משכנתא אמיתית

חזיון נפוץ הוא זה, שלפיו כאשר בנק מגיש תביעה נגד מי שנטל ממנו אשראי או הלוואה, ושלא סילק אותה במועד, טוען הלווה, כי בעת שהבנק העניק לו את ההלוואה או את האשראי, הוא היה צריך לדעת, שללווה לא תהיה אפשרות להחזיר לו את ההלוואה. רבים טוענים, שטעם זה מחייב את דחיית תביעת הבנק. טענה זו היא אחת מני טענות רבות, המועלות, חדשות לבקרים, במסגרת הליכים שונים, שננקטים על-ידי בנקים, המבקשים לקבל את כספם בחזרה. לצד הטענות ה"רגילות", מועלות לעיתים טענות "יצירתיות", כיד דמיונו הטובה של הלווה או של בא-כוחו.

"כאשר לווה ממשכן את דירת המגורים שלו כבטחון להלוואה, ונוצר צורך לממשה עקב אי השבת ההלוואה - מדובר תמיד בסיטואציה בעייתית מאוד מבחינה אנושית. בית המשפט מצווה, לכן, תמיד לנקוט משנה זהירות בהחלטות המתייחסות למימוש כזה, שתוצאותיו עבור מי שדירתו תמומש - הן כמובן קשות ביותר". כך שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, רות רונן, בפסק הדין, בו היא דחתה את בקשתם של בני הזוג בן סימון, לקבוע שאין תוקף לשעבוד על דירתם לטובת הבנק.

בנם של בני הזוג היה זקוק להלוואה. הוא טען בפניהם, כי הסתבך בחובות, וכי אם הוא לא יחזיר לנושיו את הסכומים, אותם הוא חייב להם, יהיו חייו בסכנה. בן זה הבטיח להוריו, כי אם ייטלו עבורו הלוואה מהבנק, ויחלצו אותו מצרתו, לאחר מותם הוא ידאג לבנם השני, אחיו, הלוקה בפיגור שכלי. מטעמים אלה הסכימו בני הזוג לסייע לבנם. הם חתמו על המסמכים, שהיו דרושים לשם הענקתה לו, במתנה, של דירתם, ולשם קבלת הלוואה מהבנק ושעבוד זכויותיהם בדירה כבטחון להלוואה זו.

כשההלוואה לא סולקה כסדרה ומשהבנק ביקש לממש את השעבוד על הדירה, טענו בני הזוג טענות שונות וביקשו לבטל את השעבוד. הם טענו, כי חתימותיהם על מסמכי הלוואה קודמת זויפו. עוד הם טענו, כי הבנק יכול וצריך היה לדעת, כי אין סיכוי שיהיה בידיהם לעמוד בהחזר ההלוואה. לפיכך, כך הם, היה על הבנק למנוע את העסקה, ומשלא עשה כן, עליו לשאת בתוצאות הדבר. הם הוסיפו וטענו, שהבנק החתים אותם על מסמכים סותרים: מסמכי הענקת הדירה במתנה לבן, ומסמכי שעבוד זכויותיהם בדירה. והרי אם נתנו את הדירה לבנם, אין להם עוד זכויות, אותן ניתן לשעבד. בנוסף הם טענו, שמאחר שההלוואה הוענקה לטובת הבן ולא לטובתם, הרי הסכם ההלוואה עמם היה "למראית עין". לסיום הם טענו, כי בעת החתימה על המסמכים, הם היו במצב נפשי קשה, ושיקול דעתם נפגם.

השוטפת רונן דחתה את כל טענותיהם של בני הזוג. תחילה היא קבעה, כי בני הזוג ביקשו לסייע לבנם לפתור את בעיותיו, וכי בכך ביקשו גם להבטיח את זאת שלאחר מותם בנם זה ידאג לאחיו המפגר. לכן הסכימו בני הזוג ללוות כסף מהבנק, לשעבד את דירתם, ואף להעניק אותה במתנה לבנם.

בטרם דיון בכל טענות בני הזוג, התייחסה רונן לטענה נפוצה, שלפיה ההבדל המשמעותי בין כוחו של בנק לבין כוחו של "האזרח הקטן" מצדיק התערבות של בית המשפט בהסכמי הלוואה, לצורך שלילת נפקותה של המשכנתא, למשל. היא הזכירה את ניסיונו של הלורד דנינג לחדש במשפט האנגלי דוקטרינה בשם "אי שוויון בכוח המיקוח".

לפיה, בתי המשפט יהיו מוסמכים להתערב בתוכנם של חוזים כאשר קיים מצב של חוסר שוויון בכוח המיקוח של הצדדים. אלא שפסיקה מאוחרת יותר באנגליה דחתה את האפשרות להחיל את הדוקטרינה, ונקבע כי את הבעיות, הנובעות מחוסר שוויון בין צדדים לחוזה, יש לתקן באמצעות חקיקה, ולא באמצעות דוקטרינות חדשות של הפסיקה. כך, לא די בחוסר השוויון בין הצדדים על-מנת שבית המשפט יתערב בתוכן הסכם ההלוואה.

רונן קבעה, כי מאחר שבני הזוג ובנם סיפקו לבנק מידע לא מדויק אודות הכנסותיהם, הבנק לא ידע ולא היה עליו לדעת, כי לא יהיה בידיהם לעמוד בהחזר ההלוואה. "לבנק אין אינטרס להעמיד הלוואה שהלווים לא יוכלו לפרוע אותה. לבנק אין אינטרס להגיע למצב בו יהיה עליו לממש דירת מגורים כדי לפרוע הלוואה שלא נפרעה" פסקה רונן.

רונן דחתה גם את יתר טענות בני הזוג, לאור זאת שהיא השתכנעה שלאחר שיקול דעת הם אכן ביקשו לסייע בידיו, והיו נכונים אף לוותר על דירתם למענו. "התוצאה לפיה בשל רצונם של ההורים לעזור לבנם, הם ייאלצו לוותר על דירת המגורים שלהם - היא ללא ספק תוצאה קשה. אולם, בכך כשלעצמו אין כדי להצדיק התערבות של בית המשפט בהסכם שבין הבנק לבין המבקשים", היא קבעה (ה"פ 1113/03). "