הנקראות ביותר

"רק קולנוע אני אוהב"

משה אדרי חולש על כל שרשרת המזון של הקולנוע הישראלי: הוא המשקיע הפרטי הגדול ביותר, מפיק שורה של בלוקבאסטרים מקומיים, מפיץ אותם דרך חברות ההפצה שלו ומקרין אותם בקומפלקס הסינמה סיטי שבבעלותו. עכשיו הוא מכוון לחו"ל, ומבטיח שהאוסקר הראשון כבר בדרך > רונית אדלר

למשה אדרי אין בכלל ספק שבקרוב מאוד יזכה סרט ישראלי באוסקר. "זה יקרה בשנים הקרובות", הוא אומר בבטחה. "בסך-הכול אנחנו עושים סרטים יוצאים מן הכלל, אין סיבה שלא נגיע לשם. וזה יקרה מהר מאוד".

יכולת כבר להיות מועמד. הציעו לך שותפות ב"גן-עדן עכשיו".

"אמיר הראל, שעשה איתי את 'ללכת על המים' והפיק את 'גן-עדן עכשיו', הציע לי שותפות, ואני ואחי התנגדנו בתוקף להשקעה בסרט שמדבר על מתאבדים. לא חשבנו לרגע ללכת על זה. אבל אני מאמין שבסוף אנחנו נעשה את הסרט שיקבל את האוסקר. זה יקרה בקרוב מאוד. את יכולה לקנות שמלה".

יש מי שרואים באדרי, בעליה של "יונייטד קינג", את המצנאט של הקולנוע הישראלי - מי שבמו-ידיו שיקם את אמון הקהל במוצר ששמו "סרט ישראלי". יש מי שרואים בו איש עסקים ממולח, השולט בכל השלבים של שרשרת המזון של הקולנוע הישראלי: משקיע, מפיק, מפיץ ובעל בתי-קולנוע. אדרי הוא המשקיע הפרטי הגדול ביותר בישראל, שהשקיע בסרטים ישראליים רבים כמפיק, או רכש אותם במחירי רצפה כשנתקעו בשלבים מתקדמים יותר. עסקיו המבוססים והמניבים הם הבעלות על חברת ההפצה יונייטד קינג וקומפלקס בתי-הקולנוע סינמה סיטי. הוא מרוויח לכל אורך הדרך, טוענים גורמים בענף הקולנוע. אדרי עצמו אומר שהשלוחות הרבות הן היתרון הגדול שלו: "יש לנו את כל המנגנונים: אנחנו עושים את ההפקה, אחר-כך את ההפצה של הסרט, ההפצה של הוידאו, הפצת הפיי-פר-וויו, VOD ומכירה לערוצי הטלוויזיה. לא באנו מהירח, אנחנו אנשי קולנוע".

"כולם אמרו שהסינמה זה טירוף"

אדרי, 54, הקרין סרטים לחבריו בדימונה תמורת תשלום כבר בגיל 12. הוא ואחיו ושותפו, ליאון, הם סיפור קלאסי של ילדי מהגרים ממרוקו שהגיעו לדימונה, עבדו בקולנוע המקומי כנערים, ואהבתם לקולנוע סללה בעבורם גם הצלחה כלכלית ששיאה בניית קומפלקס בתי-הקולנוע "סינמה סיטי" בצומת גלילות.

"בשנות ה-70 נכנסנו להפצת סרטים והקמנו את יונייטד קינג - אני, ליאון ויהודי יקר בשם ציון שרוני, שהלך לעולמו. במשך שנים פעלנו גם בהפצת סרטים וגם בבעלות על בתי-קולנוע: קולנוע מקסים בתל-אביב היה שלנו, בתי-הקולנוע בבית ציוני אמריקה היו שלנו, היו לנו בתי-קולנוע בדרום ובהדר שבחיפה. הקולנוע במוזיאון תל-אביב עדיין שלנו. באיזשהו שלב, בתי-הקולנוע בהדר נסגרו, וגם רוב בתי-הקולנוע בדרום, והבנו שלהישאר בתעשייה הזאת, עם כל התחרות הגדולה שיש בתקשורת - יס, הוט ערוץ 1, 2, 10, די.וי.די, אינטרנט - אם להישאר, אז רק לעשות קומפלקס מהסוג של הסינמה סיטי.

