חת העובדות הצורמות ביותר בנוגע לסרטו החדש של וודי אלן, "נקודת מפגש", היא שהמבקרים הבריטים מדברים עליו כ"סרט שלנו". הדבר המוזר הוא שהם צודקים. וודי אלן עזב את ניו-יורק ואת ארה"ב ועבר לאנגליה, ועכשיו הוא עושה סרטים בריטים. מוזאיון הטייט מחליף את ה"מומה", פס-הקול כבר לא מורכב מנעימות ג'ז אלא מקטעי אופרה מרהיבים. הנופים הלונדונים מקבלים אותה תשומת הלב שקיבלו הנופים הניו-יורקים ולעיתים נראה כי "נקודת מפגש" הוא סוג של סרט פרסומת שנועד לעודד תיירות לאנגליה. המבטאים של הדמויות הם בריטיים, וכל הסרט שטוף באלגנטיות וסטייל אריסטוקרטי שאינם אופייניים לאלן.
"נקודת מפגש" מספר על שחקן טניס לשעבר שפרש מחיי הספורט המקצועיים במטרה לעשות משהו משמעותי בחייו. הוא מתחיל לעבוד כמדריך טניס במועדון אקסקלוסיבי ושם הוא פוגש משפחה אריסטוקרטית הרוכשת לו חיבה רבה. מכאן והלאה הסרט מתפתח לדרמה רומנטית ומשם לסיפור מתח. אמנם "נקודת מפגש" הוא הסרט הטוב ביותר של וודי אלן בעשר השנים האחרונות, אך זה עדיין לא הופך אותו לאחת היצירות הטובות ביותר שעשה במכלול הקריירה שלו. במקור הסרט נקרא "נקודת משחק" (Match Point) והוא אכן עוסק ברגעים הגורליים האלה, בהם אנו מצויים במרחק של נקודה אחת מהפסד או ניצחון. הסרט שואל מהם האלמנטים שקובעים ברגע הדרמטי הזה: אופי המשחק שלנו? מזל, כשרון, תכנון מראש? מידת המוסריות שלנו? וודי אלן לא עוסק במשחק טניס, אלא במשחק הגדול מכולם - משחק החיים - ובמידה לא מבוטלת של אירוניה מצביע על כך שכולנו מנסים לנצח בכל מחיר במשחק הזה, אבל לכל אחד המזל שלו.
כרגיל אצל אלן הליהוק אצלו יוצא מן הכלל, והפעם הוא ניחן בצוות שחקנים בריטי משובח. בתפקיד הראשי מופיע השחקן האירי המצוין ג'ונתן ריס מאייר ("ולווט גולדמיין"), ואת אחת מנשות חייו מגלמת אמילי מורטימר המוכשרת ("ממש מושלמות"). בתפקיד משנה מבוזבז מופיע ברייאן קוקס הוותיק ("אדפטיישן") ובתפקיד משנה נהדר שכדאי לחכות בשבילו עד סוף הסרט מופיע ג'יימס נסביט המבריק ("רגליים קרות"). אלן הביא עמו לאירופה כוכבת אמריקאית, סקרלט ג'והנסון ("הנערה עם עגיל הפנינה") המגלמת את מושא התשוקה של גיבורנו ושל הקהל כולו. נראה כי אלן מצא בג'והנסון מוזה חדשה.
עוד לפני שהסרט החדש שלו יצא למסכים, הוא וסקרלט כבר סיימו בלונדון סרט נוסף ביחד שנזכה לראותו בשנה הקרובה. אורכו של "נקודת מפגש", שבינתיים מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב, לסרט, לבמאי, לתסריט ולשחקנית משנה, הוא שעתיים ומדובר בסרט הארוך ביותר שאלן עשה עד כה.
אמנם הסרט מהנה, אך התחושה היא שאם אלן היה מוריד עשרים דקות ממנו הסרט היה משתפר בהרבה. אבל שלושים הדקות שמסיימות אותו כל כך מהנות ומתוחכמות שבסופו של דבר אלן מצליח להוציא את הצופים שלו מהסרט עם חיוך גדול ותחושה שהרגע הם צפו ביצירה חכמה ואלגנטית. "
"נקודת מפגש", וודי אלן, אנגליה, 2005. *** וחצי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
