חוששים מאולקוס? תירגעו

"העשירים דואגים בגלל הרבה כסף, העניים דואגים בגלל מעט כסף, ובסופו של דבר לכולם יש אולקוס באותו גודל", כך, בערך, נהג סבי זכרונו לברכה לומר. ייתכן שהוא צדק לגבי העשירים והעניים, אבל לגבי האולקוס הוא כנראה טעה: המחלה אינה נובעת מדאגות, כפי שנהוג היה לחשוב בעבר. היום מוסכם כי היא נובעת בראש ובראשונה מחיידק, ויתר הגורמים אולי רק מחריפים אותה.

גילוי החיידק והוכחת הקשר בינו לבין האולקוס הביאו לזוג החוקרים רוברט וורן ובארי מרשל את פרס נובל לרפואה בשנת 2005. הפרס ניתן להם, לדברי הוועדה, על תרומתם להפיכת סינדרום שנחשב בעבר לכרוני ושפגע באיכות החיים של מיליונים, למחלה שבמקרים רבים ניתן לרפאה תוך מספר חודשים או אפילו שבועות. עם זאת, זוג החוקרים התפרסם עוד קודם לכן בציבור הרחב, בזכות האופן שבו הוכיחו את התיאוריה שלהם.

השערתם עלתה כאשר גילו כי אצל רוב החולים באולקוס קיימות מושבות של חיידק בשם Helicobacter Pylori (H. Pylori), שלא היה מוכר עד אז לרפואה, וכי סביב כל מושבת חיידקים כזו נוצרה דלקת בדפנות המעי או הקיבה. תרופות נוגדות חומצה תרמו לריפוי זמני של האולקוס, אולם החיידקים עצמם לא נעלמו. עם הפסקת התרופות האנטי-חומצתיות, הבעיה חזרה.

בשל מיעוט נבדקים בריאים שהיו מוכנים לנסות עם גופם את הבקטריה הבלתי מוכרת לרפואה, החליט ד"ר מרשל, בצעד יוצא דופן, להדביק את עצמו בחיידק ולרפא את עצמו. לאחר שהראה כי הימצאות החיידק אכן יצרה אולקוס אצל אדם שלא סבל מן הבעיה לפני כן, וכי טיפול באנטיביוטיקה גרם להיעלמות הבעיה, החל העולם הרפואי לקחת את התיאוריה הזו ברצינות.

עם זאת, אין פירוש הדבר כי האולקוס הוא נחלת העבר. מחלת האולקוס היא עדיין מחלה מאוד נפוצה, אם כי קל הרבה יותר מבעבר לרפאה או לחיות איתה. זאת, בהנחה שיודעים כיצד לזהות אותה, לאבחן אותה וכיצד לנהוג אחרי האבחון.

כאב חומצתי

אולקוס הוא שם גנרי לכיב, כלומר חור. המילה כיב יכולה להיות רלוונטית לגבי כל פצע, אולם כשאנחנו אומרים "אולקוס" אנחנו מתכוונים לכיב עיכולי (Peptic Ulcer), כלומר לכיב בתריסריון (הקטע הראשון של המעי הדק), בקיבה או בוושט.

כמחצית מאוכלוסיית העולם המערבי מארחת מושבות של החיידק H Pylori, אשר ככל הנראה עובר מאדם לאדם באמצעות מגע קרוב והעברת רוק, אך גם במים או במזון מזוהמים. החיידק מתפתח ומתרבה בתוך הרירית שמגינה על דפנות איברי העיכול, ולעתים קרובות חי שם בשקט בלי לגרום לנזק כלשהו.

אולם לעתים הוא עלול פתאום להתרבות במידה שמעבר לנורמלית, ולגרום לחוסר איזון ברירית. בעקבות זאת יוצר הגוף דלקת המובילה גם לפגיעה בדופן האיבר, כלומר לכיב. ייתכן שהסובלים מאולקוס הם אלה שכבר נוצרה אצלם פגיעה כלשהי בשכבת ההגנה, כך שקל יותר לחיידקים לחדור לפצע הקיים ולהתפתח בו.

ישנם גורמים נוספים התורמים להתפתחות האולקוס החיידקי או שעלולים ליצור תופעות דומות, גם ללא התערבות חיידק. תרופות משככות כאבים מזן "אנטי דלקתי לא-סטרואידי", כמו אספירין, איבופורן (למשל נורופן או אדוויל), נפרוקסן (סלברה, נקסין, נפרוקסין) או קטופרופן (אורובייל, אורודיס, אקטרון). התרופות הללו מעכבות את ייצורו של אנזים התורם לבניית רירית ההגנה על דפנות איברי העיכול. בלי האנזים, הרירית נפגעת ועלולות להיווצר דלקות בדפנות האיבר. לכן מומלץ ליטול את התרופות יחד עם ארוחה, כשהימצאות המזון בקיבה מגינה עליה.

