אוצרם של הנרצחים

ארבעה ניצולי מיידנק המתגוררים באוסטרליה משתתפים בפרויקט שיזם ירון סבוראי, אשר התפרסם בשנות ה-90 כאשר חדר במסווה לארגונים ניאו-נאציים בגרמניה. המטרה: סרט תיעודי על קורותיהם בשואה ואחריה.

במסגרת הצילומים חזרו כמובן הניצולים למחנה, שהשתמר בצורה טובה יחסית והוא כיום מוזיאון ואתר זיכרון. שם סיפר אחד מהם, אדם פרידמן בן ה-82, כיצד קברו בני משפחתו את חפצי הערך שלהם, בטרם נרצחו בתאי הגזים.

פרידמן אפילו זכר היטב את המיקום, ואמר לצוות של חוקרים וארכיאולוגים מישראל, גרמניה, בריטניה וארה"ב היכן לחפור. והוא צדק. החפירה לא היתה קלה, משום שהכפור כבר מכסה את הקרקע, אבל עד מהרה נתגלו 20 טבעות נשים, שרשרת זהב כבדה, שני שעונים, מסגרות משקפיים מצופות זהב, מדליון קתולי (מן הסתם של אחד הנרצחים הפולנים) ו-15 מטבעות דולר אמריקני מזהב.

"אנשים שעמדו למות אמרו: למה לתת את זה לגרמנים ולסייע למאמץ המלחמתי שלהם?", שיחזר פרידמן. ניצול אחר, דוד פרינץ, הוסיף: "הרכוש הזה היה רב ערך לאלו שהטמינו אותו פה, אבל הם אמרו: מוטב שהוא יירקב באדמה, המנוולים לא יקבלו את זה".

מיידנק הוקם כמחנה ריכוז, הן ליהודים, הן לשבויים והן לאסירים פוליטיים. ב-1942 הוא היה אחד משלושת מחנות ההשמדה בהם נרצחו רוב יהודי פולין במסגרת "מבצע ריינהרד". עברו בו בסך הכל 500 אלף איש, מתוכם נספו 360 אלף - רובם המכריע יהודים.

עצם הכנסת חפצי הערך למחנה היתה בגדר אירוע יוצא דופן, לאור העובדה שהאסירים נדרשו להתפשט, עברו בדיקות גופניות וכל רכושם נלקח מהם. ייתכן ומדובר ברכושם של מי שקלטו מיד שהם עומדים להירצח, ולכן טמנו אותו במקום הראשון שמצאו. במחצית השנייה של 1942 כבר ידעו יהודי פולין, שגירוש פירושו רצח.

הגילויים במיידנק מעלים את השאלה, האם רכוש דומה - בעל ערך רגשי, סמלי והיסטורי רב - טמון גם במחנות ריכוז והשמדה אחרים. מותר להניח שהתשובה חיובית; הבעיה היא שקשה מאוד למצוא ניצולים הזוכרים היכן הוטמנו חפצים כאלו, קשה עוד יותר לגייס מימון לחיפושים, וכמעט בלתי אפשרי לקבל אישור לבצע אותם במקומות המהווים כיום אתרי הנצחה.