מלכת הכיתה, גרסת המדבר

למה גברים עושים ספורט ונשים עושות סוציומטרי? למה חושבים שנשים רבות יותר? ולמה האחרונים תמיד בסוף? גלי וינרב יצאה למסע ג'יפים במדבריות מרוקו, וחזרה עם תובנות אנושיות, אישיות ונשיות שיכולות לפרנס כל מחקר חברתי

"שמונה ימים עם 70 בנות?!" החברים שלי היו המומים. פתאום, הם הפסיקו לקנא בי, על שזכיתי בנסיעת העבודה המגניבה ביותר בעולם - מסע ג'יפים אקזוטי במרוקו. פתאום, כשנכנסה למשוואה המאסה הקריטית הנשית, דעתם קצת השתנתה. "לול תרנגולות", "קאצ'קעס", "תככים ומזימות", היו חלק מהביטויים העדינים. כולם הסכימו שיותר מדי נשים יחד זו סכנה, אבל אף אחד לא יכול ממש להסביר מדוע.

האם סכסוכים בקבוצה של נשים הם באמת יותר נפוצים, או רק פחות לגיטימיים? האם אין אצל גברים תככנות דומה? ומה עם אחוות לוחמות? מסע "מלכת המדבר", שבמסגרתו מבלות כ-70 נשים בקופסאות של ארבע על ארבע על ארבע (ארבע נשים בג'יפ), בסיטואציה אתגרית ונטולת גברים, נראה כמו מקום לא רע לבדוק את העניין הזה.

יזמי המסע ומארגניו - גברים כולם - הודו כי הם מכירים את הסוגיה. "המלכה הוא מסע ראשון מסוגו בעולם, ואין פלא שהוא נוצר דווקא בישראל. מדובר בעצם במקבילה נשית למילואים", אומר רמי רושקביץ, סמנכ"ל השיווק של החברה הגיאוגראפית, מפיקת המסע. "זו הפסקה מהחיים עם בן הזוג והמשפחה, לטובת אחוות נשים נטו, בתנאים מהסוג שנחשב למגבש, למחזק וליוצר חברויות לכל החיים.

"אחת המטרות שלנו במסע הייתה להראות, כי אחוות נשים לא נופלת בדבר מאחוות גברים. זאת, לצד מטרות אחרות כמו להעביר נשים חוויות שלא חוו עדיין, לתת להן להתנסות בתחומים שנחשבים ל'גבריים', אך בלי גברים בסביבה להסתמך עליהם או לריב איתם על הבכורה".

מידת ההצלחה של 'המלכה', תוצר של הפורמט הייחודי ושל יחסי-ציבור משובחים, מעידה על הקסם של הקונספט. אלפי נשים מגישות מועמדות בכל שנה למסע שזוכה לחסות מסחרית מגורמים מובילים: אורנג' ונוקיה, אל-על, ערוץ 10 וערוץ החיים הטובים - כולם שפכו לא מעט כסף על המסע. השנה הצטרפו למסע תשע עיתונאיות ושני צוותי צילום, ודיווחים עליו הופיעו ברוב אמצעי התקשורת.

אז מה יש בה, בחברותא הנשית, שהיא כל-כך מושכת וכל-כך מאיימת בו-זמנית? הניסוי האנתרופולוגי הקטן שתיכננתי לערוך במסע לא היה מטריד אותי כל-כך אלמלא הייתי צריכה לקחת בו חלק פעיל. למה אני? אני אדם מבוגר, בניתי לעצמי חיים שאני אוהבת ואני לא צריכה לריב עם אף אחד. מה בוער לי, בגילי, לצאת שוב לטיול שנתי ולשחק שוב את המשחק של מלכת הכיתה? )

בנות שאוהבות

לגיבוש בפארק אפק אני מגיעה באיחור עיתונאי אופנתי. הפעילות כבר בשיאה. "בנות, איפה העגבנייה?" "בנות, מי אחראית סלט". מאוחר יותר יאמרו לי ה"בנות" (שגילן בין 24 ל-71) שקצת התמרמרו כשביקשו מהן לבשל כאקט של גיבוש. "למה מזהים נשים אוטומטית עם בישול?", הן שואלות. אבל בערב הגיבוש, המירמור ללא ניכר. רק חבורה עליזה שעושה מלאכתה בהתלהבות, כשהנשים נופלות אחת על השנייה מרוב רצון לעזור. רק אחר-כך הבנתי, שמעל ראשן מרחף מבחן אהדה (סוציומטרי) שיקבע מי מהן יגיעו למסע של השנה הבאה.

