אחלה ספר

את הדברים אומרת ההיסטוריונית פרופסור אניטה שפירא, שספרה החדש "התנ"ך והזהות הישראלית" יצא בימים אלה בהוצאת מאגנס. כמה שורות ממנו יבהירו את כוונת המחברת: "הצירוף של ניכוס התנ"ך על-ידי לאומנים דתיים, הוראת התנ"ך כטקסט דתי ותום עידן האידיאולוגיות היה קטלני למקומו של התנ"ך בזהות הישראלית. ההתעניינות של מי שאינם דתיים בו הלכה ופחתה והוגבלה בעיקר לקבוצות גיל בוגרות, שהכירו את המקרא בטרם נאסר מחדש ברצועות של תפילין".

פרופסור שפירא מתארת את התהליך שבו הגיע ספר הספרים למעמד הטקסט המכונן של החברה הישראלית, מקור הלגיטימיות ומגילת היוחסין שלנו, תהליך שהועצם עם ההגעה לארץ-ישראל. "מה שקרה זה הצירוף החד-פעמי של ספר-ארץ-זהות. הספר קיבל משמעויות אחרות בארץ לעומת מה שהיה בגולה, ויחד עם השפה העברית שהפכה לשפת חולין, פתאום התנ"ך נהיה נגיש בדרך הפשט".

דוד המלך

שפירא היא דמות מרכזית בחקר החברה הישראלית, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב וראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן. ספרה "ברל" מ-1980 על המנהיג המיתולוגי של תנועת העבודה, נחשב לפורץ דרך בתחום הביוגרפיה, ובין ספרים נוספים שלה "מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח" מ-1985, "יהודים חדשים, יהודים ישנים", מ-1998, ו"יגאל אלון: אביב חלדו", שיצא לאור בשנה שעברה ועורר עניין רב. ספרה הנוכחי מורכב ממאמר שלה, ונספחים שהם המקורות עליהם הסתמכה.

גיבור מרכזי בתזה של שפירא הוא ראש-הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, שהעמיד את התנ"ך כמוקד הזהות הישראלית המתגבשת במדינה החדשה, "תוך השמטת כל הרבדים התרבותיים הקודמים. מהתנ"ך עד הפלמ"ח, שום דבר חוץ מזה לא היה חשוב, ובן גוריון אומר את זה בבוטות כדרכו", וכבר פרופ' שפירא פותחת את הספר ומצטטת לי ממכתבו של בן גוריון לפרופסור נתן רוטנשטרייך, כי "מה שעשינו בארץ זוהי 'קפיצה על פני ההיסטוריה' היהודית".

" אותי דווקא מרתק שמנהיג, ראש ממשלה, מסוגל להתעמת כך עם גדולי הסופרים והחוקרים של התקופה.

"מישהו אמר לי, יש היום ממשיכים לרוטנשטרייך וממשיכים להזז, אבל אין ממשיכים לבן גוריון. האינטלקט שלו, הרצון והאמביציה להיות בר-שיח של מיטב האינטלקטואלים. הוא הרגיש את עצמו שווה ערך לדון איתם בשאלות הפילוסופיות של העם היהודי, וגם הם התייחסו אליו כבר-סמכא".

" אבל, אם הבנתי ממך נכון, גם דיברו עליו מאחורי הגב.

"נכון. למשל, הנושא של חידון התנ"ך. זה היה דבר מגוחך. כשהחידון התחיל, בשנה הראשונה, עוד התייחסנו לכך ברצינות, אבל זה נמשך שנים, עם חידון התנ"ך לנוער וחידון התנ"ך לצה"ל, ובסוף בא 'גפן' ו'גאפן', המערכון של איינשטיין וזוהר, ובזה העסק נגמר. אנחנו דור שאהב את התנ"ך. עד היום, מדעת ושלא מדעת, אני משתמשת בקטעי פסוקים. במאמר שכתבתי על מלחמת השחרור מצאתי את עצמי כותבת, 'שלחו אותם אל מול פני המלחמה החזקה', וזה הרי מה שדוד עשה לאוריה החיתי".

" קראתי אצלך שני ביטויים, "תנכומניה" ו"הטרור של המקרא". מניין הם?

"אלה ביטויים שבהם האינטלקטואלים ביקרו את תאוות התנ"ך של בן גוריון, שמתבטאת בזה שהשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את היצירה היהודית בגולה, ובמקום כל אלה העלה על נס מקור אחד לזהות, את התנ"ך. אינטלקטואלים כמו רוטנשטרייך, הזז, דב סדן וישעיהו לייבוביץ', השתמשו בביטויים האלה".

" בן גוריון גם יצר את חוג התנ"ך, שבו למדו הוא והחוקרים יחד. ראשי ממשלה אחריו, למעט בגין, לא חזרו על היוזמה. מדוע?