גם עישון ואלכוהול עלולים לגרום אולקוס או להחריף אותו. העישון מגביר את ריכוז החומצה בקיבה, ואילו האלכוהול יכול כנראה לתרום לכרסום ברירית המגנה על איברי העיכול, אם נוצר כבר נזק ראשוני.

גורם נוסף המוכר לנו בהקשר של אולקוסים הוא הלחץ. אף שכנראה אינו יכול לגרום למחלה, הוא עלול להחמיר אותה אם היא כבר קיימת, באמצעות הגברה של הפרשת החומצה וכן האטה של תהליך העיכול, כך שחומצות העיכול נמצאות בקיבה זמן רב יותר.

הסימן הראשון לאולקוס הוא כאב צורב, הנוצר בעת מגע של חומצות הקיבה עם הכיב. אם חשתם בכאב כזה בכל נקודה באזור שבין הטבור לחלק התחתון של עצמות החזה, ייתכן שאתם סובלים מאולקוס. הכאב עשוי להימשך כמה דקות ועלול להימשך מספר שעות. הוא מחמיר כשהקיבה ריקה וכן במהלך הלילה ומושפע לטובה מאכילת מזונות סותרי חומצה או מנטילת תרופות סותרות חומצה. גם אם הכאב נעלם לימים שלמים, או אפילו לשבועות, ייתכן שמדובר באולקוס.

לעתים רחוקות, כשהאולקוס חמור במיוחד, הוא יכול להתבטא בצורה של הקאה דמית, או בצורה של צואה שחורה, המכונה "שחרה" (Melena). הדם המעוכל הוא שמשחיר את הצואה. בנוסף, הכיב יכול להתבטא בבחילות והקאות, בכאבים בחזה או באובדן בלתי מוסבר של משקל. אלה הם בדרך כלל סימנים לכך שהדלקת גרמה להיווצרות של רקמה צלקתית, המפריעה למעבר התקין של המזון וגורמת להקאות או לאובדן משקל, או לכך שכבר נוצר חוק בדופן הקיבה או המעי, ונוזלי העיכול חדרו לרום הבטן. מקרים אלה פחות נפוצים בימינו, לאור שיטות האבחון והריפוי החדשות.

בין אם הסימפטומים חמורים ובין אם מדובר בכאב שנעלם לתקופות ונכנע בקלות לנוגדי חומצה - כדאי לפנות לרופא, שכן היום ניתן לרפא את האולקוס ולא רק לשכך אותו.

אבחון לא פולשני

אבחון האולקוס כולל, בדרך כלל, צילום רנטגן של אזור הבטן והחזה התחתון. אם מסקנות הצילום אינן ברורות נהוג לערוך גם אנדוסקופיה: להחדיר צינור ארוך שבקצהו מצלמה דרך אחד מפתחי מערכת העיכול, במטרה לצפות במיקומו המדויק של הכיב. לאחר שמאתרים את הכיב ניתן לערוך ביופסיה, כלומר ליטול דגימה קטנה מהרקמה שבאזור הכיב, כדי לבדוק הימצאות של חיידקי H. Pylori.

חברת גיוון אימג'ינג הישראלית פיתחה גלולה שבתוכה מצלמה, שאותה ניתן לבלוע כדי לקבל תמונה של איברי העיכול. זאת, במקום החדרת המצלמה לגוף על גבי צינור, פרוצדורה הנחשבת למאוד לא נעימה. היום קיימות מצלמות מתוצרת גיוון לאבחון המעי הדק והוושט, ומצלמה לאבחון המעי הגס צפויה להגיע לשוק ב-2007.

בשנים האחרונות התפתחו כמה שיטות נוספות לבדיקת הימצאות הליקובקטר פילורי בקיבתו של אדם. בדיקת דם יכולה לאתר נוגדנים לחיידק, אולם קשה להבדיל על פי הבדיקה האם החיידק נמצא כרגע בגוף, או אם הייתה חשיפה בעבר. לכן, נהוג להשתמש בבדיקה רק כדי לשלול את האפשרות שמקור הבעיה הוא חיידקי. אם ידוע שהבעיה היא חיידקית ורוצים לוודא כי הטיפול אכן מועיל, נהוג לנטר את כמויות החיידק בצואה, עד להיעלמותו.

