לפעמים, האמת אינה אסטרטגיה מומלצת. כאשר שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים,
מגלה לנו שאי אפשר לחיות משכר המינימום הקיים בשוק - 3,335 שקל בחודש - אנחנו אולי נפעמים מגילוי הלב של האיש (אבל לא באמת, כי ברור לגמרי שאי אפשר לחיות מזה), אבל גם - וכנראה, בעיקר - נסחפים למחשבות נוגות על אותם תעשיינים שברוש אמור לייצג.
וזה הולך ככה: מצד אחד, התעשיינים יודעים היטב שאין שום דרך לגמור את החודש משכר המינימום המונהג כיום. מצד שני, אין כמוהם בכל הנוגע לתזכורות מה יקרה כאן אם, חלילה, יעלה שכר המינימום: מפעלים ייסגרו או יועתקו מעבר לים, אלפים יפוטרו, כאוס מוחלט, תסמכו עליהם. ובמלים אחרות: העובדים המסכנים הם שייפגעו, מלה של ברוש והחבר'ה.
ברוש יודע כנראה כי אינו יכול להסתפק בזריקת תפוח האדמה הלוהט ממנו והלאה. לכן, הוא מציע שלושה פתרונות אלטרנטיביים: קביעה מיידית של מס הכנסה שלילי, כפיית שכר המינימום הקיים על חאפרים וקביעת הכנסת מינימום, הכוללת את כל רכיבי השכר הקבועים של העובדים. מה שנקרא, להסתובב שעות סביב השיח - ולא לגשת לעניין עצמו.
אם עמדה זו מייצגת את התעשיינים - ואין שום סיבה להניח שלא - ברוש מעניק כאן אוורור נדיר לאמת פשוטה אחת: לתעשייינים אולי לא נעים ששכר המינימום בישראל כל-כך נמוך, מכיוון שזה מציג אותם באור לא מחמיא. אבל, בשורה התחתונה, פשוט לא אכפת להם.
בין התעשיינים בישראל יש לבטח רבים מרובי זכויות, שתרמו דבר או שניים לארץ הזו. אבל, בנקודה של שכר המינימום, קשה להימנע מההנחה שהם יודעים כי ישנם עבדים אולטרה-מודרניים שמייצרים עבורם ב-3,000 שקל, שמביאים אותם לשיעורי הרווח שאליהם הם שואפים - ומבחינתם, אין משהו אחר, אין מצב לשינוי. ואם רק נחשוב לתת כאן למישהו יותר כסף, מיד יבואו נבואות זעם על קריסות רועשות.
לדעתי, חייבים להעמיד פעם אחת את האיומים האלה למבחן של אמת; כלומר, להעלות את שכר המינימום ולומר לתעשיינים: רוצים - פטרו, סיגרו, לכו. הכלכלה הישראלית תעמוד בזה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
