אני לוזר?

בניגוד לדימוי התקשורתי שלו, יהושע סימון טוען שבנימין נתניהו לא מבין תקשורת טוב

כשנבחר עכשיו לראשות הליכוד חזרו הפרשנים ואמרו "הקוסם חזר", כאילו הוא יודע לתזמר את התקשורת לפי התווים שלו כמנצח. האומנם?

לנתניהו נוטים לייחס יכולות מאגיות בכל הנוגע לשליטה ברזי המדיה - נטען שיש לו כישרון של מכשף להוביל את התקשורת בכיוון שהוא מבקש. האומנם? לא היה ראש ממשלה שמעד כל כך הרבה פעמים מול המצלמות - ביש גדא שבשידור חי מתוודה על קלטת שלא קיימת, שבכיס הדש שלו בוער הסיגר ועל מצחו אגלי זיעה. אומרים עליו שהוא נפוח ומלא מעצמו, בטוח שהכול מגיע לו ומרגיש שהכול נגזל ממנו, מציב אולטימטומים ונלחץ בעצמו. יש לו קסם אישי ולשון חלקות, הוא שרמנטי ונחשב לראש הממשלה החתיך שהיה כאן, הוא מרגיש בבית בקמפיין נגטיבי, יש לו אנגלית טובה והוא אחוז דיבוק-סקרים, הוא מדבר בשם ערכים והביא סטייל אמריקאי של לוק ואריזה מרשרשת. לא היה פוליטיקאי אהוב ושנוא כל כך על התקשורת, אולי חוץ משמעון פרס. עם שלל הציטוטים והקריאות שהפכו כבר לגנאי: "היידה שרה!", "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", "בואי שרהל'ה, הולכים", "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", "אני וחבריי...", "השמן והרזה" הוא נתניהו שלא מפסיק להפסיד לתקשורת.

בעיני יוסי שריד, שמאז פרש מהכנסת מפרסם מדור יומי "פה אחד - יומן בחירות" ב"הארץ", היחס לנתניהו קם ונופל על אופיו של האיש: "מי שהגדיר אותו כ'קוסם' בהלכותיו מול התקשורת, והתייחס אליו כך, היתה התקשורת. אבל כמו שקורה לא מעט פעמים, התקשורת מעלה והתקשורת מורידה. הקוסם נשאר בלי קסמים. ברגע מסוים מסתבר שבשרוול אין כבר חידושים.

במובנים רבים התגלה הזיוף. המהוקצעות היתרה גם במקרה הזה התגלתה כעושר השמור לבעליו לרעתו. ברגע מסוים הוא הצטייר כשחקן. אני מעריך שלו היו עורכים בחירות כלליות לתפקיד ראשי בהבימה הוא היה נבחר. אבל כאן מדובר בבחירות לראשות הממשלה".

פרשת הקלטת

ינואר 93': ביבי רץ לטלוויזיה לאולפן "מבט" לספר שאלמוני טלפן אל אשתו וסיפר לה שבעלה בוגד בה. אותו אלמוני גם איים שאם ביבי לא יחדול מפעילות פוליטית, הוא יחשוף קלטת שבה תועדה פעילותו המינית של בעלה. כך לטענתו של נתניהו (שלא תאמה את עדותה של רעייתו במשטרה, לפי "מעריב"). זו היתה יריית הפתיחה של מה שזכה לכינוי "פרשת הקלטת הלוהטת". אותם ימים התמודד נתניהו מול דוד לוי במרוץ על ראשות הליכוד. נתניהו, עדיין צעיר ומבטיח, בן טיפוחיו של משה ארנס, היה ילד הפלא של הליכוד. עם זאת, לחשיפה הגדולה שלו הוא זכה רק באותו ערב ינואר באולפן "מבט" (שעם אנשי המערכת שם סיכם בלעדיות ולא ענה לטלפונים של כתבים כל אותו היום).