אפשרות חדשה יחסית, נוחה ובלתי פולשנית, היא בדיקת נשיפה. תחילה מתבקש החולה לשתות נוזל שסומן בתג רדיואקטיבי, המכיל מולקולות שאותן יודע רק ה-H. Pylori לפרק. כחצי שעה לאחר שתיית הנוזל הוא נושף לתוך שקיק סגור הרמטית. אם החיידק אכן פירק את החומר הרדיואקטיבי, ישתלבו פחמנים מתוך החומר בתוך פחמן הדו-חמצני שהאדם נושף החוצה עם נשימתו, וניתן יהיה לאתר את התג הרדיואקטיבי באוויר שבשקית. אם החיידק אינו נמצא, החומר לא יתפרק, והוא יסולק על ידי הגוף דרך מערכות העיכול והשתן מבלי להותיר סימן באוויר הננשף.

הימצאות החיידק H. Pylori נקשרה גם בהיווצרות של סרטן בלוטי של הקיבה וגם בהיווצרות לימפומה (סרטן בלוטות הלימפה) של הקיבה. למרות שהסיכון לפתח סרטן קיבה ולימפומה של הקיבה אינו גבוה, עצם הקשר בין הזיהום החיידקי של הקיבה והתפתחות המחלות הממאירות מהווה אינדיקציה מוחלטת לטפל באולקוס שנובע מזיהום הקיבה בהליקובקטר.

יש להדגיש שהסימפטומים של אולקוס שפיר ושל אולקוס ממאיר דומים אלו לאלו, כשההבדל העיקרי הוא שכאבי סרטן קיבה מוחרפים עם אכילה, בעוד אולקוס מורגש יותר כשהבטן ריקה.

טיפול יעיל

הטיפול באולקוס מורכב בדרך כלל ממתן אנטיביוטיקה כדי להרוג את מושבת החיידקים, לצד טיפול בנוגד חומצה, שנועד להקטין את הנזק והכאב במשך הזמן הנדרש לטיפול בבעיה. האנטיביוטיקה היא בדרך כלל שילוב של שני חומרים, בדרך כלל אמוקסיצילין עם קלאריטריצין, או טטראציקלין עם מטרונידזול. הפעילות האנטי-חומצית יכולה להתבצע בכמה אופנים. ראשית, ישנם סותרי חומצה הניתנים גם ללא מרשם. למקרים קשים יותר נהוג לתת גורמים הנוגדים את היווצרות החומצה. כך למשל, ישנן תרופות המתערבות בפעילותו של חומר בשם היסטמין, אשר היקשרותו לתאים מסוימים בדופן הקיבה או המעי מאותתת לאותן התאים להפריש חומצות עיכול. התרופות מונעות מן ההיסטמין להיקשר לאותם התאים והם מפרישים כמויות חומצה פחותות. תרופות אחרות, המכונות "סותמות המשאבות", פועלות על ידי סתימת המולקולות על דופן בתא מפריש החומצה, אשר מפרישות בפועל את החומצה מתוך התא אל הקיבה או התריסריון. מסתבר, כי תרופות סותמות משאבות יעילות גם למיתון פעילותו של ה-H. Pylori, אם כי עדיין לא ידוע בדיוק כיצד. במהלך תקופת הריפוי מומלץ גם להימנע ממזון חריף (שעלול להחריף את הכאב באזור המודלק) ומלחץ נפשי, המגביר את החומציות בקיבה ומאט את תהליך העיכול.

אם בדיקות ה-H Pylori יצאו שליליות (כלומר, החיידק אינו נמצא בקיבה או במעי), כנראה שהאולקוס הוא תולדה של שימוש בתרופות ה-NSAID, שאותן יש להפסיק לקחת מיד, אם אפשר. הטיפול במצב זה יכלול מתן תרופות נוגדות חומצה לצד תרופות נוספות המגינות על הרירית.

אם הריפוי הוא כה פשוט, מדוע מסרבים חלק מהאולקוסים להירפא? מבין מגוון הסיבות הקיימות, הנפוצות הן: שימוש לא נכון באנטיביוטיקה - נטילת התרופות שלא במועד או הפסקת הטיפול באמצע, שימוש באלכוהול, סיגריות או סמים במהלך הטיפול או המשך השימוש ב-NSAID. גם בטיפול נכון, זנים מסוימים של H. Pylori הפכו עמידים בפני אנטיביוטיקה. במקרים הרבה יותר נדירים, הסיבה היא תסמונת גנטית המלווה בהפרשת רמות גבוהות מאוד של חומצות עיכול, זיהום שאינו על ידי H Pylori או מחלת מעיים אחרת, כמו למשל מחלת Crohn. גם במקרים הללו ניתן להשתמש בטיפולים דומים, ורק במקרים חריגים ביותר נדרש ניתוח, לתיקון החור שנוצר בדפנות האיבר. "

יועץ למדור: ד"ר אבי וינר, מנהל המכון לרפואה תעסוקתית וסביבתית במרכז הרפואי רמב"ם