אבל זה לא רק זה: מדובר בנשים שאוהבות ושיודעות לעזור. סוג של ברירה טבעית כשבחורה בוחרת לבלות את זמנה דווקא במסע כזה - החל במיונים הקשוחים שעורכת החברה הגיאוגראפית, ועבור דרך מסע-הכנה בן שישה ימים. השנה נערך מסע ההכנה ברומניה, ב-12 מקצים, כשמכל מקצה נבחר צוות אחד שייסע למרוקו. הצוות הזוכה נבחר בסוציומטרי בין בנות המקצה (כלומר אלה שלא זכו), כך שהנשים שפגשתי הגיעו כולן כמנצחות ואהודות.

'מלכת המדבר' הטיפוסית, אם כן, צריכה להיות חברותית מספיק כדי לבלות בחברת נשים, אבל לא בשיחות סלון אלא בגריז, יזע ואבק המדבר. מה עוד? זו צריכה להיות בחורה במצב כלכלי סביר, אם כי בניגוד לשמועות, לא מדובר בטיול של יאפיות עשירות בהכרח. זו צריכה להיות בחורה עצמאית, שלא חושבת שזה חטא בלתי נסלח לעזוב עבודה/בן זוג/ילדים ליותר מיומיים.

הדרישות הללו הביאו לטיול המון נשים שונות, אבל במבט ראשון באותו יום גיבוש כולן נראו כמו טירוניות בנות 18 - ג'ינס, טי-שירט, שיער אסוף. אנרגטיות, חייכניות. היה בהן איזה קולוניאליזם גופני, מין התפרצות כזו של הגוף אל המרחב, בלי חשש לחדור לשטח הפרטי של מישהו, לטוב (בעיקר) אך גם לרע. מאוחר יותר, ישעטו הנשים כגוף אחד ויחבקו את מרוקו בחום אנושי אדיר וללא היסוס.

בחצות הלילה, הבנות עברו למסיבת טראנס סוערת, רוקדות זו עם זו כאילו הן מכירות כבר שנים. נערה מתולתלת (שנראית לי, כמו כולם, בת 16), השפריצה מים בחדווה על סביבתה, ופגעה דווקא במישהי שלא רוצה להירטב. "שלא תעיזי", אמרה המישהי, אך הנערה ממשיכה, בצחוק, ונראתה המומה כשהנרטבת מתחילה ללכת איתה מכות, לא לגמרי בצחוק. "הלכה הכתבה", חשבתי לעצמי. "הבחורות האלה רבות בדיוק כמו גברים".

ימים 1-3: צוות

כבר בשדה התעופה, במבט חטוף, ניתן היה לראות את חשיבותם של הצוותים: קבוצות של ארבע בנות שהגיעו יחד עוד מסבב ההכנה ברומניה. הצוותים התנהגו כמו משפחות קטנות: אחת שומרת על החפצים, אחרת קונה קולה. יש עם מי לדבר.

הפסיכולוגית יפעת יגר, מנהלת הקונספט של המסע, ניסתה להסביר את הדינמיקה של הצוותים: "אנחנו משתדלים שבין חברות הצוות יהיו קווי דמיון בסיסיים: פחות או יותר אותו גיל, מצב משפחתי, שלב בחיים. לא תמיד זה אפשרי, אבל הכי חשוב לא ליצור חריגויות בולטות - אימא עם שלוש רווקות, אחת ממושב כשכל היתר משינקין - למרות שהיו גם צוותים כאלה, וגם זה לפעמים עבד. חשוב לנו לנסות שלא ליצור תחרות פנימית בין הבנות, ולכן נשתדל גם לא לחבר בין בנות שמגיעות בדיוק מאותו עולם. אם יש אחות, נשתדל שלא תהיה איתה בצוות עוד אחות, כדי שהן לא יתחרו על תפקיד 'האחות של הצוות'.

"צוותים עובדים בצורה די דומה למשפחות" היא מאשרת את הבחנתי. "לחלק מהמשתתפות די קל להביא איתן את התפקיד שהן ממלאות במשפחה, אך חלק מגיעות לכאן דווקא כדי להתנתק ממנו. ככל שחלוקת התפקידים הרמונית יותר, כך יסתדר הצוות יותר טוב. הבעיות מתחילות כשיש קונפליקט בתפקידים. לדוגמה, אם שתיים רוצות להיות בתפקיד ראש המשפחה, המנהיגה, או למשל כשמישהי מגיעה למסע נחושה להתנתק מתפקידה כילדה הקטנה של המשפחה, אך גם הצוות מתעקש לראות אותה כילדה הקטנה".

אז מה בכל-זאת מאפשר לצוותים עם קונפליקט להישאר ביחד?

