ביום ההוא, בזמן הזה

אין סמלי יותר מעיתוי יציאת ספרו של הסוציולוג פרופ' יורם פרי, "יד איש באחיו - רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל", בו הוא מנתח את ההשפעות והביטויים של ה-4.11 בחברה הישראלית (אם מתעלמים, כמובן, מהמאבק התודעתי בין תאריך ההנצחה העברי ללועזי)

"ממלחמת תרבות קיימת במקומות אחרים - מדוע בישראל היא חריפה יותר וגרמה לרצח ראש הממשלה?", כך שואל פרופ' יורם פרי בפתח השיחה עימו לרגל צאת ספרו "יד איש באחיו - רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל", שראה אור בימים אלה בהוצאת בבל.

"במקום למתן, רצח רבין החריף את האלימות - ישראלים משלימים עם רמת אלימות מאוד גבוהה בחברה. מנתקים לראש הממשלה את המיקרופון והוא לא יכול לנאום - זה לא מתקבל כאלימות בלתי לגיטימית, אלא כמשהו משעשע, כמשחק נסלח. אצלנו יש רמת אלימות פוליטית גבוהה שנובעת מהעובדה שהחברה הישראלית היא חברה שאין לה גבולות. לא רק גבולות פיסיים - ערביי אום אל פאחם הם חלק מהקולקטיב? יהודי התפוצות הם חלק מהקולקטיב? הכוחות הפנימיים החותרים תחת הדמוקרטיה הם חזקים ויש להם נכונות גבוהה לפעול באלימות - עם מספר האנשים שצריכים לשמור על ראש הממשלה, עוד מעט אנחנו מתקרבים למשמר הנשיא, כמו אצל אסד".

פרי, ראש מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, מלמד תקשורת וסוציולוגיה פוליטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. בעבר היה דובר מפלגת העבודה, יועץ פוליטי לראש הממשלה רבין והעורך הראשי של עיתון "דבר". בין ספריו The Assassination of Yizhak Rabin, שערך בשנת 2000 ו-Telepopulism: Media and Politics in Israel, שראה אור בשנה שעברה, שניהם בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד. בשיחה עימו עולות שאלות של תרבות אזרחית, אופי לאומי וכללי משחק פוליטיים בעקבות הרצח.

* בפתח הספר אתה נדרש להשוואות היסטוריות של רצח רבין לרציחות פוליטיות אחרות - את מי דבר זה משרת?

"קראתי כמעט כל מלה שנכתבה בארץ על הרצח. בשנתיים הראשונות נעשו השוואות - מי עשה? למי עשה? למה עשה? תהליך זה מקורו בניסיון לייחס משמעות לרצח. ההשוואה לרצח קנדי היא תמימה ואין בה הרבה כוונות - זה פשוט הרצח הפוליטי שהיה הכי זכור לישראלים. זה גם רצח שבו הטלוויזיה שיחקה תפקיד משמעותי. לרבין, בסבב הראשון שלו כראש ממשלה, היה דימוי קנדיאני, ולאה רבין ב-74' היתה כמו-ג'קלין, היא ניסתה לשוות לעצמה מאפיינים שלה. אבל בעוד לרצח קנדי היתה השפעה מאחדת על החברה האמריקנית, לרצח רבין היתה השפעה מפלגת על החברה הישראלית. הדבר הדומה ביותר בהשוואה היסטורית לרצח רבין, הוא ניסיונות ההתנקשות בדה גול באמצע שנות ה-60', כשגם שם הרקע לניסיונות ההתנקשות הוא תהליך דה-קולוניזציה.

"יש גם קריאה לציין במשותף את הרצח של רבין ורצח רחבעם זאבי - הנימוק הוא ששניהם שרים ושניהם נרצחו בנובמבר. זהו ניסיון לטשטש את ההבדלים - להזכיר אותם יחד זה לשכוח שאחד נרצח על ידי אזרח ישראלי ואחד על ידי פלסטיני במסגרת הלחימה בין שני העמים; שאחד רצה להגיע להסדר והשני לטרנספר. אפשר הרי גם לומר ששניהם היו בפלמ"ח - זו צורה מובהקת לעיקור רצח רבין מהמשמעות שלו. לשמאל אין תרבות הנצחה מאז תקופת היישוב - אפילו ב'שיר לשלום' אומרים 'אל תביטו לאחור - הניחו לנופלים'. אצל המתנחלים תרבות ההנצחה התפתחה מאוד - אם מישהו נרצח בשטחים, זה מקדש את המקום. המונח 'דם יהודי' הוא כלי נהדר להנצחה ולבניית יישוב חדש".

* לפחות מבחינת התקשורת, יש ניסיון מצד אחד להזכיר את האירוע - ומצד שני להשכיח את הרקע שלו.