ביבי הנסער, מול אורי כהן-אהרונוב הרציני ויעקב אחימאיר שנראה מעט לאה, פרץ לחיינו וזעק את מר לבו - "בכיר בליכוד, המוקף חבורת פושעים", כך קרא. את המרוץ לראשות המפלגה הוא טיבל בספין מסובסב שדימה אותו בה בעת לקורבן וללוחם צדק (אז דוד לוי חטף את ההאשמות, היום יש את פייגלין). הוא רק שכח שהסיפור הוא גם שהוא בוגדני. מבחינת ביבי הוא השתמש בתקשורת - יצר ביקוש ו"הפציץ" בפריים טיים בערוץ 1.

"המקרה של הקלטת", אומר שריד, "הוא עניין של האישיות עצמה. זו היתה כנראה ההוכחה הבולטת הראשונה שהאיש במצבי לחץ ובמצבי לחץ מדומים, יש לו נטייה לעשות שטויות". אותה פרשה מתמיהה ומביכה היא במידה רבה המפתח להבנת התנהלותו של ביבי מול התקשורת. טוענים שהוא הקוסם שמצליח לג'נגל את כולם כמו ליצן במדרחוב - למשוך את תשומת הלב אליו

ולשבות את לב הצופים. אבל במבחן בליעת האש הוא רחוק מלספק את הסחורה - הוא נדלק מהר ומתפוגג: קוסם או קיסם?

ביביגייט

בסוף אותו חודש של "ביביגייט" שאל נחום ברנע ב"ידיעות": "ביבי פאניקר?". "המערכת הפוליטית והתקשורתית, שתמיד התייחסה אל נתניהו בחשדנות", כתב ברנע, "אוכלת אותו עכשיו בכל פה. הוא לא יציב, אומרים יריביו. הוא פאניקר ואגו-מניאק. מילא הוא, אבל למה הוא היה צריך לבזות את אשתו לפני כל עם ישראל". ב"הארץ" נחשף שבועיים לאחר מכן שפעיל ליכוד ממחנה נתניהו בדה את קיומה של הקלטת. כמו כן, חוקרי המשטרה קבעו שפנייתו של נתניהו לטלוויזיה חיבלה בחקירה.

אולי את ההקשר של הפרשה יש למצוא במקום אחר, רחוק יותר. אולי ביבי רצה להידמות לקלינטון, שפרשת האהבים שלו עם ג'ניפר פלאאורס אך זה נחשפה, ואולי הקלטת של הנסיך צ'רלס ואהובתו קמילה, שפורסמה באותו השבוע ממש, היא שהביאה אותו לאולפני הטלוויזיה. כך או כך, המערכת הפוליטית געשה - תרגיל כזה טרם נוסה קודם לכן. רות בר, שחיה עם בעלה הנוכחי, אמרה אז בתוכנית "קצת נחת" בערוץ 2 הניסיוני: "אני לא רוצה ליטול חלק בחגיגה הנוראה סביבי". רובי ריבלין אמר ל"חדשות": "אם אשתי היתה תופסת אותי, הייתי מתנהג אחרת". אז אולי לביבי לא היה חוש היסטורי מפותח, כבן של היסטוריון.

בראון תמורת חברון

את הלעג שלו כלפי תוכנית ההתנתקות סיכם נתניהו יפה במשוואה "שטחים תמורת שטיחים", אבל אחרי שאמר שלא ילחץ יד לערפאת לחץ גם לחץ. וגם הלך לוואי פלנטיישן לחתימת בזק על הסכם חברון.