"צוותים טובים, שנשארים מגובשים, יודעים בדרך-כלל כבר בפגישה הראשונה, שזה יהיה בסדר", אומרת יגר, שבעצמה השתתפה בעבר ב"מלכת המדבר". "זה קצת כמו אהבה ממבט ראשון".

הצוות שלי הורכב מארבע נציגות מעולם התקשורת. בעוד המשתתפות האחרות הגיעו ברביעיות מגובשות מרומניה, הצוות שלנו הגיע ללא היכרות מראש, וללא מטרה מלכדת. מהר מאוד הסתבר, שכלל "המבט הראשון" של יגר עובד גם הפוך. כבר בשדה התעופה משהו בצוות לא דפק, למרות שתהרגו אותי אם היום אני מצליחה להיזכר בדיוק מדוע. כל אחת מחברות ה"צוות" הייתה רבת יתרונות כשלעצמה.

בתחילת המסע עוד סיפרתי בצחוק לצוות שלי על חרדה שהייתה לי לפני שיצאתי למסע - שאלך לשירותים וכשאחזור אגלה שהשיירה נטשה אותי ונותרתי לבד במדבר. "בשביל זה יש לך צוות", הרגיעו אותי. אך עם הזמן הפחד לא נראה כל-כך בלתי-מציאותי: בסוף כל הפסקה מצאתי את עצמי יוצאת לחפש את הג'יפ שלי - פעם הוא נסע לחפש קליטה כדי להעביר שידור לגלי-צה"ל, פעם אחרת העפיל לכפר הקרוב כדי להעלות למחשב טור ל-ynet. לילה אחד שעט קדימה כדי להביא צלמת פצועה לרופאה.

כשהתארחתי בג'יפים אחרים, קינאתי תחילה בקירבה שלהן, אך עם הזמן גיליתי סדקים גם בצוותים שנראו חזקים ביותר. נכון, חלק מהנשים הפכו לחברות-נפש לכל החיים, אבל מצד שני, לכי תשבי ימים ארוכים ורבים במרחב קטן וסגור עם אותן שלוש בנות, שלא את בחרת ושאין לך כל דרך לברוח מהן.

אז על מה רבים? על מה לא? הכל הגיוני והיה מרגיז כל אדם סביר: מי שוב לא נזהרה בהעמסת התיקים (שכוללים את כל החיים של הבנות לשמונת הימים הקרובים); מי תורמת יותר או פחות למאמץ המשותף; מי מתחמקת ממשימות משותפות.

ומתחת לפני השטח אפשר לנסות להבחין מי תמיד מרגישה שנושאי השיחה בג'יפ מוסטים ממנה והלאה; מי חושבת שמתייחסים אליה לא מספיק ברצינות; למי נמאס שמעירים לה על הנהיגה שלה; מי כבר לא יכולה לשמוע את קולה המנסר של חברתה.

ההיעלבויות וההתעצבנויות הקטנות הללו, הן כנראה מה שהתכוונו אליו החברים שלי כשדיברו על תככים בין נשים. אז קודם-כול, יגר מסבירה שהם נפוצים גם בחברה של גברים. "יש גברים שהם חברים הכי טובים ביום-יום, אך כאשר הם מגיעים לסיטואציות חברתיות צפופות ומאתגרות, היחסים מתפרקים על מה שלכאורה נראה כמו שטויות".

האומנם שטויות? יש לזכור, כי אנחנו מדברים כאן בעצם על סוג של מוסד סגור. הניתוק מן הסביבה מוחלט והבית במרחק שנות-אור. עולמן של הנשים הללו הופך לצר ביותר, והוא כולל מספר קטן של משימות: לשרוד חברתית, ליהנות מהמסע, לזכות בתחרות. תחשבו כמה כסף, זמן ומאמץ הן השקיעו בזה. אם אחת מהן מפריעה לשנייה ליהנות ממנו - אם היא לא כיפית, לא משתפת-פעולה, לא נותנת להתבטא - הרי שבגללה כל ההשקעה האדירה ירדה לטמיון.

תוך זמן קצר, מאבדת הקבוצה תחושה של זמן ומקום. בשל האינטנסיביות, הריחוק, הזרות - נוצרת תחושה שהמסע הוא נטול סוף ונטול התחלה - יקום מקביל ושווה ערך לחיים האמיתיים. כך, שאם מישהי מרגישה מקופחת חברתית, הרי שכל עולמה חרב עליה, שכן למשך אותם הימים, המסע הוא כל עולמה. שום דבר לא ישכנע אותה שבבית או בעבודה, אי שם בישראל הרחוקה, היא אהודה, מוערכת ונחשבת. נקודת המבט מצטמצמת לגודלו של ג'יפ.

