עולם שלישי

"רציתי לחזור עם איזו אמירה על אמריקה, אבל לא מהכיסא", כך מסביר יובל בן עמי את יציאתו למסע במדינות דרום ארצות-הברית, המתועד בספר "סוזנה, אל תבכי". בדרך הוא גילה שהסטריאוטיפים הרבים על הצד האחר של אמריקה נכונים אך אינם מדויקים - המציאות קיצונית הרבה יותר > גלי וולוצקי

הגיטרה שהופיעה במערכה הראשונה, תלויה על גבו של יובל בן עמי כשנכנס לבית הקפה שבו קבענו להיפגש, ניגנה במערכה האחרונה, כאשר הוא נענה בשמחה לבקשתי ושר שירי נדודים שהתנגנו בראשו בעת מסעו לדרום ארצות הברית בפברואר 2005, מסע שאותו תיעד בספר "סוזנה, אל תבכי": ח"י ימים בדרום ההזוי של ארצות-הברית", שיצא לאחרונה בהוצאת חרגול. יושבי בית הקפה מרימים גבה מופתעת כשהוא שר בהזדהות אמיתית את שירה של זמרת הקאונטרי האמריקאית ננסי גריפית "It's a hard life wherever you go".

אבל עבור בן עמי, שהיה זמר רחוב באירופה במשך חמש שנים ועובד היום כעיתונאי, זהו המעשה הטבעי ביותר לעשות - הוא מאמין גדול בעיתונות חווייתית, והכלל המנחה את דרכו העיתונאית כבר כמה שנים הוא לכתוב תוך כדי תנועה. כשהתבקש להכין כתבה למוסף מסעות של עיתון "הארץ" לרגל מאה שנה לסאבווי של ניו יורק, הוא פשוט יצא ונסע דרך מאתיים שלושים ושש תחנות מתוך ארבע מאות שבעים ושתיים, במשך יום שלם. לתענוג המאוד מפוקפק הזה הצטרפו אליו לא פחות משישה מכרים, ביניהם כאלו שהיכרותו אתם הייתה רופפת למדי. התוצאה הייתה כתבה המתעדת את החוויה דרך הדיאלוגים בינו ובין מכריו, וביניהם ובין הנוסעים האחרים ברכבת.

גם הספר "סוזנה, אל תבכי" נולד מתוך האמונה שלו בכתיבה תוך כדי מסע. אחרי שהתגורר עם אשתו האמריקאית בבוסטון במשך שלוש וחצי שנים, הם החליטו לחזור לארץ והמסע לדרום ארצות-הברית היה מסע פרידה, שבו, כפי שהוא כותב בספר, הוא ביקש לגלות את נשמתה האמיתית של אמריקה, וכמו בסיפור "פרח לב הזהב", לקחת אותה אתו בתרמילו.

"רציתי לחזור עם איזו אמירה על אמריקה. חייתי בה בתקופה מאוד טעונה, הגענו לבוסטון שבוע לפני ה-11 בספטמבר. שלוש וחצי השנים האלו היו שנות בוש המטורפות, שנים עם המון אמוציות פוליטיות והמון מחשבות שלי על צדק חברתי ועל מיליון נושאים שעלו במהלך השהות שלי שם. הרגשתי שאני חייב לכתוב על אמריקה, אבל אני לא רוצה לעשות את זה מהכיסא. אפילו ניסיתי, אבל זה יצא גרוע. החלטתי למצוא מקום באמריקה שבו לא הייתי מעולם, ולכתוב ממנו".

המחלה כמטאפורה

בן עמי התחיל את המסע בקרוליינה ועצר ב-13 ערים ועיירות בצפון ובמזרח קרוליינה, בג'ורג'יה, פלורידה, אלבמה, לואיזיאנה, טנסי ומיסיסיפי. בכל מקום שבו עצר שוחח עם תושבי המקום, התארח בבתיהם ועבר חוויות שונות ומשונות. בצ'רלסטון לואיזיאנה, כשהאווירה בספר הולכת ונהיית קודרת יותר ויותר עם התקדמותו לתוך האזורים הקשים ביותר במדינות הדרום, התעורר בוקר אחד כשהוא עקוץ כולו מחרק מסתורי, וחולה מאוד - מחלה שנקראת כמעט כמטאפורה לקושי הנפשי שהוא מתאר עם התקדמות המסע. בן עמי שמח לשמוע שהמחלה משתלבת כל כך טוב בסיפור, אבל, הוא אומר, היא הייתה מאוד לא מטאפורית אלא אמיתית לגמרי: "כשנעקצתי וחליתי, פחדתי שהמחלה תכריע אותי ולא אוכל להמשיך בטיול שלי. אבל בדיעבד באמת גיליתי שככל שהדברים היו קשים יותר ורעים יותר, כך זה היה טוב יותר לספר, כי כתוצאה מהקשיים המסע לא היה מסע תיירותי רגיל. חייתי חמש וחצי שנים באירופה כמוסיקאי נודד ולא חליתי פעם אחת, לא קרה לי דבר רע אחד, ובדרום ארצות-הברית השתבש בערך כל דבר אפשרי".

