הנקראות ביותר

דבר העורכת

רותי יובל חתומה על כמה מהתחקירים החשובים שידעה המדינה. כעורכת "7 ימים" היא הובילה את חשיפת פרשות האי היווני והסרטן של לוחמי השייטת. בתפקידה החדש כעורכת "אולפן שישי" היא הולכת לשנות לנו את ערבי השבת. מוזי ורטהיים עוד יתגעגע לאילנה דיין

בשבועות האחרונים חוותה התקשורת הישראלית שני אירועים דרמטיים: דחיית השידור של תחקיר "עובדה", שעסק בפרשת הטיוח של ה"כמעט תאונה" של מטוס ישראייר בניו-יורק, על-ידי זכיינית ערוץ 2 קשת, ופיטורי ניר בכר, עורך מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", על-ידי עורך העיתון רפי גינת, על רקע סכסוך בין השניים שפרץ בעקבות פסילת כתבה שערך המוסף על יו"ר חברת החשמל, אלי לנדאו. גינת טען שהכתבה אינה ראויה לפרסום, בכר טען כי הפסילה נבעה מטעמים לא ראויים.

כמעט במקביל נכנסה לתפקיד העורכת החדשה של "אולפן שישי", רותי יובל, העורכת לשעבר של "7 ימים", שמכירה היטב שתיים מהדמויות המרכזיות בפרשות אלה: בכר, בן טיפוחיה מהימים שכיהנה כעורכת במוסף היוקרתי, ועורך "עובדה", דורון גלעזר, ידידה האישי ומי שליווה אותה כמעט במהלך כל הקריירה המקצועית שלה.

לא מדובר רק בקשרים אישיים, אלא בחבורה שהולכת יחד דרך ארוכה מאוד, מתקופת הזוהר של המקומון הירושלמי "כל העיר", שחרתה על דגלה ערך של עיתונות לוחמת ונושכת, לא מתחנפת ובלתי מתפשרת.

רותי יובל היא דמות דומיננטית בחבורה הזאת, שכוללת אנשי תקשורת מובילים ומכונה, בקונוטציה חיובית - "המאפיה הירושלמית". היא עיתונאית מזן נכחד - לא סלבריטי, לא חברה בפאנלים, לא "טאלנט" טלוויזיוני.

יובל, 51, ילידת חיפה, מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים. היא שומרת על פרטיותה בקפדנות. הצד החשוף היחיד בביוגרפיה שלה הוא אחותה מירי כץ, שהייתה יו"ר רשות ניירות-ערך, ואיתה היא שומרת על יחסים טובים וחמים.

היא לא התראיינה מעולם, וגם את פרסום הכתבה הזו לא אהבה ואף ניסתה למנוע. מבחינתה, היא "לא אייטם". לטענתה: "עיתונאים צריכים לעשות את עבודתם בנאמנות. סיפורם האישי אינו רלבנטי".

אבל גם אם יובל לא תאהב לקרוא את זה, היא אייטם. יותר מכך, היא סיפור מרתק. במיוחד כשהיא נבחנת בפריזמת התהליכים והזילות שעוברת התקשורת בשנים האחרונות.

מרואיינים שהתבקשו לפצח את דמותה לרשימה זו, אפיינו אותה כ"חנה זמר מודרנית", כאשר מתחת להשוואה מסתתרת ההכרה שיובל, למרות שלא הייתה עורכת עיתון, הגיעה יחד עם המוסף שערכה להישגים עיתונאיים שהפכו אותה לאחת הנשים החזקות בתקשורת בעשור האחרון, אם לא החזקה בהן.

היום, לאחר שנים מלאות יצירה ב"כל העיר" וב"7 ימים", נמצאת יובל שוב בצומת מורכב ומוכר לה כל-כך: בראש הפירמידה. מקום שממנו היא עתידה להיאבק לא רק על אופן השגת הסיפורים אלא גם על עצם שידורם.

"לאור האירועים האחרונים בתקשורת הישראלית, המשימה שלה קשה שבעתיים", אומר אהוד אשרי, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", "נראה עד כמה תצליח להתמודד מול הנחתות מסחריות שונות? כמה עימותים צפויים לאג'נדה העיתונאית שלה במאבק מול בעלי השליטה בערוץ".

כתיבה עיתונאית משובחת

יובל החלה את דרכה המקצועית בסוף שנות השבעים. כסטודנטית צעירה ומוכשרת, שהגיעה לירושלים ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית (תואר שני), נרשמה במקביל גם לבית-הספר לעיתונות של גדעון רייכר. הקריטריון היחיד לקבלה הייתה יכולתו של המועמד להתבטא בכתב ובעל-פה. יובל צלחה את אלו בקלילות.