כדמות ספרותית, נתניהו נדמה לעתים לפירומן שמפלרטט עם קופסת גפרורים. קריקטוריסטים אוהבים לחדד לו את האף משל היה ריצ'רד ניקסון. אז נכון שהוא לא תמיד היה אמין, אבל מה מקומה של אמינות בפוליטיקה הישראלית ובתקשורת? סבר פלוצקר, שלא חשוד בשנאת נתניהו, כתב עליו ב"ידיעות" ב-2001: "בין יוני 96' ליוני 99' היו שני נתניהו, 'ביבי' ו'בנימין'. 'ביבי' עצבן, הרגיז, הילך לעתים בצד המפוקפק והמושחת של החוק, דקלם ססמאות פלגניות עם צליל אנטי ליברלי ושיקר. היו לו כל המגרעות של שחצן ישראלי מצוי בשמאל ובימין, כולל המתנחלים, בזו לאמינותו. 'ביבי' זכור מפרשת ההובלות, המתנות, החשבוניות, ה'הם מפחדים'". לעומתו, מסביר פלוצקר במאמר, בנימין נתניהו צבר הישגים לאומיים מדהימים - ובהם ליברליזציה של מטבע החוץ, הסכם חברון, פתיחת הסגרים והכנסת 120 אלף פלסטינים לעבודה בישראל. כשהוא פונה לתאר את היחס של השמאל היוני לנתניהו, פלוצקר מסכם: "ביבי נתניהו, בעיניו, נותר סמל הרוע וההשחתה בפוליטיקה הישראלית. הוא שכח את בנימין נתניהו, אחד מהטובים וההישגיים שבראשי ממשלות ישראל". ובהמשך לשמאל המתון, התקשורת מתייחסת אליו כ"ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי" - עוד לפני שהיה לראש ממשלה, וביתר שאת בזמן כהונתו, היה ביבי, הבריון שהולך עם הכנופיה שלו בראשות מנכ"ל המשרד האימתני איווט ליברמן ושי בזק הדובר המזדנב, בעל תדמית מסוימת מאוד. אולי לא רבים זוכרים זאת, אבל כך נראו הדברים אז.

ראש אמריקאי

נתניהו רואה את עצמו כפוליטיקאי אמריקאי - הוא הביא לכאן את הסקרים, את הקמפיין האגרסיבי, את הלוק. הוא אוהב לספר שהוא ראש הממשלה הישראלי שזכה לתשואות הרמות ביותר בקונגרס האמריקאי כשסיפר בדיחה שאין בעברית מילה לדה-רגולציה. האמת היא שאין גם מילה עברית לרגולציה. אדם ברוך כתב לאחרונה במדורו ב"מעריב" שעלה עם תלמידיו לתקשורת על מכניזם שמפעיל את נתניהו - סרנדיפיות: "לעתים קרובות בהופעות פומביות נתניהו פתאום 'מגלה בדרך' דברים שכלל לא תכנן לחפש, כלומר לדבר עליהם. מגלה? מילה מתגלגלת למילה אחרת, עניין לעניין, אסוציאציה, או מישהו זרק מילה שהובילה את נתניהו לעניין אחר. ואז? נתניהו לא מתבלבל, אלא משלב את זה בהופעה שלו, עושה מזה עניין, מוריד מהלך וחוזר לתוואי המקורי של ההופעה. זה לא רק טוב. זה לא רק רע. זו תכונה של פרפורמר. לעומתו, אריק שרון הורג אסוציאציות כשהן רק נולדות. שמעון פרס חייב להיזהר מאסוציאציות כי הן מדיחות אותו להגייה קשה, מטרידה. לעתים דומה שפרס מכין הופעה פומבית על פי היכולת שלו לשלוט בהגייה תקנית. גם ליוסי שריד חיבה לסרנדיפיות".

אנשים אוהבים לאהוב את הופעותיו הרהוטות כביכול, קצת פחות משהם אוהבים לשנוא אותו. אבל עדיין השנים במשרד האוצר בימי שרון הקנו לו לגיטימיות מחדש. לנתניהו, שנחשב לנואם בחסד, יש אחת התכונות שמעוררות אהדה וסלידה משחר ההיסטוריה. כמו קיקרו לפניו, הוא נענש על כוח הנאום שלו. הווירטואוזיות שלו מתפרשת כווירטואליות. היכולת לעצב את המילים לרצונו ולנהוג אותן מתפרשת כשליטה אך כחוסר אמינות. וכך ביבי נידון לדימוי תואם קיקרו, שעורר טינה ברומא בשל היכולת הוורבלית הפנומנלית שלו. בן של היסטוריון או לא בן של היסטוריון, ההתמקמות ה"אידאולוגית" שלו נתפסת כתירוץ בלבד, והוא מחליף נאמנויות כאלקיביאדס - ההיעדרות מההצבעות על תוכנית ההתנתקות או לא. הסירוב לסרב, האולטימטום שהציב וקרס לתוכו. העמידה בה בעת מאחורי המורדים בשרון ובראשם התפרשה כמקיאבליזם פשוט של הפרד ומשול - של ראש לשועלים וזנב לאריות. בפרק "באיזה אופן חייב נסיך לשמור אמונים" כותב מקיאבלי ב"הנסיך" שלו מ-1513: "לפיכך הכרח הוא לנסיך שידע לילך כראוי, בחוכמה, גם בדרך החיה וגם בדרך האדם (...) וכיון שחייב הנסיך להשתמש כראוי בתכונותיהן של החיות, מוטב לו לבחור מביניהן את השועל ואת האריה, לפי שהאריה אין בכוחו להינצל מן הפחים והמצודות, והשועל אין בכוחו להינצל מן הזאבים. חייב הוא אפוא להיות כשועל, המכיר בפחים ובמצודות, וכאריה המבריח את הזאבים".