"כשליאון בא עם הרעיון הזה ב-1995, זה היה בשיא האינתיפאדה, וההשקעה הייתה עצומה - מעל 15 מיליון דולר. כולם אמרו שהוא מטורף, שזה לא ילך, שזה התאבדות כלכלית, שואה אטומית ממש. אבל ליאון מאוד האמין בזה, ואני פעלתי מהבטן. חשבנו לקחת שותפים, והצענו את זה לכל מיני גורמים בתעשייה, אבל אף אחד לא האמין בפרויקט. בסוף הלכנו עם משפחת חדידה ועם איש הביטוח יעקב כהן, שניהם מצרפת.

"כשזיהינו את הפוטנציאל בצומת גלילות, פנינו לפרופ' אבי דגני מגיאוקרטוגרפיה. הוא עשה לנו את הסקר פעמיים, ואמר שיהיו 1.8 מיליון צופים. כשפתחנו ב-2002, התברר שהוא לא טעה בהרבה".

מה המספרים האמיתיים?

"אנחנו מביאים מעל 2 מיליון צופים בשנה, מתוך תעשייה שמוכרת כ-9 מיליון כרטיסים. זה בערך 22% מכלל מכירת הכרטיסים בארץ. וחוץ מזה יש עוד מיליון צופים שבאים לכל מיני הרצאות במהלך היום. אנחנו מנצלים את המקום כמעט 20 שעות ביום - מהבוקר עד הערב יש שם הרצאות, כנסים, תערוכות, פרזנטציות, ימי עיון, ימי לימוד. יש שם כוח-אדם של מעל 200 עובדים.

"המקום הזה חולל מהפך בחוויה של צפייה בקולנוע. יש לו כוח ענק למכירת כרטיסים. 'סוף העולם שמאלה', למשל, מכר חצי מיליון כרטיסים, מתוכם 200 אלף בסינמה סיטי. 'אהבה קולומביאנית' מכר 150 אלף כרטיסים, מתוכם 70 אלף בסינמה סיטי. אני מאמין שיעשו עוד כמה סינמה סיטי".

איפה?

"אני יודע שמשפחת גרדינגר מתיאטראות ישראל עושה בלב המפרץ, וגלובוס עושה בקריון בקריית-ביאליק. אנחנו בעצמנו רוצים לבנות בראשון-לציון, וגם גלובוס רוצה לבנות שם, אז אנחנו חושבים לעשות ביחד, בשביל לא להיכנס למלחמות מיותרות.

"לא בכל מקום אפשר לבנות קומפלקס כזה. לבנות סינמה סיטי אמיתי, לא סתם בלוק, זו השקעה עצומה, ובשביל להחזיר אותה צריכים לפחות 1.5 מיליון צופים בשנה. בסקרים שעשינו על ירושלים, על באר-שבע ועל מקומות אחרים זה לא יצא, ואנחנו לא נפעל שם".

מה היקף הפעילות של בתי הקולנוע בארץ?

"קחי 9 מיליון צופים ותכפילי ב-35 שקל, זה בערך 300 מיליון שקל. המזנונים והאירועים זה בערך 100 מיליון שקל נוספים, ושוק הפרסום בקולנוע עומד על בין 40 ל-50 מיליון שקל".

"אם אין ייצוא, אין רווח"

הסינמה סיטי הוא ההימור הגדול שהצליח, אבל לאדרי היו הרבה הימורים קטנים בדרך, שנמשכים גם היום: הסרטים עצמם. אדרי, מתברר, הוא המשקיע הפרטי הגדול ביותר בקולנוע הישראלי, ופועל גם באמצעות זרוע ההפקות "מטרו תקשורת", בה הוא שותף עם דודי זילבר ומיקי רבינוביץ'. מטרו זוקפת לזכותה הצלחות כמו "סוף העולם שמאלה" של הבמאי אבי נשר; בימים אלה מצלם אותו צוות את "הסודות", קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית בתקציב של 2 מיליון דולר, ובכיכובה של השחקנית הצרפתייה פאני ארדן. נוכחותה של ארדן בסרט, כמו גם זו של הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ', נועדה להשיג סטנדרט הפקה בינלאומי ולהפוך את הסרט לאטרקטיבי יותר בחו"ל. גם ב"הבועה", סרטו של איתן פוקס שצולם לפני מספר חודשים, מכוונת מטרו לחו"ל: בזכות הצלחת "ללכת על המים", סרטו הקודם של פוקס, רכשה חברה צרפתית את זכויות ההפצה מראש, על-פי תסריט בלבד, תמורת כ-200 אלף יורו. "הגענו למסקנה ברורה", מסביר אדרי: "בקולנוע הישראלי יש רווח רק אם יש ייצוא. אחרת, אין מה לעשות.