רייכר נוהג ביובל מעשה פטרונות חינני, כאשר הוא נזכר בה כסטודנטית צעירה. "היא צדה את תשומת-ליבי מהרגע הראשון, רות יובל המוכשרת. על אף העובדה שחלפו יותר מ-25 שנה, אני עדיין זוכר אותה ביישנית, עם קולה העדין. אבל עד מהרה התברר, כי היא מוכשרת כשד".

בתום הלימודים הצטרפה יובל ל"כל העיר", המקומון הירושלמי של המו"ל הצעיר, עמוס שוקן, שהיה אז בראשית דרכו. במשך 17 השנים הבאות, להוציא הפסקות קצרות, יהפוך "כל העיר" לביתה השני.

כתבים ועורכים רבים החלו את דרכם המקצועית שם: אהוד אשרי; שלום ירושלמי, פרשן פוליטי ב"מעריב"; ניר בכר, עורך "7 ימים" המפוטר; גיל חובב, לשעבר בעל מדור אוכל ב"7 ימים", ודורון גלעזר. חבורה שהפכה לחתומה על כתיבה עיתונאית משובחת, יחד עם כתבות ותחקירים שריתקו מדי שבוע את קהל הקוראים הירושלמי.

פרויקטים רבים היכו מתחת לחגורה: הצדק הישראלי (האם יש דבר כזה?), איגרת ראש-השנה ליהודים מאת אנטון שאמס, וגם המפגש הטעון בין טדי קולק לפייסל חוסיני. זאת, לצד כתיבה אישית, נושכת, של עירית לינור, יעל הדיה, גיל הראבן ואחרים.

"מקומון 'כל העיר' היה חוות ניסויים של החבורה הזאת", נזכר אחד מהעורכים שעבדו בו באותם ימים. "לטווח ארוך, נוצר מיקס של אנשים שיש להם, לא רק סולידריות למקום העבודה שלהם, אלה גם סט של ערכים מאוד מובנה. לא לטוס לחו"ל על-חשבון גורמים מסחריים, המון מאבקים בתוך הרשת על אתיקה מקצועית. זה חידד את אי התלות העיתונאית. הם שרדו את הפרדוקס השוקניסטי באופן מופלא: הפער המאוד גדול בין תנאי עבודה לבין התוצרת העיתונאית שאתה מנפיק".

יובל, שהחלה את דרכה ככתבת צרכנות ושכונות, בלטה מיד. הסיפורים שהביאה גרמו לקורת-רוח רבה אצל עורכיה. התנהלותה האישית יצרה סקרנות רבה בקרב עמיתיה למערכת: "אדם שהערך של יסודיות אצלו הוא דבר נעלה. אפילו ההופעה החיצונית. אני לא מכיר אדם אחד שראה אותה, אי פעם, בלי איפור. בלי פן. תמיד מאורגנת, תמיד מוקפדת".

ההשתדרגות לצמרת המקומון הייתה בלתי נמנעת. יובל מונתה לכתבת מגזין. "היא הייתה כתבת מגזין מצוינת, מדובבת נפלא", אומר עיתונאי "הארץ" שחר אילן, שכיהן כעורך "כל העיר" תקופה קצרה בשנות התשעים. "היא משאירה לזולת ים של מקום. אנשים אומרים לה המון דברים, שהם לא בהכרח אומרים לאחרים, והיא כותבת נהדר".

האירוע המכונן בחייה המקצועיים של יובל אירע בשנות השמונים. אודי אשרי, אז עורך העיתון, קיבל לעבודה את דורון גלעזר, דובר תנועת השמאל "מוקד", כמשכתב. איכותיו של גלעזר בלטו מיד: התברר, כי המשכתב החריף הוא בעל אג'נדה פוליטית וחברתית מובהקת, ובעיקר כריזמטי מאוד. לימים, כאשר מונה לעורך השבועון, מינה את יובל לעורכת הכתבות במגזין.

בשנת 1989 קיבלה יובל לעבודה סטודנט צעיר למשפטים מהאוניברסיטה העברית, ניר בכר, לימים עורך "7 ימים". "את כל הסוציאליזציה העיתונאית שלי עשיתי בעזרתה של רותי", נזכר בכר. "היא חשפה בעיניי שיטות עבודה בסיסיות: איך מתחקרים, כיצד ניגשים למרואיין, איזה שאלות שואלים, איך מחפשים מתחת לחזות המובן מאליו את הלא מובן מאליו. את הדיאלקטיקה. בעיקר למדתי שאנחנו קודם כול עיתונאים, שפועלים בצורה נטולת פניות. משם הכול התחיל".