ההזעות התכופות מול המצלמות, מסיבת העיתונאים עם המורדים, פיטורי איציק מרדכי בשידור חי והאין האונים מול הטריק שלו אצל נסים משעל: "ביבי, תסתכל לי בעיניים" - כל אלה חשפו את חוסר היכולת של ביבי לעמוד במילים שהוא יודע לומר בכזו תקיפות. אחרי הכול הוא אחראי לכמה מטבעות לשון - "הדדיות" ו"פרס יחלק את ירושלים", למשל.

קיקרו

"בין קיקרו לביבי נתניהו בל נגזימה", אומר שריד. "אני לא חושב שנתניהו יעלה אל ההיסטוריה כאחד הנואמים החשובים בתולדות המין האנושי. בשלולית המקומית קרקור הצפרדע שלו נשמע קצת יותר ערב לאוזן מהקרקורים האחרים. אני מכיר את הטיעון על אנשים שמדברים יפה, שהם מדברים יותר מדי יפה. הבעיה שלו היא לא אם הוא דיבר או לא דיבר יפה. היה הבדל גדול בין הדיבור היפה שלו ל'נאה מקיים', והציבור התרשם שהדברים לא באו מנהמת לבו, אלא מאנשי מקצוע - יחצ"נים בלעז. ברגע הראשון היועצים האמריקאים שהביא הרשימו מאוד, וברגע השני זה התחיל להיות מצחיק או נלעג".

תחת הכותרת "קונצרט הפלוצים של נתניהו" כתב בני ציפר בבלוג המדהים שלו "לא בבית ציפרנו" בסוף ינואר: "אין לי ספק שהסולן הגדול של פוליטיקת הפלוץ הישראלית, המייסטר הגדול שלה, היה ויהיה עוד זמן רב כנראה בנימין נתניהו. זה הולך ככה. ביום ראשון, אחרי החמין של שבת, המעיים ובני המעיים מתחילים לעבוד לאטם, ואז ביום ראשון נזרקת הפצצה. הפעם זה היה בכנס הרצליה. סליחה שאני מתעצל לפתוח את האינטרנט ואיני זוכר מפני מה בדיוק הוא התריע שם בתרועה רמה (הוא כל הזמן מתריע בתרועות רמות מפני משהו נורא שעומד לקרות ושהוא יכול למנוע אם רק ייתנו לו יד חופשית). אני מוכן להתערב שזה היה הטרור. מילה יקרה היא טרור. הכול נכנס תחת הגג של הטרור, וזו גם מילה בינלאומית פופולרית, שמכניסה את כולם לפניקה. וכל המכניס כמה שיותר אנשים לפניקה הרי זה משובח, כי בזמן פניקה אנשים מוכנים להיתלות בקש, ובלית ברירה גם בנפיחה. הרבה מעלות יש לטרור. הוא מחבר אותנו אל המערב, המוטרד מהטרור, בקשר בל יינתק, אם כי המערב לא תמיד רוצה אותנו במועדון קורבנות הטרור שלו. המערב אינו גולם עד כדי כך שאינו מבחין בין מאבקים של עמים להגדרה עצמית, הנאלצים להשתמש בנשק הטרור נגד העוצמה הדורסנית של מדכאיהם, ובין הטרור בנוסח החדש של בן לאדן, הנראה בלתי שפוי, ואין מאחוריו דרישות ספציפיות ועל כן הוא מפחיד כל כך את המערב. בקיצור, נתניהו הוא אחד שמאמין שאם הוא יצהיר הצהרות אנטי בן לאדניות מפוצצות כמו בוש, ויאמץ את החצי חיוך השחצני של בוש, ואת העמידה החצי פרופילית של בוש על דוכן ההרצאות, יש תקווה שבן לאדן - הו, אנא, אל נא תתמהמה - יפיץ קלטת שבה יוזכר סוף-סוף שמו של נתניהו במפורש בין יתר אויביו המנואצים. ביום ההוא יתגשם חלומו של נתניהו. יהיה לו אויב כערכו. הם יוכלו לצאת לתחרויות של נפיחות. וזו תהיה המוזיקה הסימפונית של המאה העשרים ואחת".