"לא ידוע לי על חוג התנ"ך של בגין. לדעתי, זה נקטע אחרי בן גוריון. לראשי ממשלה אחרים לא היו אמביציות להיות מורה-הדרך האינטלקטואלי למדינה הצעירה. התפיסה הזאת של מנהיג כמורה רוחני, זה היה אופייני למדינות כמו ברית המועצות, סין, וזה עמד בניגוד למגמת ההתמערבות שבן גוריון טיפח במקביל. היה פיצול ומתח בין הרצון שלו להבטיח את הבקרה על מה שאנשים חושבים כמרכזי בחייהם לבין החתירה להשתלב בתרבות המערבית".

" ותלמידו של בן גוריון, אדם כמו שמעון פרס, קורא הספרים הידוע, הוא לא אדם כזה?

"אני לא חושבת שפרס אי-פעם ראה לעצמו תפקיד לעצב את השיח התרבותי שלנו. הוא אוהב תרבות, אבל לא משפיע על תרבות. אין בין הפוליטיקאים היום מישהו שיש לו עניין לעצב את האג'נדה התרבותית של מדינת ישראל, ויכול להיות שטוב ככה. האם זו תופעה שאפשר לחיות אתה, שפוליטיקאים לא רק יעצבו מציאות קיומית, אלא גם השתקפות תרבותית שלה?"

ספר יהושע מאז ולתמיד

" את קובעת את הניצחון ב-1967 כקו פרשת המים, הכיבוש והמפגש המשיחי עם ארץ התנ"ך והאבות, חברון, יריחו, ירושלים וכד'. מצד שני, את מצטטת אמירה של בן גוריון, שהפירוש הכי טוב של ספר יהושע הם כיבושי הצבא במלחמת העצמאות. עם אמירה כזאת, מה יש להתפלא על השימוש שהמתנחלים עושים בתנ"ך?

"המתנחלים הם דוגמה להעצמה של פוטנציאלים שהיו קיימים אבל נשמרו תמיד בבקרה של השכל הישר, של ערכים הומניסטיים-סוציאליסטיים, של מתינות בסיסית והכרת חולשה. אותו בן גוריון שמתלהב מצה"ל הוא אחד האנשים הזהירים ביותר במרחב. הוא בין הראשונים שהבין את הערבים כבעיה לאומית. הוא גם לא היה זולל בריטים, והבין שבלי תקופת המנדט והחניכה, לא הייתה קמה מדינת היהודים, ובמלחמת העצמאות הוא שם גבול לכיבושים, בשעה שיגאל אלון רצה לכבוש את כל הגדה. בן גוריון לא הסכים וזאת לא היתה בעיה של יכולת צבאית, אלא תפיסת עולם. שאסור להגזים, גם ככה השגנו הרבה. ובזה ההבדל מההתנחלויות.

"ערב יום העצמאות ה-19, שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, היה ראיון של גאולה כהן עם בן גוריון במעריב, ובו היא ניסתה לסחוב אותו לאמירות על ירושלים ועל שלמות הארץ. ובן גוריון אמר לה 'ירושלים לא נזכרת בתורה'. והיא שאלה אותו, 'ומה תגיד לנכדך שיאמר לך ירושלים אינה שלנו', ובן גוריון אמר, 'אענה לו, היו זמנים שהיתה שלנו וזמנים שלא היתה שלנו', וכך השיחה ביניהם נמשכת, 'הגבולות האלה טובים לנו, לא צריכים יותר', והיא לא מצליחה לסחוב אותו. אלה דברים שפורסמו, ולכן אני לא מתרגשת שבן גוריון אומר שכיבושי צה"ל מעכשווים את ספר יהושע. הוא אמר את זה ועשה דברים אחרים. הוא היה כל כך זהיר. הרי הוא אמר שאסור לצאת למלחמת ששת הימים, שצריך להתבצר ולהימנע מיציאה למלחמה כי אין לנו תמיכת מעצמה. הוא היה מודע למגבלות הכוח שלנו".

" ועכשיו, ירושלים שוב עולה לדיון. תודי שכחברה קשה לקבל חשיבה כזאת, שעיר הבירה היא פעם כן ופעם לא שלנו.

"בניגוד לתנועות משיחיות, הציונות נטועה בקרקע המציאות. לא יכול להיות שלעם אין מאוויים היסטוריים, בעיקר עם שכל הקשר שלו לארץ בנוי על ההיסטוריה שלו. אבל בין הזיקה הנפשית והפוליטית אין הכרח שתהיה חפיפה. כלומר, יכולים לאהוב את ירושלים, וזה לא אומר שמוכרחים לשלוט בה. בן גוריון היה אומר שיותר חשוב שתהיה מדינה יהודית מאשר שיהודים ישלטו בירושלים".

"הוא אמר את זה?

