מלכוד הוצאות "עודפות"

לא כל הוצאה שהוצאה במהלך עסקים מותרת לניכוי מההכנסה. פקודת מס–הכנסה מתנה התרתן של הוצאות בכך שהן הוצאו כולן בייצור הכנסתו של הנישום בשנת המס, ולשם כך בלבד. יתר על כן, הפקודה מפרטת סוגי הוצאות שאין להתירן בשום מקרה, וזאת החל מפרטיות דרך הוניות ואחרות, שצוינו במפורש בחוק. בנוסף לכך, ניתן להתקין תקנות בדבר הגבלתו או אי–התרתו של ניכוי מסוג מסוים.

התקנות הגבילו ניכויין של הוצאות רכב, נסיעות לחו"ל, אשל וכיבודים, מתנות, ביגוד, טלפון (בדירה המשמשת לעסק) וטלפון נייד. ההגבלות הוטלו בשל היותן של הוצאות מסוגים אלה "מעורבות".

דהיינו, ברוב או בחלק מהמקרים, עסקיות בחלקן, ופרטיות–אישיות בחלקן האחר. סכומים ששולמו, העולים על המותר לניכוי, הוגדרו כ"עודפות" ואם ההוצאה נרשמה בספרי העסק חלה חובה לתאם את החלק "העודף" במסגרת הדו"ח השנתי, להוסיפו מחדש להכנסה החייבת ולשלם את המס בשיעור החל על הנישום.

אך המחוקק לא הסתפק בתשלום המס עבור "העודפות" במועדים המקובלים במסגרת ההתחשבנות השנתית, והטיל על תאגידים מסחריים ועל מוסדות ציבור חובת תשלום מס עבורן באופן שוטף, באמצעות מקדמות מיוחדות בשל "הוצאות עודפות". חובת תשלום מקדמות כאלה לא חלה על עסקו של יחיד.

התקנות הותקנו לראשונה בשנים שבהן שיעורי המס היו גבוהים במיוחד ותאגידים ומוסדות נהגו "לכבד" ביד רחבה את בכיריהם ואת אורחיהם במסעדות, נסיעות לחו"ל ובהטבות אחרות על–חשבון קופת המס. האינפלציה הייתה שוחקת את סכום המס עד להגשת הדוח השנתי, או עריכת השומה, ולכן היה צורך בהרתעה בפני "חגיגות" כאלה. ולכן נקבע שיעור המקדמות ל–45% מההוצאה העודפת במקרה של חברה ול–90% במקרים של מוסד ציבורי שאינו חייב בדרך–כלל במס על הכנסותיו.

שיעורי המס השתנו והוקטנו מאז, אך שיעור המקדמות בשל הוצאות עודפות נשארו ללא שינוי עד היום. יצוין, כי משרד האוצר ידע לשנות ולערוך התאמות אחרות כתוצאה משינוי שיעורי המס. כך למשל, לאחרונה נקבע ששיעור הזיכוי בשל תרומות של חברה לא יעלה על שיעור המס החל עליה.

זאת, מאחר שמס חברות ישולם, החל מ–2006 בשיעור של 31% בלבד, ואילו הזיכוי הסטנדרטי בשל תרומות הוא 35% מסכום התרומה. אותה חברה נדרשת להמשיך ולשלם מקדמות בשל "עודפות" בשיעור של 45%. המשמעות היא, שהיא משלמת עליהן באופן שוטף יותר מאשר יגיע ממנה בחישוב השנתי.

אך העוקץ הוא בכך, שמקדמות כאלה לא ניתנות גם להחזר. כלומר, אם לחברה אין רווח בסוף השנה, המקדמות מועברות לזכותה לקיזוז כנגד מס שיגיע, אם יגיע, ממנה בשנים הבאות, וכפי שצוין צריך שיהיו לה רווחים בלתי מחולקים בסכום גבוה יותר מסכום "העודפות", כדי להתחייב בסכום המס ששולם כמקדמות בשיעור הגבוה יותר. מצבם של מוסדות ציבור (מלכ"רים) אף גרוע יותר, מאחר שהם משלמים 90% עבור העודפות כמס סופי (ולא "כמקדמות"), שלא ניתן להחזר בשום מקרה.

גם אצל חברות הופכות לעיתים מקדמות כאלה למס סופי, וזאת אם לחברה אין רווחים שנים רבות, והיא אף מתפרקת או מפסיקה לפעול. לחברה בהפסדים נגרם למעשה הפסד נוסף, בשל הוצאות עודפות והמס ששולם עליהם. גם אם ישנה הצדקה שלא להתיר הוצאה מסוימת, אין הצדקה לקנוס את המשלם על–ידי שיעור מס הגבוה מהרגיל שהיה מוטל על ההכנסה, אילו לא הוצאה ההוצאה העודפת בכלל.

קיימות מספר דרכים להתגונן בפני חובת תשלום המקדמות בשל הוצאות עודפות. ראשית, אפשר להימנע מהוצאות מסוג זה. לא בכל מקרה ולא בכל סוג ההוצאה זה אפשרי. לגבי סוגי הוצאות מסוימים, ההגבלה מחושבת כאחוז מההוצאה המעורבת ששולמה בפועל, ובמקרים אחרים רק אם סכום ההוצאה עולה על הסכום המותר.

כך לדוגמה, ניתן להימנע מתשלום עודף בשל נסיעה עסקית לחו"ל, אם הנוסע יקבל, או שישולמו עבורו, רק הסכומים המותרים.

לא כן במקרים של, לדוגמה, החזקת טלפון וטלפון–נייד, כשלהוצאה נקבע סכום ושיעור מינימום מההוצאה בפועל (85 שקל לחודש) הנחשב כעודף בכל מקרה, גם אם ההוצאה הייתה נמוכה יחסית.

אפשרות אחרת היא לחייב בהוצאה את הנהנה ממנה, ולהוסיפה לשכרו לצורכי חישוב ניכוי המס ממשכורת.

במקרים כאלה, הופכת הוצאה עודפת להוצאה לשכר, שאינה מתחייבת במס אצל המשלם אלא אצל המקבל בלבד. אם הנהנה אינו מקבל שכר, ניתן לבטל את הצורך במקדמות רק אם הסכום שהוצא יוחזר על–ידו למשלם.

הדרך הנוספת מתייחסת לקבלת החלטות עסקיות אופטימליות, בכל הקשור בשימוש ובהחזקת רכב על–ידי המעסיקים. סוגיה זו דורשת דיון נפרד ונחזור אליה במאמר אחר. "

הכותב שותף בפריידקס ושות' רואי–חשבון