בזמנו כתב רון מיברג מאמר השלמה ארוך ובו קבע שביבי הוא בדיוק מה שמגיע לנו - הוא הישראלי המוביל: מורח, מטייח, מתלהם, לא אמין. תסתכלו עליו - תראו אותנו.

פושעי אוסלו

נתניהו נידון לקמפיינים נגטיביים - תפקידו הטרגי להפחיד, להתריע, להאשים, לחרחר, לפלג, להסית, להשניא. הרבה רגעים מביכים הוא הביא על עצמו בדרך זו - באפריל 94' בעקבות הפיגועים הוא ביקש ב"ידיעות אחרונות" ועדת חקירה ממלכתית להידרדרות הביטחון האישי ברוח "פושעי אוסלו לדין". בהפגנה נגד הסכמי אוסלו הוא הלך לא רחוק מארון קבורה של רבין, הוא עמד במרפסת בכיכר ציון כשלמטה מנופפים בתמונת רבין במדי אס.אס, על חלקו בליבוי היצרים לפני הרצח אין ויכוח. גם אחריו הוא ידע להרוויח מפוליטיקה של שנאה - אם זה בקביעה "פרס יחלק את ירושלים" או כשר אוצר כשכינה עובדים לפני כניסה למשא ומתן כאילו נותרו בצוללת נאצית, או באיומים להכניס את הצבא לנמלים.

עם עליית החמאס נתניהו כבר מודד חליפות בקריקטורות של העיתונים היומיים. גדי טאוב, מהחוג לתקשורת ובית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ומחבר "המרד השפוף", מבהיר שבדימוי "הקוסם" יש בלבול בין שני דברים: "אני מסכים שביבי הוא מניפולטור גאון של דימויים, אבל העולם הזה הוא לא עולם של דימויים. לכן הוא היה צריך להוביל משרד פרסום ולא ממשלה. אני בטוח שהוא היה יכול להפחיד ציבור שלם מקניית חיתולי האגיס, אבל אני בטוח שהוא לא יכול לשכנע את הציבור שצריך להמשיך את הכיבוש.

"נתניהו מניח שיש דימויים ואין מציאות. זו השקפה שמוכרת באקדמיה כהשקפה פוסטמודרנית. יש לו כשל מובנה בתפיסת המציאות. הוא עושה מניפולציות בדימויים, אבל העולם לא מורכב רק מדימויים. באקדמיה התקבל הרעיון שאין אמת, יש רק דימוי או רק נרטיב, אבל הנרטיבים כולם חייבים איזשהו דין וחשבון למציאות. לא נתניהו ולא הפוסטמודרניסטים מהאקדמיה לא מבינים את זה. כל המניפולציות שנתניהו יעשה בדימויים לא יעלימו אף אחד מהקונפליקטים במציאות. בגלל הפער הזה הוא צריך להשתמש בדימוי הכי חזק - בהיטלר. הוא מגדיל את הפער בין הדימוי למציאות עד שזה נהיה מצחיק".

