פער בפס"ד סביבתיים: רטוריקה חריפה - עונשים קלים

"למרות שהכלים העומדים לרשות מערכת התביעה ומערכת השיפוט השתכללו מאוד, והם מאפשרים הטלת אחריות אישית על מנהלים, הטלת קנסות ועונשי מאסר, השימוש שנעשה בהם דל". כך קובעת עבודת דוקטורט, "בין רטוריקה למעשה - הענישה בעבירות נגד איכות סביבה ובריאות הציבור" מאת אור קרסין. המחקר נעשה במסגרת עבודת דוקטורט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן.

בעבודה בחנה קרסין 161 פסקי דין, שניתנו בעקבות עבירות סביבתיות בתחום השלכת פסולת גושית, בעיקר פסולת בניין. הסיבות לבחירה זו נובעת מכך, שמספר כתבי האישום שהוגשו בעבירת אלה הוא גדול, יחסית, ועקבי משך שנים.

לא רק זאת. מתברר שהמשרד לאיכות הסביבה ממעט להגיש כתבי אישום נגד נושאים כמו זיהום אוויר, וזיהומי קרקע ומים עקב מורכבותם הסביבתית. בניגוד לאלה, עבירות של לכלוך רשות הרבים בפסולת בנייה ופסולת גושית הן ברורות ובהעדר מורכבות מדעית. על כן, הן קלות יותר להוכחה.

כך למשל, אחוז פסקי הדין בנושאי פסולת בנייה שניתנו בכל שנה מ-1999 ועד ל-2004 לא נפל מ-10% ואף עלה עד כדי 40% מכלל העבירות. בכל שנה היו לא פחות מ-20 פסקי דין שניתנו בעבירות אלו למעט ב-2002.

המחקר העלה, שהעונשים הממוצעים על עבירות סביבה נמצאים הרחק מהעונש המרבי הקבוע בחוק. במחקר מדגישה קרסין, שבמשך שנים התמודדו רשויות האכיפה ורשויות המשפט עם העבריינות הסביבתית בצורה קלה ומועטה. הדבר בא לידי ביטוי במספר קטן של העמדות לדין ובעונשים קלים שהיו תוצאת עונשי המקסימים שנקבעו בחוק.

פסיקה זו גם שיקפה את הלכי הרוח הציבוריים שלא העניקו חשיבות לטיפול בסביבה ולא ראו בעבירות הסביבתיות עבריינות של ממש.

ב-1997 הוחמרו מאוד העונשים המרבים הקבועים בחוק בעקבות עבירות סביבתיות רבות. לבתי המשפט נוספו כלים התרעתיים ומניעתיים. במקביל, השתנו גם העמדות הציבורית ביחס לחשיבות השמירה על הסביבה.

מאז אמצע שנות ה-90 ניכרת התעניינות גוברת של הציבור בבעיות הסביבה בעיקר אלו שלהן השפעה גם על בריאותו, יחד עם זאת עובדה זו אינה משתקפת בחומרת העונשים.

כך למשל, מצאה קרסין, שאנשים פרטיים ובהם מנהלי תאגיד קיבלו במהלך השנים קנס נמוך, 5,000 שקל בלבד. סכום זה נותר קבוע ולא עלה עם השנים. לעומת זאת חברות קיבלו קנסות בינוניים וגבוהים. ב-2004 ו-2005 אף עלה מספר הקנסות הבינוניים והגבוהים שהוטלו על תאגידים ביחס למספר הקנסות הנמוכים.

עוד התברר, שבתי המשפט הקלו מאוד בעונשם של נאשמים שפעלו לתקן את תוצאות מעשיהם לפני מתן גזר הדין. יחד עם זאת, מספר הזיכויים המוחלט בכתבי האישום הסביבתיים בתחום הפסולת הגושית הוא נמוך ביותר, 4% בלבד.

קרסין מדגישה, שהיקף זיכויים נמוך באישומים סביבתיים, אינו אופייני רק לארץ. הסיבה העיקרית לכך היא העמדה לדין סלקטיבית ביותר, בה מרבית ההפרות מטופלות בדרך של ברירות משפט או טיפול מנהלי, שאינו מגיע לכלל כתב אישום פלילי, ורק אחוזים בודדים מהזיהומים המדווחים מגיעים לאכיפה פלילית.

עוד מתברר, שהקנסות לא עלו עם השנים, וכי הפרופורציה בין הקנס לעונש המרבי הקבוע בחוק בגין עבירה חד-פעמית, נותרה סביב 5%, עם שינוי כלשהו ב-2000.

מהמחקר עולה, מאז העלאת גובה הקנסות המירביים בסוף 2002 לא חל תיקון בגובה הקנס המוחלט, ועל כן ניכרת דווקא ירידה ביחס שבין הקנס הממוצע לקנס המקסימלי.

לדעת קרסין, הדבר מצביע על כך שבתי המשפט לא הפנימו כראוי את ההחמרה ביחסו של המחוקק לעבירות שמירת הניקיון.

בפסקי דין רבים, החל מבית המשפט העליון וכלה בערכאות השיפוט הנמוכות, החלו לאמץ רטוריקה המצהירה על חשיבות ההגנה על הסביבה ועל הצורך להחמיר בעונשים נגד מי שפוגעים בה.

רטוריקה זו מציינת לא אחת את החומרה שיש לייחס לעבירות הסביבתיות ולמבצעים אותן. למרות זאת, לא נמצא שבתי המשפט עושים שימוש בכלים אלה והם אינם מטילים אחריות אישית על מנהלים, אינם מטילים קנסות גבוהים ואינם מטילים עונשי מאסר.

בחינת פסקי הדין מהשנים האחרונות מעלה ספק האם העונשים הקלים עונים על מטרות הענישה השונות. לדעת קרסין, לאור כל אלה, הגיעה העת למפנה בתחום זה ולביטול הפער בין הרטוריקה למעשה.