"כל העיר" היה באותה תקופה המטיף בשער. הוא לא היסס לכוון גבוה ולהצליף במתחרים בשעה שאלו עברו, לדעתו, עבירות אתיות שונות. באותה עת פרסמה יובל מאמר בירחון "התקשורת" (ז"ל), שבו תקפה בחריפות את כתבת "ידיעות אחרונות", אורלי אזולאי-כץ, על העתקות חוזרות ונשנות מעיתונה. "אין עיתון שלא לקח חלק במפעל המיחזור הגדול", כתבה יובל. "הכי הרבה מעתיקים העיתונים הארציים מהמקומונים הנון-תל-אביביים, שיוצאים לאור הרחק ממפקדת הברנז'ה בבית-סוקולוב".

מתחים עם העורכים

למרות היוקרה והפריחה המקצועית, המאבקים עם בכירי רשת המקומונים לא היו קלים. גלעזר ויובל מצאו עצמם לא פעם מתמודדים עם שיקולים זרים, לאו דווקא עיתונאיים, בפרסום כתבות. "היו המון נקודות חיכוך אז", הודה בכיר בקבוצת "הארץ". "למרות הגיבוי של שוקן, הם עשו לו הרבה בעיות. לא פעם הוא עמד מול מצבים מאוד לא קלים".

כמו מה לדוגמה?

"אין דבר כזה, כתבות משותפות עם המחלקה המסחרית, אין שיתופי-פעולה, בלי כתבות יחצנות. אולי זה נשמע מצוין, אבל זה פוגע בכיס".

בשנת 1994 עזב גלעזר את "כל העיר", בדרך לכיבוש המוסף הנחשק ביותר בעיתונות הישראלית, "7 ימים". יובל נכנסה לנעליו, כעורכת המקומון. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1996, חברה אליו בתפקיד סגניתו ב"7 ימים". היא הצטרפה לכתבים ועורכים נוספים שבאו לידיעות בעקבות גלעזר, ביניהם: גיל חובב, שוש מולא, עינת ברקוביץ' ושחר אלתרמן.

נקודות המבט הפוליטית של "כל העיר" הועתקה כמעט בשלמותה ל"7 ימים", והמוסף נהנה מהצלחות מקצועיות רבות. התחקיר על שרה נתניהו, לדוגמה, שפורסם בו, שבר את שיא תפוצת העיתון בכל הזמנים.

אבל היחסים בין הקבוצה המגובשת לעורך העיתון דאז, אילון שליו, הידרדרו במהירות. גורמים שהיו אז ב"ידיעות" טוענים, כי בין הצדדים היה מתח על רקע תפיסתם של גלעזר ויובל את "7 ימים", כמוסף לוחמני המאופיין בתחקירים נוקבים ובכתבות מעמיקות.

סדר היום הציבורי

במאי 2000 פרש גלעזר, ויובל מונתה לתפקיד עורכת המוסף. בהתייחסות נדירה לתפקידה החדש אמרה אז לירחון "בנות העיר": "אני חושבת שבהרבה מקרים עורכת אישה מגלה יותר הזדהות ורגישות לקשיים ולדרמות שכרוכים בהתקדמותן, או במאבקן של נשים, ומכאן שגם תהיה יותר ערנית להבחין בפוטנציאל העיתונאי המצוי בסיפורים האלה. אני מנסה לעשות מוסף שיהיה מעניין לציבור, ורצוי שגם יהיה בו עניין ציבורי. מכיוון שנושא קידום מעמד האישה נמצא עדיין בתהליך, הוא מספק הרבה דרמות ודילמות, כך שהוא משתלב בלי שום מאמץ באג'נדה שלי כעורכת".

והאג'נדה של יובל הפכה עד מהרה לאג'נדה של המדינה. פרשות ותחקירים, שהמוסף בעריכתה עסק בהם, כמו סחר איברים במכון הפתולוגי וחשיפת פרשת האי היווני (פירוט במסגרת למטה), קבעו את סדר היום הציבורי.

מרבית הכתבים שעבדו איתה באותה תקופה מדברים עליה בהערצה."הגיבוי שהיא נותנת לכתבים שלה מרשים. רותי היא אחרונת המוהיקנים", אומר רונן ברגמן, "עבור עיתונאים לעבוד תחת עורכת שאינה חוששת ממאבקים, זהו יתרון גדול. בכל נושא ראוי, למרות שהסיכויים להבאתו לדפוס יהיו קטנים עד בלתי אפשריים בתחילת הדרך, היא תלך באש ובמים".

ליובל יש חוש לאיתור ובניית טאלנטים. כותבת הטור, דנה ספקטור, היא יציר כפיה. "היא האישה המדהימה ביותר שנתקלתי בה", מפרגנת ספקטור. "נוחה, נעימה, עם קליטה מדהימה לנושאים. לא משנה אם מדובר בראיון חושפני עם אישיות ציבורית, אפיון תחקיר מורכב וקשה או כתבה קלילה. היכולת שלה ליצור תמהיל מרשים בין כל הנושאים מדהימה".