המריחות הגדולות והשקרים הקטנים שלו - עיוות נתונים כשאמר ש-11 אלף עובדים הצטרפו לשוק העבודה, ובסוף התברר שאלה היו ניצבים שנשכרו להסתובב בנתב"ג 2000 לפני פתיחתו לבדיקת תרחישים שונים. טאוב מסביר את בעיית האמינות שלו בקרב הציבור: "אמינות היא הקשר בין הדימוי למציאות. העולם הזה, שבו מניחים שהדימוי הוא הכול, לא מוכיח את עצמו.

דווקא מנהיגים שצפצפו על הדימוי זכו להצלחות אדירות - רבין אמר מה שהוא חושב. הרבה פעמים הפרסומאים ומנהלי הקמפיינים כססו את הציפורניים, אבל כשרבין אמר משהו הציבור האמין, וכשנתניהו אומר משהו ברור שהוא רק מתייחס לסקרים.

"אחד הדברים שלא ברורים הוא מה נתניהו חושב - מה הוא חושב? הוא אמר את זה? הוא לא תמך בהתנתקות, אבל הוא כן תמך בהתנתקות. מה שנשארים איתו בסופו של דבר הוא שלכל דבר אפשר לקרוא כל דבר. אין לו ברירה אלא לנהל קמפיין נגטיבי. מה תוכנית נתניהו? מה הוא רוצה לעשות? אם אין לך תוכנית, אתה לא יכול לנהל קמפיין פוזיטיבי".

המוביל עמדי

כחלק מטיפוח האג'נדה הלוחמנית שלו כתב נתניהו ב"מעריב" במאי 94', כראש האופוזיציה, סביב חטיפת מוסטפה דיראני: "כל הכבוד לצה"ל". ב-97', כראש הממשלה, הוא נאלץ לשחרר את השיח' יאסין בעקבות הפאשלה של ניסיון חיסול חאלד משעל בירדן. אם כשהיה שלילי הצליח לעתים לזכות לאהדה, בהבטחותיו האופטימיות הצליח ביבי תמיד להביך את עצמו - פתיחת מנהרת הכותל בספטמבר 96' היתה אמורה להיות אירוע שנוגע לעולם התיירות אוהבת ישראל מבצע "מחשב לכל ילד" ב-98' היה אמור להביא את הקדמה לכל ילד עכשיו ההבטחות לחלקת אדמה לכל חייל משוחרר ממש מחזירות את ביבי לנאומי הקיסרים. גם כששרה רצתה להביא פיצות לסטודנטים השובתים הדבר נתפס כאקט מזלזל. כמי שנחשב ללחיץ שבראשי הממשלה, נתניהו היה והנו אחוז חרדת סקרים: הוא הביא לכאן את יועץ הסתרים ארתור פינקלשטיין שעזר לו להיבחר ב-96'.

גם פרשיות אישיות לא חסרות - המטפלת, המתנות והחשבוניות מהמוביל עמדי לא הוסיפו לו. הסיגר הבוער בכיס הוא הדימוי הקולע לדמותו - איכשהו הוא תמיד נתפס עם המכנסיים למטה.

עם מסקנות מזוז שהגיע לגלעד השכר האסטרונומי שקיבל, עם אננקס, האחים שלאף בעלי בתי הקזינו, סיריל קרן והאי היווני, פרשיות שחיתות בצמרת השלטון איבדו מזמן את טעמן השערורייתי. בראייה לאחור סביב שרון נוצרה אווירה מושחתת הרבה יותר מסביב נתניהו, ובכל זאת שרון היה אהוב התקשורת. את גיל ההתבגרות שלנו בנושא - שבו כל פעם נעתקה נשימתנו מגילוי חדש על האהוב-הבוגד ראש הממשלה - עברנו בימי נתניהו. סביב פרשת בראון-חברון שחשפה איילה חסון ב-97' נכנס נתניהו לסחרור של חקירות. ש"ס של אריה דרעי עמדה לקבל את רוני בראון כיועץ משפטי לממשלה, שאמור היה להקל לכאורה על ההליכים נגד דרעי, בתמורה לתמיכתה בהסכם חברון. ב"מוסף השבת" של "מעריב" ראתה סימה קדמון דמיון בין התנהלותו של ביבי בפרשת הקלטת ובפרשת היועץ: "נקודת הדמיון העיקרית היא הכישרון של נתניהו להביא על עצמו את הפורענויות. בפרשת הקלטת הוא הלך מיוזמתו לטלוויזיה, בפרשת היועץ הוא הזמין לעצמו חקירת משטרה. בפרשת הקלטת היו אלה יועציו הקרובים שדחקו בו ללכת לטלוויזיה ולחשוף את פרשיית האהבים שלו. פרשת היועץ התחילה מאותו עד מרכזי - שנתניהו רצה למנות ליועץ המשפטי שלו. יש לנתניהו יכולת מופלאה להפוך כל שגיאה שלו למזימה נגדו, כל טעות שהוא עשה למניפולציה של כל כוחות הרשע שחברו יחד כדי להוריד אותו מכיסאו".