- "יש המון מכניזמים להשכיח - אחד מהם הוא העיסוק בעניינים שוליים. באייטמים סביב 4.11 האחרון היה העיסוק במקור החור השלישי, בבקשת הרוצח למשפט מחודש ובתיאוריות קונספירציה שונות. הרוצח רוצה דיון מחודש כל השנה - העיסוק בנושא בדיוק בשנה לרצח משרת את אי העיסוק בנושאים המשמעותיים. תום שגב הקדיש במוסף 'הארץ' מאמר ארוך לתיאוריות הקונספירציה. עיתונאי רציני מקדיש מאמר בסמוך לרצח, דווקא לנושאים הללו?! זה מעצבן אותי שתקשורת רצינית נופלת בפח הזה. תכתוב על דברים רציניים - על האיומים האנטי-דמוקרטיים, על תרבות אי-ציות לשלטון החוק שפושה כאן, על המאבק בין הכנסת לבית הכנסת".

חדשות הם בידור

* את הרצח עצמו אי אפשר כמעט להפריד מהאופן בו תווך לנו - הרצח תועד ושודר בטלוויזיה. מה מקומו של ערוץ 2 בתפיסת הרצח?

"ישראל עברה מהפכה עם הטלוויזיה הרב-ערוצית בשנות ה-90'. זה כמו ההפרדה שערך אומברטו אקו בין הטלוויזיה הישנה (פלאו-טלוויזיה) והטלוויזיה החדשה - ניאו-טלוויזיה. ערוץ 2 הוא הניאו-טלוויזיה, זו ששוברת את החיץ בין הפרטי והציבורי - ערוץ 2 ניצח את ערוץ 1 בשבוע הרצח - הוא היה משוחרר מנורמות, קודים וכללי התנהגות של העולם הישן. ערוץ 2 הלך לראיין את האלמנה בשבוע השבעה, בערוץ 1 לא חלמו לעשות את זה. מבחינתם היה קו אדום - אתה לא נכנס לאדם באבלו. בערוץ 2 הביאו לאולפן את הנכד והנכדה, ערוץ 2 מיתג את הרצח עם לייטמוטיב מוזיקלי.

"עד הרצח חשבנו שחדשות זה חדשות ובידור זה בידור - ערוץ 2 ערבב בין השניים. היום אתה יכול לראות ב-FOX וב-CNN ערבוב של מוזיקה מסרטי מלחמה עם צילומים מאפגניסטן ועירק - כמו במשחק מחשב. בצומת התרבותי של רצח רבין ערוץ 2 שיחק תפקיד מרכזי. אל תשכח שלפני כן, בזמן הפיגועים הקשים של 94'-95' הטלוויזיה הראתה הכול - בפיגוע בקו 5 היתה חדירה לקישקעס, הראו גופות והתעכבו על איברים מפוייחים - בהמשך, הטלוויזיה חזרה בה מכך בגלל זעם ציבורי. הדברים נעשים תוך משא ומתן מתמיד בין התקשורת, הציבור והמפרסמים".

* דבר שיש עליו משא ומתן מתמיד הוא תאריך יום הזיכרון לרצח - 4.11 ו-י"ב חשוון.

"זה גם כן חלק מהקרב על ההנצחה. אנחנו כמובן יוצאי דופן, עם שני לוחות שנה - אחד עברי ושני לועזי. הטקס הראשון בהר הרצל נערך בתאריך הלועזי - הטקס השני, בכנסת, לפי התאריך העברי. אין תאריך מוגדר וציון ממוקד של הזיכרון - זה כמובן מבטא את הקונפליקט התרבותי בישראל ופועל לרעת ההנצחה. בזיכרון של אלה שהיו בכיכר בליל הרצח, האירוע התקשר ל-4.11. התאריך העברי נוגע במיוחד לחרדים ושומרי מצוות. גם מבחינת הכללים הפורמליים של מדינת ישראל - התאריך העברי הוא התקף לקביעת מועדים רשמיים. ועדת הטקסים והסמלים החליטה על התאריך העברי. באחד מימי השנה לרצח, חולק נר זיכרון וועדה של הכנסת שאלה את עצמה: 'מתי להגיד לאנשים להדליק את הנר?'. בסופו של דבר הוחלט להדליק את הנר בין התאריכים הללו. העובדה שיום הזיכרון משתרע על פני תקופה ארוכה, מעין 'פסטיבל רבין', במובן השלילי, היא דוגמא למאבק על ההנצחה".

* עם ביבי, שרון וקצב על המרפסת בכיכר ציון, כשלמטה קוראים 'רבין בוגד!' ושלטים של רבין במדי אס.אס - האם יום הזיכרון לרצח רבין יכול בכלל להיות אירוע ממלכתי?