"לא, אבל זו חשיבתו. ב-1948 הוא נלחם על ירושלים המערבית שבה חיו 80 אלף יהודים ואסטרטגית היא הייתה המרכז. הוא לא נלחם על העיר העתיקה. אתרים היסטוריים לא כל כך עמדו לנגד עיניו".

החושניות של המורה לספרות

" את טוענת שלא כותבים יותר רומנים תנ"כיים. את בטוחה בכך?

"פתחתי עיתון הבוקר וראיתי שדויד גרוסמן מוציא ספר על שמשון. זה סותר תזות שלי במידה מסוימת, אבל בוא נראה אם זו סנונית שמבשרת את בוא האביב או שיתברר כנחליאלי שהולך להיעלם עם בוא הגשמים. אני לא יודעת. בארה"ב יש ז'אנר של סופרים יהודים שכותבים רומנים תנ"כיים. אני לא רואה תופעות דומות אצלנו. יכול להיות שבכלל לא כותבים רומנים היסטוריים היום.

"בשנות ה-50', כשנסים אלוני כתב את 'אכזר מכל המלך' על ירבעם בן נבט, זה היה אירוע תרבותי ממדרגה ראשונה. או כשמשה שמיר כתב את 'מלך בשר ודם' שעוסק בבית שני, ואחר כך את 'כבשת הרש'. כל זה נעלם. במקום זה יש היום 'בעל-אישה-בית'. הכל אינסטנט. בתור ילדים, אני זוכרת שהלכנו לסרטים תנ"כיים, כמו 'דוד ובת שבע'. אבל הצלחת 'הפסיון' של מל גיבסון רק מוכיחה שיש קהל, שהיוצרים עונים על הביקוש".

" מה המצב היום בלימודי התנ"ך בבתי-ספר?

"יש וולגריזציה ומינימליזציה של לימוד התנ"ך. אני חושבת שהמורים איבדו את העניין. מתי לאחרונה מורה לתנ"ך קרא בכיתה בקול רם את הפרק, שהילד ישמע את המוזיקה של המלים? שיידע לקרוא נכון את המילים האלה? זה לא קורה. וגם לא הלימוד בעל-פה. מה שילד קולט בגיל הרך נשאר כל החיים, ומה שלא למד, אבוד. אז נכון שרחל המשוררת למדה עברית בגיל מבוגר והתנ"ך השפיע עליה, אבל לא כל אחד רחל. מה שלא מקבלים יותר ביסודי, עם הפשט של הסיפורים, בלי לסבך את הילד בפרשנויות מורכבות, אלא להבין טקסט ולאהוב אותו, כל זה הלך לאיבוד. רגע מסוים הפסיקו ללמד טקסט והתחילו ללמד על טקסט. בשנות ה-70' הייתה רפורמה חינוכית, אמרו לא צריך ללמד חומר, אלא לחשוב, וזרקו את כל החומרים.

"אני אומרת שצריך לנכס לעצמנו שוב את התנ"ך. לא כמוקד זהות יחידי אלא כאחד מהם, ללא יראת כבוד של מעריצים, ולא לקבל כל דבר שנאמר בו כתורה מסיני. התנ"ך הוא יצירה תרבותית גדולה, הוא יקר מכדי שניתן עליו מונופול לקצוות. הן מתייחסות אליו כפשוטו. אנחנו מתייחסים אליו כמו אל מקור תרבותי, עם טיפת מלח, יש דברים שניקח ויש שלא. הסלקטיביות שלנו זה חלק מהתפיסה החילונית בקשר למקרא, וצריך לחזור ולאמץ אותה כי התרבות שלנו מתדלדלת כתוצאה מהוצאת התנ"ך ממערכת החינוך ומסדר היום התרבותי שלה. אני מייצגת שכבה שלמה של מתגעגעים אליו".

" אני עוד הספקתי ללמוד את הבלדות של טשרניחובסקי על שאול המלך. אני זוכר המון חושניות לחומר מצד המורה שלי לספרות.

"אני חושבת שניסו להמחיש לנו את המקרא באמצעות הספרות לסוגיה. הסיפור הדרמטי של שאול בעין דור, יש לו את כל הסממנים של טרגדיה, וילדים נענים לפנייה אמוציונלית כל כך חזקה שמסתיימת במוות מכובד ועצוב, ומצד שני שמואל מופיע פה כרשע של הסיפור, וזו התפיסה החילונית של הסיפור, כי זה לא מה שמופיע בספר שמואל. יש פה שימוש במוטיבים תנ"כיים אבל תוך היפוך המשמעות שלהם".

" אז מה הבעיה לחזור לזה היום?

"לא יודעת, אנשים אוהבים את העכשווי. וגם את הפשוט. אתה צריך בכל זאת לדעת, להעמיק ולהתעמק, כדי להבין סימבוליזם. יותר פשוט טלנובלה, וגמרנו את הסיפור". "