הסופר אייל מגד, ידידו של נתניהו, מדבר מתוך כאב על היחס של התקשורת לנתניהו: "התקשורת עושה לו רצח אופי ללא הפוגה. איך ייתכן שהמדינאי היחיד או הפוליטיקאי היחיד שפרע פה איזשהו שטר בתחומו - מדד האהדה אליו כל כך נמוך? תראה לי מישהו מהשרים האחרים שעשה משהו בכלל? לא כל שכן משהו בסדר הגודל של הדברים ששינה נתניהו. תן לי שם אחד של מישהו שחולל משהו. נשאלת השאלה, אם ככה, למה הציבור כל כך כפוי טובה? התקשורת מתווכת מאוד לא טוב בין הציבור לבינו".

- ולמה זה? כשמונים את הפרשיות והאירועים אין עוד פוליטיקאי שזכה לחשיפות כמותו.

"כי הוא היחיד בימין שהוא כאילו 'משלנו'. הרי המקומות שמוקצים לימין הם כמו המקומות שמוקצים לנכים בחניה. אבל נתניהו לא עונה לקריטריון של נכה כי הוא לא אדם קיצוני במיוחד או אדם סהרורי במיוחד, ולכן הוא מסוכן ולכן צריך לחסל אותו, לא משנה מה הקרדיט שלו".

- מה לדעתך עליו לעשות כדי לשנות את היחס אליו?

"קשה מאוד. הוא צריך להפוך לנכה ואז יניחו לו?! הוא צריך להפסיק להיות נתניהו האיש המבריק?! שנים הציבור לא אכל את זה. אבל הציבור הוא סך הכול עדר. בסופו של דבר מה שמחלחל הוא מה שקובע. היום לוקחים פוליטיקאים בינוניים בלשון המעטה והופכים אותם ליורשיו של המשיח שרון, והציבור קונה. אני לא תמים לחשוב שזה בגלל יכולות הנאום שלו. נראה לי שיש פה קשר נגד נתניהו שנמשך כבר שנים".

פוסט פופוליזם

לבחירות 96' אין כמעט אח ורע ביצריותן. יחד עם בחירות 81' הן תיזכרנה בשיאי ההתלהמות ושפל המסרים. כתב העת "תיאוריה וביקורת", שעוסק במדעי הרוח והחברה, ייחד אז חצי גיליון לאותן בחירות. מהלכיו של נתניהו כונו "ביביזם", והוא תואר כפוסט פופוליסט, נאו-פרוניסט ואולטרה מנמיסט. אף ששרה נעדרת כריזמה כשל אוויטה, היא עדיין זכתה לקריאות חסרי החולצות שלנו: "היידה שרה!" בבנייני האומה. בדרך לניצחון לא פספס נתניהו הזדמנות לשפוך עוד רעל למרקחת הבחירות: "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", לחש למצלמות ולרב כדורי החירש (טריק שמופז למד אחר כך כשלחש כרמטכ"ל לשרון ש"צריך להיפטר ממנו מערפאת"). גם אם לחש כדי להיתפס, וגם אם נתפס בלי שהתכוון, גם כאן הוא נתפס עם המכנסיים למטה.

