אולמרט אישר את "הקיבוץ המתחדש": דירות החברים יהיו רכושם הפרטי

חשיבותן המרכזית של התקנות, שקיבלו מעמד של חוק, היא בכך, שהן יאפשרו לקיבוצים לקלוט חברים חדשים. העדר התקנות עד כה גרם לכך שהפיכת הקיבוצים למתחדשים התנהלה בהעדר עיגון חקיקתי.

כבר כיום כוללת התנועה הקיבוצית 70 קיבוצים שיתופיים ו-180 קיבוצים מתחדשים. הקיבוצים שבחרו להישאר שיתופיים הם בדרך כלל אלה שנהנים מחוסן כלכלי רב ויש להם נכסים רבים.

התקנות נגזרו מדו"ח הוועדה הציבורית לעניין הקיבוצים - ועדת בן-רפאל, שגיבשה המלצות לגבי דמותו של הקיבוץ החדש, בעקבות השינויים שעברה התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות.

קיבוץ מתחדש מאפשר לחברים לשייך את דירותיהם, ולהפוך אותם לרכושם הפרטי. חברי הקיבוץ המתחדש מקבלים שכר דיפרנציאלי, כל אחד לפי תרומתו והוותק שלו בקיבוץ. חברים העובדים מחוץ לקיבוץ ישלמו מס קהילה, כל אחד בהתאם להכנסתו.

על הקיבוץ המתחדש חלים כללים של ערבות הדדית. התקנות גם כוללות מנגנונים ליישוב סכסוכים העלולים לנבוע מנושא שיוך הדירות ושיוך אמצעי הייצור. נכסי הקיבוץ נשארים משותפים. המלצות ועדת בן-רפאל אושרו בממשלה במארס 2004, שהטילה על אולמרט לפעול ליישומן ולחבר תקנות הנגזרות מהן. קביעת התקנות התעכבה זמן רב בעיקר בשל חילוקי דעות בין הפרקליטות, רשם האגודות השיתופיות, אורי זליגמן ואולמרט.

בעוד שהפרקליטות דרשה יותר התערבות מדינה בתקנות, ביקשו הקיבוצים להמעיטה ככל האפשר.

זליגמן ציין, כי ההמלצה העיקרית בדו"ח היא קביעת סוג חדש של קיבוץ בו ניתן יהיה לחלק תקציבים לחברי הקיבוץ, שאינם בהכרח שוויוניים, אלא יש להם זיקה לתרומת החבר, לתפקידו או לוותק שלו בקיבוץ.

העבודה על התקנות נעשתה בשיתוף עם משרד המשפטים והיא כללה התייעצויות עם נציגי התנועה הקיבוצית. באוקטובר 2005 פורסמו התקנות לציבור, שהוזמן להגיב.

העיקרון שעמד בבסיס התקנות הוא מחד ההכרה בזכותם של חברי הקיבוצים להתוות לעצמם את אורח החיים המתאים להם, ומאידך חובת המדינה להתערב במקום שקיים חשש שמהלכים שונים יפגעו באוכלוסיות חלשות, הזקוקות להגנה.