספי באלבום חדש ממש. "דואטים" (2000) חידש בדואטים את מיטב להיטיו, העבודה עם שלמה גרוניך "מאחורי הצלילים" החזירה את השניים אל ראשית שנות השבעים ורוב הדיסקים שיצאו בעשור הזה היו אוספים של להיטיו הישנים והמוכרים (ואגב, לא בגלל חוסר רצונו לחדש אלא בגלל שיקולים מסחריים של חברות התקליטים).

אז עכשיו יש לכספי אלבום חדש, "את האשה שלי", ובו, לצד "השלום" (חידוש לעצמו מתקליט שדרים שיצא בשנת 1978), ולצד שני תרגומים לשירי אהבה ישנים ("איי לאב יו" שהיה פעם "משהו טפשי" של פרנק וננסי סינטרה ו"היא" של שרל אזנבור), עוד שמונה שירים חדשים בהם מוכיח כספי שלא איבד דבר מכשרונו ליצור מלודיות קסומות וכובשות. הוא מזכיר קצת את סשה ארגוב, קצת את סטיבי וונדר, ובעיקר את מתי כספי הישן והטוב. הוא בעיקר שר נהדר, בקול שהוא כלי מלא רגש וחום. אז נכון, "את האשה שלי" (מילים מתי כספי ואהוד מנור), "זמר שלוש המחוות" (יעקב רוטבליט) או "חרוזי אהבה" (מתי כספי) היו יכולים להיות מוקלטים גם לפני עשרים שנה. הם לא נשמעים כמו מה שהולך היום במוזיקה העדכנית, אבל זה בדיוק מה שהופך את האלבום הזה לקלאסיקה.

הם לא מפלצות

"משינה" עיצבנו השנה כל מיני אנשים, בעיקר בגלל הרצון שלהם לממש את הקאמבק שלהם מבחינה מסחרית. כל כך עיצבנו עד שפתאום שכחו שככה מתנהג כל העולם כבר הרבה מאד שנים ואין כמעט מופע גדול בחו"ל שאין לו ספונסר כבד. אנחנו רוצים אותם "אמיתיים", כלומר נקיים מפרסומות, ועדיף עניים מאשר "ממוסחרים". מה שמותר ל"רולינג סטונז" אסור כנראה לחבר'ה שלנו. כל זה היה אולי נכון אם השיווק הסלקומי היה פוגע במוצר עצמו וזה פשוט לא העניין.

אמנם היה קצת מוזר להיכנס ל"בית החייל" מעוצב בסגול כמו חדר מכירות של "סלקום". אבל ההופעה עצמה היתה מצויינת, מלאת מחוייבות וכיף ואנרגיות טובות. דווקא ההופעה הקטנה הזו (אחרי הפיצוץ מול הקהל בקיסריה בתחילת הקאמבק) הוכיחה שוב שהחב'רה האלה הם הכי הם שבעולם על הבמה - ביחד, מסונכרנים, כמו מכונה משומנת. הבן הצעיר שלי נהנה מגרסות מעודכנות ללהיטים שהכיר. אני התרגשתי מהשירים החדשים.

וכך גם האלבום. הרי מראש היה ברור שאין לו צ'אנס להיחשב "קול", מראש היה ידוע שכל מבקר שמכבד את עצמו יטען שהאלבום נעשה תוך פזילה גסה לעולם הרינגטונים, שמשינה מכרו את עצמם וברגע שמבקר נכבד אחד טוען את זה כולם חוזרים אחריו במקהלה. אז הנה עוד דעה, קצת שונה: לא רק ש"רומנטיקה עתידנית" אינו אלבום לצורך רינגטונים (מה גם שהוא נוצר עוד בטרם השיתוף עם "סלקום"), אלא שבאוזני זהו אחד האלבומים הכי טובים שיצרה "משינה" אי פעם. אין בו את התפרצות הכיף הראשונית של אלבום הבכורה ("הקופים") ואין בו את הטירוף הנפלא של "מפלצות התהילה" (אלבומם הטוב ביותר) אבל "רומנטיקה עתידנית" הוא בהחלט ברמת "להתראות נעורים שלום אהבה", האלבום האחרון של "משינה" לפני הפירוק (שהוא לטעמי האלבום השני-הכי-טוב שלהם).

רוק לגיל המעבר

באווירה שמקדשת את המוכר והנדוש, כשכולם קוברים (מלשון Cover) את השירים הידועים שוב ושוב, העיזו משינה ללכת על קונספט לא מסחרי: "רומנטיקה עתידנית" לא נשמע כמו מחזור הלהיטים הגדולים של הלהקה ולא כניסיון להתחנף לקהל הצעיר (שהוא קהל היעד העיקרי למכירת תקליטים). הם מציעים "משינה" חדשה. ככה הם נשמעים עכשיו, בני ארבעים, עם משפחות ואהבות וותיקות וחוכמת חיים והומור ובגרות מחממת לב. יש להם באלבום הזה שירים מצוינים שהולכים וגדלים עליך בכל ההאזנה, והם עושים אותם ברמת ביצוע מעוררת קנאה במיוחד לאור העובדה שכבר עשר שנים הם לא ביחד. לא ברור לאן תמשיך "משינה" מכאן, אבל בטוח שאת הקאמבק הזה אי אפשר לסכם בתוך סתם אכזבה. אמנותית הם הכי טובים שהיו יכולים להיות.

* מתי כספי - את האשה שלי (האוזן השלישית).

* משינה - רומנטיקה עתידנית (זברה - הליקון).