כתב אחר שעבד עם יובל באותה תקופה מספר על אישה שהמקצועיות היא המרכיב הדומיננטי ביותר באישיות שלה. "לצד טוב הלב וההבנה לנפש הכתבים, היא מאוד מרוחקת. יוצרת דיסטאנס. לא מהתנשאות, אלה מעצם אישיותה. היא רווקה אידיאולוגית. סדר היום שלה בנוי מעבודה, אולי גם כסוג מסוים של שליחות. הגישה שלה מאוד עניינית. תביא תוצרת.

"רותי היא לא אדם שירים את הקול. אם אכזבת אותה, אתה תראה את זה בפנים שלה. במבט שלה. היא יכולה להעביר מסרים בשתיקה. היא לא אדם של צעקות, לא אדם של נזיפות. היא תעביר את המסר בצורה שתכאב יותר מצעקה".

במאי 2001, הוכיחה יובל שהיא יודעת להעביר מסרים לא רק במבט. היא פיטרה מהמוסף את מי שעד אז היה אחד מחבריה הקרובים - גיל חובב. נסיבות פיטוריו של חובב, ששימש כעורך ב"7 ימים" וכבעל טור אוכל, לא הובהרו רשמית עד היום. בראיון שנערך עימו במאי 2002 ב"מעריב", אמר חובב: פיטרו אותי מ'7 ימים' אחרי שרבתי עם שני החברים הכי טובים שלי (רותי יובל ודורון גלעזר, א.ג) הקרע הוא טוטאלי".

סממנים יובליים

עם השנים, הקרדיט והיד החופשית שקיבלה יובל מהנהלת "ידיעות" נפגמה. היא נהנתה ממערכת יחסים קרובה עם המו"ל, ארנון מוזס, והקדישה אנרגיות רבות לדיאלוגים מתישים איתו באשר לנחיצותם של תחקירים ושל פרויקטים שונים.

במקביל הקשר עם עורך העיתון, משה ורדי (שהחליף את שליו), הלך והידרדר. ערב סיום כהונתה ב"7 ימים", במאי 2004, מערכת המוסף הפכה לגוף כמעט נפרד, מנותק מהעיתון של המדינה. ורדי ויובל לא דיברו.

עכשיו, עם כניסתה לתפקיד המחייב של עורכת "אולפן שישי", יובל עתידה לחזור לאותם מאבקים. בעלי ההון השולטים בערוץ 2, הם גם חברים בדירקטוריון חברת החדשות. יובל יודעת היטב לאן נכנסה, ומכירה את הנפשות הפועלות. את הסטאז' שלה בטלוויזיה עשתה בתוכנית "עובדה", כשהתוכנית עוד שודרה אצל הזכיינית "טלעד", ולפני שנחתה בחברת החדשות עבדה כיועצת ב'קשת'.

ל"אולפן שישי" היא הגיעה אחרי שגורמים בערוץ סברו כי יוקרת המהדורה נשחקה מעט בתקופה האחרונה. למרות ההערכה הרבה לעבודתו של העורך אילן לוקאץ', שכיהן בתפקיד במינוי זמני, "נדרש אדם איכותי שיוכל לשדרג מחדש את התוכנית", טען גורם בחברת החדשות. "רותי יובל, לאור הישגיה הרבים, היא האדם הבשל והמתאים לתפקיד".

יובל מצידה, כל עוד לא מפריעים לה, עושה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - עיתונות. מבט בתמהיל המהדורות שלהן הייתה שותפה בשבועות האחרונים, מעלה סממנים "יובליים" טיפוסיים: תמונת-מצב קשה על התעמרותם של יהודי חברון בתושבי העיר הערבים, ראיונות בלעדיים עם חברי האונייה 'צים-אסיה', שהיו שותפים להטבעת סירת-דיג יפנית לפני כשלושה חודשים, וגם: העיתונאי גיל ריבה יוצא להתחקות אחר ההכנות הקדחתניות למסיבת הסילבסטר של המיליארדר ארקדי גאידמק.

"הליטוש העדין והברירה המדויקת בין הסיפורים הם בדיוק מה שקברניטי הערוץ חיפשו. זה רכש מצוין לערוץ 2", אומר אהוד אשרי. "בסופו של יום, בבחירת המוצר וזיהוי ערכו העיתונאי, אין בעצם הבדל בין עיתונות מודפסת למשודרת. רותי היא אשת תוכן מצוינת. יהיה מעניין לעקוב אחר מהדורות 'אולפן שישי' תחת עריכתה". *

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות