עיר עם הפסקה

אומרים שכשאלוהים טורק דלת הוא פותח חלון. הוריקן קתרינה, שהותיר לפני כחודשיים הרס וחורבן בחוף הדרומי של ארצות-הברית, יצר, באופן מפתיע גם הזדמנויות. בעוד התקשורת מתמקדת בניו אורלינס המפרפרת, נענו 110 אדריכלים ומתכנני ערים מובילים לקריאתו של מושל מדינת מיסיסיפי והגיעו, בהתנדבות, לתכנן את שיקום הערים והעיירות שנפגעו לאורך שפך המיסיסיפי. כך זכתה רצועת החוף, באורך של כ-114 ק"מ ובעומק קילומטר, לתכנון מפורט ומשופר, עדכני, הלוקח בחשבון את דעותיהם וצורכיהם האמיתיים של התושבים. אלה מצידם - כ-100 אלף איש שעברו טראומה קשה ואיבדו את יקיריהם ובתיהם - הוזמנו לקחת חלק פעיל במרתון התכנוני, ולהגיב על כל שלב בתהליך. כתוצאה מכך, אמור לקום במקום מרחב עירוני חדש, מוצלח יותר, שבו יוכלו התושבים להרגיש בבית לא רק ביחידת המגורים הפרטית שלהם, אלא גם ברחובות ובשטחים הציבוריים.

על חגיגת התכנון במיסיסיפי סיפר אדריכל דהירו טדני מארה"ב, שהוביל אחד מצוותי התכנון. טדני ועמיתו, האדריכל ניל פייטון, הגיעו השבוע לבאר-שבע, גם הפעם בהתנדבות, כדי לקחת חלק בכנס הראשון של עמותת מרחב - השלוחה הישראלית של התנועה הבינלאומית לעירוניות מתחדשת (New Urbanism), שהוקמה לפני כשנתיים, וחרתה על דגלה "להחזיר את החיים לעיר ואת העיר לתושביה".

"החזון המודרניסטי של לה קורבוזייה והפרשנות הישראלית שלו הובילו אותנו רחוק מידי", אמר בכנס אדריכל דרור גרשון, שהיה בין מייסדי עמותת מרחב, יחד עם שותפתו, האדריכלית עירית סולסי, ד"ר יודן רופא מאוניברסיטת בן גוריון ואחרים. "נתנו עדיפות לתשתיות ושכחנו את קנה המידה האנושי".

גרשון מתייחס בדבריו ל"מכונות המגורים" על פי לה קורבוזייה - יחידות הדיור הסדרתיות, בשיכוני ענק אנונימיים ובמרחקים גדולים והולכים ממרכזי הערים. בכנס הוזכרו לא אחת שיכוני הפועלים והמהגרים שמהם יצאה התסיסה החברתית בפריז בחודש שעבר.

בישראל מדובר דווקא בנהירה אחר איכות חיים מדומה שמציעות השכונות הצעירות. תנועת המבוססים כלכלית אל הפרברים, רק כדי לבלות יותר ויותר זמן בנסיעות ברכב.

"השכונות החדשות מתהדרות ברחובות רחבים ומרווחים, אך הם מתאימים רק לכלי רכב", ממשיך גרשון. "עבור הולכי הרגל הם חשופים ולוהטים משמש ביום ומרתיעים בלילה. צריך לזכור שכל אחד מאיתנו, כשהוא יוצא מהאוטו הופך להולך רגל. בתכנון עירוני איש אינו שואל את עצמו אם תוכנית הבינוי הקיימת היא מקום שכיף לחיות בו. זה לא קיים. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב קצת יותר כבני אדם ופחות כאנשי מקצוע".

דווקא בבאר-שבע

גרשון וחבריו לתנועה מדברים על המציאות העירונית של העשורים האחרונים, בעיקר משנות ה-70 ואילך. היציאה מהעיר לפרברים נחשבת לסמל סטטוס ועליית מדרגה באיכות חיים, אך השכונות מבוזרות ומרוחקות זו מזו ונוצר ניכור פיזי - אין כמעט אפשרות ללכת ברגל ממקום למקום, אך רק דלי האמצעים משתמשים בתחבורה הציבורית. התלות ברכב הפרטי יצרה עדיפות לתשתית הכבישים והחניה. מרכזי הערים הפכו לפחות נוחים, הזדקנו, התרוקנו והתנוונו. הם משמשים למגורים זמניים לצעירים במעבר ולמגורי קבע לאוכלוסייה מזדקנת.

