אחוזה על הכוונת

החברה לערובת הטבות פנסיה (PBGC), גוף של הממשל הפדרלי שמפקח על קרנות פנסיה פרטיות, פתחה שלשום (ו') בהליכים משפטיים שעשויים להסתיים בחילוט האחוזה המפוארת בלונג איילנד ונכסים אחרים.

המטרה היא להבטיח את זכויות הפנסיה של עובדי מפעל הפלדה WCI, יחידה בחברת האחזקות רנקו, הנמצאת בשליטת רנרט. מפעל הפלדה נמצא בהליכי פשיטת רגל מאז 2003.

בעיות הפנסיה

בבעלות רנקו נמצאים גם מכרות, מפעלים לציוד כבד וגם אחוזת פייר פילד, ששטחה 250 דונם וששוויה נאמד ב-185 מיליון דולר. היא נחשבת אתר המגורים הגדול ביותר בארה"ב.

האחוזה אינה נמצאת בבעלות ישירה של רנרט עצמו, אלא בבעלות חברת בלו טרטלס, יחידה אחרת של רנקו. עובדה זו חושפת את האחוזה, על בנייני המגורים המפוארים שבה, לפעולת חילוט של הסוכנות הפדרלית, במאמץ להבטיח שהתחייבויות קרן הפנסיה של עובדי WCI לא ינחתו לחיקה של הסוכנות, כחלק מהליכי הריאורגניזציה של WCI.

לקרן הפנסיה של 2,000 עובדי WCI נכסים בשווי 138 מיליון דולר והתחייבויות פנסיוניות בשווי 255 מיליון דולר. כל עוד נמצאת WCI בשליטת רנקו, יכולה הסוכנות הפדרלית לפתוח בהליכים נגד כל חברות-הבנות והנכסים האחרים של חברת האחזקות כדי לאלצה להזרים לקרן הפנסיה 117 מיליון דולר, לכיסוי גרעונה.

מחר (ב') ייפתח בבית משפט לפשיטות רגל באקרון, אוהיו, שימוע על תכנית הריאורגניזציה של WCI, ביוזמת בעלי אג"ח מובטחות של החברה. לפי תוכניתם, תועבר הבעלות על נכסי WCI לחברה חדשה, בשליטת בעלי איגרות החוב. הנושים אינם מוכנים ליטול על עצמם את מימון קרן הפנסיה של העובדים. מכוח החוק האמריקני, תיפול התחייבות זו על הסוכנות הפדרלית, אם יאשר בית המשפט את התוכנית.

אחת המשמעויות של עקירת WCI מאחיזת רנקו היא, שהסוכנות הפדרלית לא תוכל לפעול נגד רנקו כדי לחייבה לפרוע את התחייבויותיה לקרן הפנסיה של עובדי WCI.

בתמיכת רנקו

כדי להקדים תרופה למכה, הזדרזה הסוכנות הפדרלית להגיש תביעה לבית המשפט לסיכול היזמה של הנושים, כצעד ראשון להגשת תביעה נגד רנקו. "הצעד שנקטנו נועד להגן על העובדים מאובדן הטבות ועל הסוכנות הפדרלית מהוצאות בלתי נחוצות", אמר מנכ"ל הסוכנות, ברדלי בלט.

עורך דין מטעם רנקו אמר, כי חברת האחזקות סומכת ידה על תביעת הסוכנות הפדרלית, כדי "לסכל מאמץ מכוון של בעלי איגרות החוב לשים קץ לתוכנית הפנסיה".

החוק מתיר לסוכנות הפדרלית לנסות לחלט נכסים של חברה שמפגרת בתרומותיה לקרן הפנסיה של עובדיה, או של חברת-בת שלה, בתנאי שהחברה שולטת לפחות ב-80% בכל אחד מהנכסים שמיועדים לחילוט. במקרים רבים מהלך כזה אינו סביר, מפני שהחברה המפגרת עצמה נמצאת בפשיטת רגל.

לרנקו יש מזומנים

אבל רנקו, חברת-האם של WCI, רחוקה ממצב של פשיטת רגל. בתצהיר שהגישו פרקליטיה לבית המשפט נאמר, כי לחברת האחזקות יש "מזומנים, ניירות ערך ונכסים אחרים" בשווי שגדול מהסכום שנדרש לכיסוי הגרעון של קרן הפנסיה של מפעל הפלדה.

התצהיר הוא חלק מיוזמה של רנקו עצמה לחזור ולהשתלט על WCI, לאחר שיפור משמעותי בשוק הפלדה העולמי. חלק גדול ממאגר המזומנים נובע ממכירת 70% מהשליטה על אי.אם ג'נראל, יצרנית רכבי ההאמר, לאיל ההון רון פרלמן.

קרוב לוודאי שרנרט, בן 71, לא יתיר לממשל הפדרלי לעקל את האחוזה שעל בנייתה עמל שנים. לפי פרשנות ב"ניו-יורק טיימס", אחוזה זו היא מטרה מפתה לסוכנות הפדרלית בגלל חשיבותה לרנרט באופן אישי. כדי למנוע את עיקול הנכס, יאלץ אפוא רנרט לשלשל לידי הסוכנות לפחות 117 מיליון דולר, כדי להבטיח תפעול סדיר של קרן הפנסיה.

העובדה שגוף ממשלתי פותח בצעדים שעלולים להוביל לעיקול ביתו של רנרט, בעקבות פשיטת רגל של אחת מחברותיו, נראית אולי תמוהה לאור פעילותו הנדבנית הענפה.

בכתבה ב"ניו-יורק טיימס" מספטמבר 1998, הוא תואר כתורם נדיב למוסדות חרדיים ולארגונים ישראליים וציוניים. רנרט, יהודי אורתודוכסי, הקים את מרכז אינגבורג רנרט (על שם אשתו) ללימודי ירושלים באוניברסיטת בר-אילן.

הוא תורם, בין השאר, לבית הספר לאמנות בצלאל, לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, להקמת בית כנסת במשכן הנשיא ולמוסדות הומניטריים. יש לו בית מפואר בישראל (ודירה בפארק אווניו במנהטן). כמו כן, תרם להקמת עשרות מקוואות ברחבי הארץ.

רנרט ידוע בידידותו לפוליטיקאים ישראליים, בעיקר, אם לא רק, בצד הימני של המתרס, ובהם אריאל שרון, בנימין נתניהו, לימור לבנת ועוזי לנדאו. הוא אירח את שרון לארוחת ערב בביקורו של ראש הממשלה בניו-יורק בספטמבר אשתקד, ולאחרונה תרם ללנדאו.

רנרט הוא גם שותפם של זלמן שובל ושלמה גרופמן בקרן הנדל"ן פייר, יחד עם משפחת טיש, לסטר קראון ולסטר פולאק.

השכנים התנגדו

האחוזה בהמפטונס היא סיפור בפני עצמו. בבניין המרכזי יש 29 חדרי שינה, 39 חדרי אמבטיה ושירותים, אולם קולנוע ובו 154 מושבים, מטבח שיכול לשרת מסעדה, שני מגרשי טניס, אולם כדורת, מגרש כדורסל וחניה מקורה ל-200 כלי רכב.

הקמת הבניין, שנמשכה שנים, עוררה התנגדות עזה של השכנים באיזור המגורים האקסקלוסיבי. הם תמהו האם מבנה כזה יכול להיחשב בית מגורים משפחתי, אך כמה תביעות משפטיות לסיכול הקמת האחוזה נכשלו.