הדמיון לכיתה בבית-הספר אינו מקרי. הרי בבית-הספר יש לאדם שתי משימות: הפחות חשובה בהן היא הלימודים, והחשובה יותר בעיני רוב הילדים (כמו גם בעיני הורים רבים) היא ההישרדות החברתית. גם אם הילד לא ייהנה בבית-הספר, אין לו לאן לברוח. הוא יהיה חייב להגיע לשם שוב ושוב, לאורך שנים. הכרה זו - ולא רק גילם הצעיר של הילדים - עומדת כנראה בבסיס הטקטיקות הלא-כל-כך נעימות לעתים, שבהן משתמשים ילדים כדי להבטיח את מעמדם החברתי.

אם יש משהו מיוחד ב"מלכת המדבר", זו דווקא הדרך הנעימה שבה משתמשות רוב הנשים כדי לנטרל את המוקשים החברתיים הבלתי נמנעים. במקום לריב, רובן מעדיפות לדבר על זה, להחליק את זה, להתעלות מעל זה. והשיחות הללו עוזרות, אפילו אם "זה" נותר שריר וקיים.

ימים 4-6: קבוצה

כדי לאוורר קצת את העניינים, מכריזה יגר ביום הרביעי על Happy Hour - ערבוב מכוון של הצוותים. הפרוצדורה מעוררת חרדות, אך גם משחררת לחץ. יגר מסבירה לי מאוחר יותר, כי ככל שהצוות קרוב יותר, כך ייטו חברותיו פחות "לחפש בחוץ". ככל שהקבוצה הקטנה מעורערת יותר, ישימו חברותיה דגש רב יותר על מעמדן בקבוצה הגדולה.

יגר מסרבת לתת תשובה אמיתית לשאלה, מה הופך את אחת הבנות לזו שרוב הקבוצה הגדולה מחפשת את קרבתה (מלכת הכיתה, אם תרצו), בעוד שאחרת תתחבר רק עם מעטים. במסע הזה לא נוצרה "מלכה" אחת, שכולן חשו קרובות אליה, אך היו טוענות לכתר. מעניין לראות, כי הדברים משתנים במהלך המסע: בתחילת המסע בלטו הנשים החברותיות והנוחות ביותר להתחבר, באמצע הדרך ירדה קרנן של אלה ועלתה זו של הנעימות אך השקטות יותר, שמספקות הפוגה מן הפעלתנות של הראשונות. עד סוף המסע התמתנה גם ההתאהבות באלה, וכל אחת מצאה לעצמה את קבוצת הקשרים שלה.

יש משהו קצת מסובך ביצירת קשרים בתוך הקבוצה הגדולה. בצוות, כמו במשפחה, אנחנו תקועות זו עם זו. בקבוצה גדולה, חייבים למצוא הזדמנות ולגיטימציה להתחבר, וגם לסמן זו לזו כי אנחנו מעוניינות להמשיך את הקשר. הופתעתי עד כמה במסע שלנו, הקצר בזמן, נאמרו הדברים מפורשות. "בואי תסתובבי איתנו", "אני יכולה לברוח אליכן?" וכדומה.

בעולם היום-יום שלנו יש כל מיני סוגים של חברים מכל מיני עולמות, וגם בית שמגן עלינו בפרטיותנו. ב"מוסד טוטאלי" כמו מלכת המדבר, הכול גלוי וכולם קשורים בכולם. אם תשבי רגע לבד, את עלולה להיות מסומנת כסחורה חברתית לא רצויה. גם השאלה 'מי חברה של מי', היא גלויה מאוד. כשאני מוצאת את עצמי נהנית מחברתן של שתי בנות שחתול שחור עבר ביניהן, אני חשה מבוכה גדולה, כאילו ישנתי עם האויב.

מקובל לחשוב שאחוות גברים נוצרת מתוך פעולה, ואילו אחוות נשים נוצרת מתוך שיחה. לנשים של מלכת המדבר היו הרבה הזדמנויות להתחבר מתוך פעולה, ובכל פעם שהצלחנו להזיז ג'יפ תקוע במאמץ משותף, חשתי התרוממות-רוח וחיבור אדיר, כמעט פיזי, לקבוצה. אך העובדה שדווקא בחורה זו או אחרת עמדה ודחפה סנטימטרים ספורים לצידי, לא חיברה בינינו. החיבור האישי האמיתי, נוצר בדיבורים.