תנועת מרחב רואה בהחייאת הרקמה העירונית - הכוללת תושבים, עסקים ותכנון אורבני - חלק מתהליך חברתי, שיישא פירות גם בתחום היחסים בין בני אדם. "החזון שלי הוא סביבה עירונית הומנית, הרמונית ובת קיימא", אומרת סולסי, "ליצור גינה שנעים להיות בה והיא פעילה לאורך כל שעות היום, שבה נפגשים בעלי הכלבים בטיול מוקדם בבוקר, הורים עם ילדים בהמשך היום, בני נוער בערב ובעלי הכלבים מאוחר בלילה, בסיבוב האחרון. ליצור מקומות שבהם גם ילד ירגיש טוב ברחוב וההורים ירגישו שזו הסביבה שבה הם רוצים לטפח את ילדיהם".

הבחירה לערוך את הכנס בבאר שבע לא הייתה מקרית. מזה מספר חודשים מקיימת מרחב פעילות רציפה של שיתוף הציבור בתהליכי תכנון דווקא בבאר שבע. שיתוף הציבור הוא אחד מעקרונות העירוניות המתחדשת. מטרתו לערב את התושבים בתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעות לסביבתם הקרובה, ולתת להם כלים להשפיע. כך נוצר שיתוף פעולה חיובי, במקום התנגדויות ומאבקי כוח בין הציבור ליזמים ולרשויות.

כמו באמריקה

על מנת להניע שינוי בסדר גודל ארצי, מבקשת מרחב להביא לשינוי בהלך הרוח הציבורי ובתפיסת העירוניות כחלק מאיכות החיים בתקופתנו. "המטרה של מרחב אינה רק שינוי סדרי עדיפויות במערכת התכנון והרשויות, אלא שינוי עמדות בציבור", אומר ד"ר רופא. "ללמד אנשים לחשוב באופן חיובי על הליכה של 5 דקות ברגל, ויתור על אחת משתי המכוניות למשפחה".

בגישה זו תומכים גם ממצאי מחלקת המחקר בחברתו של טדני בוושינגטון. לדבריו, המרחק האופטימלי להליכה רגלית רציפה במרחב פתוח הוא מרחק של כחצי קילומטר, הליכה בת 5 דקות. ויתור על מכונית אחת למשפחה יביא לחיסכון של 6,000-9,000 דולר בשנה בארה"ב. בארץ עומדים הנתונים על מספר נמוך יותר, אך אם לוקחים בחשבון את עלות הרכב הגבוהה בהרבה, ניתן להשתמש גם במספרים אלה.

מקרה מבחן מעורר התפעלות הציגה שלי חסן, נציגת קרן קורת, שלקחה חלק בשיקום בריאנט פארק - מתחם אפלולי ומוכה פשיעה בלב מנהטן, סמוך לספריה העירונית. בשנות ה-80 יזמה קבוצת תושבים שקצה בהזנחה ובמפגע שמהווה הפארק בשכונתם תוכנית להחייאת הפארק. לאחר תהליך ממושך ומורכב זכתה הקבוצה בברכת העירייה, שהחכירה לה את הפארק והעבירה לידיה סמכויות שאפשרו לה לגייס תרומות, לגבות תשלום מבעלי העסקים סביבו, למכור זיכיונות להפעלת קיוסקים ולתחזק את המקום. הרעיון מושתת על עיקרון שיטת הניהול של הקניונים: בעלי עסקים מתאגדים לניהול משותף של המתחם ומשלמים אגרה בתמורה.

בניהול המתחם יש נציגים לכל מגזר מהתושבים במקום: בעלי בתים, בעלי עסקים ודיירים. הפארק הפך מאז שנות ה-90 לאזור בילוי ומשחק, מרוהט ומתוחזק, שמור באמצעות חברת אבטחה ומושך קהל לאירועים יזומים כמו קונצרטים, ירידים והקרנות פתוחות בקיץ.

לדברי קרל קפלן, מנכ"ל קרן קורת לעידוד עסקים קטנים, הקרן רואה את ההחייאה העירונית כחלק אינטגרלי מכל תכנית להרחבת הכלכלה וליצירת מקומות עבודה חדשים. "אנחנו מאמינים שהדרך האפקטיבית ביותר הינה בשיתוף פעולה בין המגזר הפרטי והמגזר הציבורי, יחד עם מקורות פילנתרופיים שימלאו תפקיד חשוב במינוף אשראי לפרוייקטים ספציפיים".

הקרן מבטיחה לשקול ברצינות השתתפות במתן אשראי לפרויקטים מתאימים. "

פרטים נוספים באתר תנועת מרחב לעירוניות מתחדשת: www.miu.org.il. אתר קרן קורת: www.kiedf.org