"בדרך-כלל אני פועל בשני כובעים - אני גם משקיע בסרטים ישראליים, וגם משקיע אחר-כך בהפצה. ב'סוף העולם שמאלה' השקעתי בערך 300 אלף דולר בסרט, אחר-כך השקענו בהפצה כחצי מיליון דולר, כדי ליצור מותג. זה נשמע הרבה, אבל אם תיקחי חצי מיליון דולר וחצי מיליון צופים שראו את הסרט, אז על כל צופה השקעתי דולר. זה מדהים, כי 'סוף העולם שמאלה' הוא היום מותג. והכסף ממשיך לזרום - 30 אלף עותקים של די.וי.די, מכירות ב-VOD ופיי-פר-וויו. הוט הייתה שותפה בפרויקט, וההקרנות בטלוויזיה הוכיחו את עצמן והראו רייטינג טוב. זו הצלחה ענקית. יצרנו בלוקבסטר".

אבל אפילו בלוקבסטר כמו "סוף העולם שמאלה", שהוקרן שמונה חודשים בסינמה סיטי וחודשיים בבתי-קולנוע ברחבי הארץ, רק כיסה את העלויות בסך כ-2.5 מיליון דולר. מאחר שהסרט הוצג זמן ממושך, היו לו גם הוצאות שיווק גבוהות מהרגיל. "2005 הייתה שנה לא טובה", מודה אדרי בכנות, "אבל אני מאמין ש-2006 תהיה אחרת. בשנות ה-90 הקולנוע הישראלי היה בשפל של כל הזמנים. להחזיר אותו בחזרה עלה לנו הרבה מאוד כסף, ועובדה שהצלחנו".

ומה היה בחמש מאז? הסרטים לא היו טובים?

"חלק גדול היו לא טובים, אבל מה שהיה טוב הצליח. 'סוף העולם שמאלה' היה הצלחה ענקית, 'ללכת על המים' הצליח מצוין, 'אהבה קולומביאנית', 'אושפיזין'".

באילו מהסרטים שבהם השקעת הכי נהנית?

"תראי, כל סרט זה חוויה בפני עצמו. אבל 'סוף העולם שמאלה' זה אחד הסרטים המרגשים שהשקעתי בהם. זה בכל זאת סגירת מעגל. מדובר על נושא רגיש מאוד, על המקום שממנו באנו ושעליו גדלנו. שם התחלנו את הקריירה שלנו בשנות ה-60. גם 'ללכת על המים' היה סרט מדהים, וגם את 'מטאליק בלוז' אהבנו מאוד".

והוא דווקא לא הצליח.

"לא במיוחד, אבל זה סרט מדהים. 'אהבה קולומביאנית' היה מצוין, והביא 150 אלף צופים. 'הכוכבים של שלומי' היה סרט נהדר".

מה אתה מרגיש כשאתה קורא תסריט?

"אני אוהב לשמוע את הסיפורים. אני אוהב שבמאי יושב, מספר לי את הסיפור ומקצר לי את התסריט. זה יותר מרשים אותי מאשר לקרוא את התסריט. אני אוהב לשמוע אותו, את ההתנהגות שלו, לראות את זה בעיניים".

אתה מבקר על הסט?