בדרכו לראשות הממשלה בנה ביבי ברית מקופחים - מזרחים, חרדים, רוסים, וכל השאר? "הם מ-פ-ח-ד-י-ם". החב"דניקים הפיצו סטיקר: "ביבי טוב ליהודים". בבחירות הישירות הראשונות בישראל הביא שרון לביבי את הניצחון כששידל בשבילו את ראשי חצרות הרבנים והגיש לו את המגזר החרדי. שרון היה הראשון שהכיר את המהלך שביבי עושה בכל פעם שהוא מגיע לעמדת כוח - "ליל הסכינים הארוכות". כדי להתמרכז הוא נאלץ להיפטר מהאנשים שהביאו לו את הניצחון. אחרי ששרון הביא לו את החרדים בבחירות 96' ביבי לא רצה בו. רק הלחצים של דוד לוי הנאמן הביאו את שרון לשולחן הממשלה, לתפקיד שנתפר למידותיו - שר התשתיות. היום דבר דומה. "חבריו מכירים אותו ויודעים מהן נקודות התורפה שלו", אומר שריד על תרגולת "ליל הסכינים הארוכות", "והם יודעים שאם הם ילחצו במקומות הנכונים כמו בדיקור סיני, אז גם הם ישיגו את מבוקשם. אז למה לא לנסות אם זה גם מצליח. זה המשחק הכפול האופייני כל כך לביבי נתניהו. משחק כפול אפשר לשחק לפרק זמן מוגבל, אם בכלל. ועד מהרה רוב הציבור כבר מזהה את השקר".

עכשיו פייגלין הוא מצורע שאין להתרועע עימו, אחרי שזה הוציא בשבילו את שרון מהליכוד ותמך בו. פייגלין משלם עכשיו את מחיר הנאמנות לביבי.

האיטלקים באים

מובן שכראש ממשלה הצליח ביבי ללבות את שנאת החצי שלא הצביע לו ובה בעת להתחיל להבעיר גם את השדות של תומכיו - כנירון קיסר הוא הפיל על עצמו את האסון, הבעיר את האסמים ושרף את עירו עליו. רון מיברג כתב ב-97' על יחס התקשורת לנתניהו: "כעיתונאים ובעלי דעה, מעולם לא היינו כה מגויסים להפיל את ראש הממשלה". ב"תיק תקשורת" ב-99' הסכימו

עירית לינור ויעקב ארז, אז עורך "מעריב": "התקשורת היא נגד ביבי נתניהו", היא קבעה. אם ביבי הוא גאון תקשורת, איך הוא לא למד לרכך את העיתונות כפי שהצליח לעשות שרון, שהעיתונות בחרה לאתרג?

כשאמר באמצע דצמבר, בזמן מערכת הבחירות לראשות הליכוד, שדחה הצעה להיות שר האוצר של איטליה, זכה ללעג על הנפיחות העצמית שבאזכור ההצעה ועל הטיפשות שבדחייה. בכנס של לשכת עורכי הדין בתל אביב סיפר ביבי שתעשיין איטלקי בכיר מסר לו את ההצעה, אבל הוא דחה אותה מיד "למגינת לבם של רבים". לאחר מכן סיפר שאת ההצעה העביר לו התעשיין קרלו דה-בנדטי, וזה טען לבסוף כי זו לא היתה הצעה קונקרטית. כמו מתבגר שמתחיל עם נערה בגלידרייה ועושה פוזות שהוא לא בעניין, נתניהו אותת: אם לא תבחרו בי, תדעו לכם שיש לי עוד הצעות. כבר "החמישייה הקאמרית" זיהתה את הקרייריזם של ביבי בתור המוטיבציה העיקרית שלו. במערכון מימיו כראש הממשלה מנשה נוי בדמותו מתנהל במשרדים, מרוצה מעצמו, פונה לאחראית כוח האדם במשרד ומבקש העלה בשכר. הוא מתחיל להתנות תנאים: "אז אני לא אעשה שלום עם סוריה". באווירת "יש לי משהו יותר טוב לעשות".