אחת הסיבות שהביאו אותו לבחור בדרום כיעד למסע המתועד הייתה המיתוסים שנקשרו באזור הזה ובתושביו. במידה רבה, הוא אומר, המסע היה משחק בציפיות. "נסעתי לדרום עם כל הסטריאוטיפים המוכרים שלו בראש - האמריקאים שחיים בצפון ארצות-הברית תופסים את הדרום כמפגר וכנחשל, אבל גם כמקום מלא נשמה ותרבות אחרת. מה שגיליתי היה, שהסטריאוטיפים הם ברובם נכונים, ובמציאות הכל קיצוני יותר: אם ראיתי עוני, הוא היה נורא בהרבה ממה שתיארתי לי שיהיה, אבל גם המוסיקה הדרומית הייתה מופלאה ומדהימה יותר ממה שציפיתי, האוכל היה טעים יותר ממה שדמיינתי שיהיה, והכנסת האורחים הדרומית הידועה לשבח גם היא הייתה חוויה מדהימה".

מסעו של בן עמי הסתיים בתחילת מרץ 2005, חודשים ספורים לפני שסופת ההוריקן קתרינה הכתה באזור שבו ביקר. "אחרי ההוריקן ראה כל העולם איך שהתושבים של ניו אורלינס נותרו נטושים על ידי הממשל האמריקאי. אבל אני מרגיש שראיתי את האנשים האלו נטושים עוד לפני ההוריקן. הם היו נטושים על ידי החברה. לא ראיתי עוני כזה במקומות אחרים. נכון שגם במצרים יש שכונות עניות וגם בעזה ובעוד מקומות, אבל יש את הציפיות שלנו מעזה וממצרים ויש את הציפיות שלנו מארצות הברית, מאומה שמציגה את עצמה כאומה החזקה בעולם, כמקום שנוסד על ערכים נעלים, וכמקום שבו יום הולדתו של מרטין לותר קינג הוא חג לאומי. כלומר, עברו כבר כל כך הרבה שלבים בניסיון לגשר על הפערים החברתיים בדרום, העבדות הובסה בימי שלטונו של לינקולן, ובשנות השישים של המאה הקודמת פעלה התנועה לזכויות האזרח ששינתה כל כך הרבה דברים, כל זה היסטוריה. ומה יש לנו היום? יש לנו שערוריה נוראה. מדהים היה לראות את זה".

" האמריקאים רואים את העוני שאתה מדבר עליו?

"תלוי מי. גם אנחנו אומרים שאנחנו יודעים שיש עוני נורא בעזה, אבל עד שלא נבוא ונראה ונחווה, אנחנו לא באמת יודעים. האמריקאי יודע שיש עוני נורא בדרום, הוא יודע שהדרום הוא באופן כללי יותר עני, גם הקהילות הלבנות שם, והוא יודע שיש ניכור בין מעמדות שונים בארצות-הברית והוא יודע שיש גזענות, אבל אני יודע שבבוסטון, למשל, שבה גרנו, מושג ההפרדה הגזעית לא אמור להיות קיים, אבל באופן מעשי הוא קיים מאוד. מעטים הם הלבנים שהכרתי בבוסטון שאי-פעם נכנסו ממש לשכונות השחורות שם. לפני מלחמת עיראק שמנו לב, שלמרות שהקהילה השחורה מאוד התנגדה למלחמה בעיראק, להפגנות נגדה לא הופיעו שחורים, הן היו הפגנות לבנות לגמרי. חבר שלי ואני נכנסו לשכונות עם שלטים מקרטון על הבטן ועל הגב, הלכנו את כל הציר של השכונות השחורות, האנשים היחידים שנתקלנו בהם היו נהגי משאיות שעברו שם, והחבר שלי, שגדל במסצ'וסטס, מעולם לא היה שם.

"בניו אורלינס פגשתי בחורה שסיפרה על זה שהסטודיו שלה נמצא בשכונות השחורות של העיר, והיא סיפרה על זה שקשה לה שם, עם המפגש הבין-תרבותי. היא דיברה על העובד השחור שעוזר לה בסטודיו ואמרה שמושג הכבוד שלו מנוגד למושג הכבוד שלה. זה היה בן אדם ספציפי בשכונה ספציפית, אבל אין ספק שלאנשים יש מפגש בין תרבויות והם מנסים להימנע ממנו".

נשמה בתרמיל

באפילוג של הספר, סוקר בן עמי את פנים התרמיל שלו ומוצא בו שלל חפצים שאסף בדרך: תוכניה מקומטת של ערב תפילה בכנסיה בראלי, חפיסת קלפים מצ'רלסטון, תמונת פולארויד, מחרוזות שקיבל מקבצן בניו אורלינס, גלויה מטורונטו שקנה באטלנטה ושטר של שני דולר שקיבל בסיינט אוגוסטין. האם זוהי נשמתה של אמריקה? הוא תוהה.

האם הצלחת למצוא את הנשמה של אמריקה ולהביא אותה אתך? אני שואלת אותו. "בסוף המסע הבנתי שאף אחד מהחפצים הקטנים האלו שלקחתי איתי אינם הנשמה של אמריקה, אבל החוויה והמפגש עם האנשים, שהתוצאה שלהם היא הספר, זה משהו שכן לקחתי איתי. אני לא יודע אם זוהי נשמתה של אמריקה, אבל זה משהו, זו הייתה מתנה שקיבלתי מאמריקה. אז בסיכומו של דבר, הרגשתי שאני חוזר עם תרמיל מלא". "

צרו איתנו קשר *5988