עומקן של שיחות-נפש נתפס אצל רבים כמדד לקירבה, אך במקרה שלנו העניין קצת התהפך, כששיחות-נפש הפכו למחולל הקירבה עצמו. לעיתים לא עברה חצי שעה מרגע שנכנסה מישהי לג'יפ שלנו, ועד ששמעתי את סיפור חייה במלואו (כולל, ואפילו עם דגש על הקטעים הקשים).

האינטימיות הכי גדולה נוצרה בשיחה על המתרחש בתוך הקבוצה. "לרכל" פירושו להסתכן, להביע אמון בדיסקרטיות של בת השיחה, למעשה אקט של קירבה. הרכילות, הבזויה בעיני רבים, נראתה לי במסע דווקא כמין חוט דקיק שנמתח בזהירות בין שני אנשים כדי לחבר ביניהם.

שאלתי את יגר אם השיחה האינטימית מהווה אצל נשים סוג של מטבע שעובר לסוחר, בתמורה לתחושת קירבה וחברות. יגר סירבה להגדרה הצינית הזו, אך הסכימה לניסוח כי סודות והבעות רגש הם סוג של מתנה שנשים מפקידות זו אצל זו כסימן לקרבה.

אז איך יצא שכולן היו כה גלויות כה מהר? האם לא הגיוני לשמור את הקלפים קרוב לחזה, כדי לתת לגילויי החיבה משמעות גדולה יותר?

יגר: "את מכירה את שיח ה'אוי-אוי-אוי' של נשים? כששתי נשים פוגשות זו את זו, קודם-כול הן מספרות כמה רע להן בחיים. ככה הן מעמידות את עצמן על קרקע שווה זו לזו, מנטרלות קנאה פוטנציאלית ותחרות".

ימים 7-8: תחרות

דברים הגיוניים, אך דווקא הנשים של מלכת המדבר הן קבוצה תחרותית להפליא. יש את אלו שמצניעות את זה, טוענות שהניצחון לא מעניינן אותן, אך ניתן לראות אותן משקיעות השקעה אדירה במשימות הקבוצתיות. יש אחרות שאין להן בעיה לומר "התחושה של הניצחון ברומניה הייתה כה מתוקה. כשהגעתי הביתה, כולם הביאו לי פרחים ושרו לי 'היא גדולה, היא גדולה'. מה לא הייתי עושה כדי להרגיש את זה שוב". במלכת המדבר נחשפתי למנה מרוכזת של נשיות תחרותית, שאינה מתביישת מהרצון להצטיין, להאפיל, לזרוח. פתאום שמתי לב, עד כמה נהוג לקשר תכונה זו דווקא עם גברים.

מדוע החלטתם שהתחרות תהיה דווקא סוציומטרית? הרי נשים, כיצורים חברתיים, נמצאות בסוציומטרי כל חייהן. אין להן כמעט הזדמנות לתחרות נקייה, ספורטיבית, שבה ההצטיינות לא מקיפה את האישיות כולה.

יגר: "קודם-כול, זו בכלל לא תחרות דומה לתחרויות אחרות שבנות עוברות. זו תחרות צוותית, בעוד ביום-יום, בעבודה או בסביבה החברתית, נשים מתחרות תחרות אישית. 'מלכת הכיתה', היא לאו דווקא זו שתהפוך בהצלחה לחלק מצוות מנצח.

"חוץ מזה, את יודעת מה היה קורה אם היינו קובעים תחרות, לדוגמה, על קצב חילוץ ג'יפ או על מהירות נסיעה? הבנות היו דורסות זו את זו. בסביבה צפופה כזו, אין תחרות נעימה יותר מתחרות סוציומטרית. אני מעיזה לומר, שכל סוג אחר של תחרות היה בלתי נסבל".

יכול להיות שסתם נדמה לי, אבל האם לא הייתה יכולה קצת תחרות עם פרמטרים מדידים, על יכולות ספציפיות - לנטרל חלק מן המטען החברתי האדיר ולתת למשתתפות יותר מרחב נשימה ביחסים ביניהן? אולי אצל גברים שמים פחות לב לקליקות חברתיות, כי כולם עסוקים בשאלה 'מי מדליק את המנגל יותר מהר', ואילו אצל נשים זה פחות חשוב? ומי בכלל יחליט איזו מן התחרויות הללו טובה יותר?

האמת היא, שבניגוד לאזהרות, אני דווקא נהניתי מאוד מן התחושה שכולן סביבי משתדלות, גם אם באופן מלאכותי, להיות הכי נחמדות והכי כיפיות שהן רק יכולות. אתם יודעים מה? הלוואי שכולנו היינו כאלה כל הזמן. 0

הכותבת הייתה אורחת החברה הגיאוגרפית במרוקו.