"ישנו מאבק בין הנצחה תנועתית להנצחה לאומית. אם רוצים שהלאום כולו יזדהה עם רבין, אז אתה לא יכול להאשים את הימין בהסתה. לאה רבין לא הסכימה לוותר על האצבע המאשימה כלפי הימין, עד כדי כך שהיא לא הייתה מוכנה שבשנה הראשונה ידברו בחלקת הקבר הנשיא עזר ויצמן וראש הממשלה נתניהו. אם אתה רוצה להנציח את ההקשר, רבין לא יכול להיות אייקון לאומי - אז אירועי הכיכר מייצגים רק את 'חצי העם'. המימד המשפחתי מופיע כאן. מעורבות היתר של המשפחה, האלמנה לאה, הבת דליה, הנכדה נועה - יש מתח בין זה לבין הנצחה לאומית. מי שלא אוהב את לאה רבין, לא יכול להזדהות עם ההנצחה. לאה בשנים הראשונות מאוד השפיעה, היא דחפה יותר להנצחה תנועתית, בעוד דליה מנסה היום לקדם את העניין יותר לכיוון לאומי. השאלה נותרת פתוחה - הפרובלמטיקה של ההנצחה כל כך מסובכת, כך שקשה לדעת לאן זה יתפתח".

הרטרו והמטרו

* בספר אתה מציג שני ארכיטיפים "רטרו" ו"מטרו" - אלה דומים מאוד ל"ישראלים" ו"היהודים" בבחירות 96', חצי שנה אחרי הרצח.

"זה החיתוך הכי עמוק של החברה הישראלית, בכל הפרמטרים - יותר מדויק מימין ושמאל, עדות ומעמדות. הקמפיינר של ביבי עלה על זה אז. את הסטיקר 'ביבי טוב ליהודים' עשו צעירי חב"ד, אבל אתה וודאי זוכר שביבי לחש לרב כדורי 'השמאל הם לא יהודים' - זה מבטא את כל הגישה הזאת. 'רטרו' הם 'היהודים' ו'מטרו' הם 'הישראלים'. הם מציבים מושגי יסוד מנוגדים אלה לאלה. ה'רטרו' מעדיף אתנו-לאומיות מול הלאומיות הפוליטית של ה'מטרו'; ארץ ישראל מול מדינת ישראל; מדינה יהודית מול מדינה דמוקרטית; פרטיקולריזם מול אוניברסליזם; שימור מול חידוש; ירושלים מול תל אביב. אלה מודלים מחשבתיים, דימויים שעוזרים להגדיר."

* הפוליטיקה הישראלית בסוף שנות ה-90' הולידה בתוך האוכלוסייה היהודית של ישראל גם תנועות גישור בין 'היהודים' ו'הישראלים' כמו 'צו פיוס'.

"זהות אישית וקולקטיבית כוללת מספר ממדים - אני גם גבר, גם אשכנזי, גם צבר, גם אקדמאי - השאלה היא מהו המרכיב ההגמוני בזהות שלי. 40% מהאזרחים הישראלים רואים במרכיב היהודי את המרכיב ההגמוני. המעניין ב'צו פיוס' שאז, ועכשיו בעקבות ההתנתקות, יש מאמץ להגיע לאחדות פנימית שבאה פחות כדי חזק את המרכיב הישראלי ויותר את המרכיב היהודי. אתה רואה ש'הכחולים', לפי מושגי קיץ 2005, מנסים לחזק את המרכיב היהודי בחברה הישראלית - הם אומרים 'פגענו באחינו 'הכתומים' - צריך לחבק אותם'. אין לי בעיה שצברים ידעו על יהדות, אבל אני נגד המושג 'דם יהודי' ואני נגד הניסיון לחזק את המרכיב האתני בזהות שלנו - יש מערכות אחרות, ולא חייבים להתאחד סביב הדרת הפלסטינים הישראלים כדי למצוא שפה משותפת - דם הוא דם הוא דם."

* עשר שנים לרצח רבין הן גם חמש שנים למהומות אוקטובר וללגיטימציה שנתנה האוכלוסייה היהודית, בשתיקתה, להרג 13 אזרחים ערבים.

"כשלון שיחות קמפ דיויד והאינתיפאדה הן שתי תופעות שהשפיעו באופן חמור על הישראלים - באופן בו הם רואים את הסכסוך ואת הסכם אוסלו. 'פושעי אוסלו לדין!' היא קריאה שנשמעה בשוליים ערב רציחתו של רבין. אחרי קיץ 2000 אנשים השתמשו בה בחופשיות. הרי רבין נתן להם רובים, הסכם אוסלו הוא שאיפשר קיומה של רשות פלסטינית שמנהלת מלחמה נגד ישראל. העמדה הניצית התחזקה מאוד בעקבות משבר השיחות והאינתיפאדה. זה בא לידי ביטוי במיוחד אצל הצעירים. 'דור הנרות' שנעלם הוא הדור ששירת באינתיפאדה האחרונה. כקבוצה של מצביעים ראשונים, הצעירים האלה מתאפיינים בפנייה ימינה בתחום הפוליטי-מדיני. ארגונים כמו 'דור שלם דורש שלום' פשוט נעלמו".