"לא. זה לא עושה עליי רושם. לפעמים אני הולך, אבל אני עובד הרבה לפי הבטן. שלא יהיו אי-הבנות, המון תלוי בבמאי, אבל האמת היא שזה מתחיל מהתסריט. הרי מה זה סרט? כל הזמן יש אקשן: בא בנאדם, מספר איזה רעיון, לוקחים אותו לתסריט, אחר-כך מחליטים לעשות סרט, מחפשים במאי טוב, משקיעים או מיליון או מיליון וחצי דולר, ועושים את הסרט. בסוף מצפים להביא את ההשקעה. לכן אנחנו משתדלים לעבוד עם הבמאים הכי טובים, ויש לנו בארץ במאים מצוינים ושחקנים מצוינים.

"בסופו של דבר, גם אם הסרט טוב, זה תלוי באיך משווקים אותו, וזו המומחיות שלי. בסך-הכול אני משקיע פעמיים: פעם בתור משקיע בסרט, ואחר-כך אני משקיע כמה מאות-אלפי דולרים בהפצה. אז אם אני נכשל, אני נכשל פעמיים".

ועכשיו "יונייטד" רוצה להפחית את פעילות המימון הזו, ולצמצם את ההשקעה הישירה שלה בקולנוע.

"אני מנסה לקחת פחות סיכונים, כי יש לי גם אחריות, ואני לא לוקח את הכסף ושורף אותו. אם את שואלת למה אני משקיע בקולנוע הישראלי, אז בינינו, היה יותר טוב לקנות דירות. אחי היה רוצה נדל"ן מניב, ואני רוצה סרטים מניבים.

"אנחנו לבד לא יכולים להרים סרטים ב-2-3 מיליון דולר. המזל שלנו זה שגם קשת, רשת הוט ויס מחויבות על-פי חוק להשקיע בקולנוע הישראלי. אז זה קצת נותן לנו תקווה להמשיך להשקיע. אם לא היה החוק הזה, ואם לא היה כל המנגנון של הקרן הציבורית, לא יכולנו לעשות סרטים ישראליים בסכומים כאלה. אם אין מכירות בחו"ל, כמו שהיו ל'ללכת על המים', קשה מאוד להרוויח כסף. ולכן אין טעם להשקיע היום בסרט ישראלי, אם הוא לא מכוון לחו"ל".

כדי לגוון את ההשקעה שלו, אדרי משקיע בשנתיים האחרונות גם בתיאטרון. "אגיד לך את האמת: הפסדנו הרבה מאוד כסף בקולנוע, ולכן החלטתי לגוון את ההשקעות שלי. אני מקווה שבתיאטרון נרוויח כסף.

"אנשים בארץ יוצאים לקולנוע 1.3 פעמים בשנה, בממוצע. זה לעומת 8.9 בארצות-הברית, 4.8 בצרפת, 6.9 באנגליה. התיאטרון בארץ מוכר כמעט כמו הקולנוע, 8-9 מיליון כרטיסים בשנה, אבל מחיר כרטיס הוא פי-שלושה או פי-ארבעה. לקולנוע יש אופציות אחרות, לתיאטרון אין: מי שאוהב תיאטרון, הולך. יש אנשים שניסיתי להביא אותם לקולנוע ולא הצלחתי, והנה אני פוגש אותם בתיאטרון. לתיאטרון יש מנויים, ועדי עובדים, עסקות עם כרטיסי-אשראי. ואין תיאטרון פיראטי".

אדרי אולי מהמר על הקולנוע הישראלי, אבל בהשקעותיו בתיאטרון הוא מפגין זהירות מחושבת, ושומר על קשר עין עם התחום שעשה אותו, באמצעות הפקות קולנועיות - "הלהקה", עיבוד לסרטו של אבי נשר, שיועלה כמחזה בתיאטרון הבימה, או "כמו בסרט", מחזמר של שירי קולנוע שהפכו לשלאגרים, עם יהורם גאון, מיקי קם, ניצה שאול ושלומי שבת. "זה משהו שנוגע לשורשים שלנו ולנשמה שלנו - השירים של כל הקלאסיקות של הקולנוע הישראלי. עכשיו אנחנו משקיעים במחזמר 'המפיקים' בקאמרי".

כמה עולה הפקת תיאטרון?

"'כמו בסרט' בערך 5 מיליון שקל, 'הלהקה' בסביבות 5-6 מיליון שקל. 'המפיקים' זו השקעה גדולה מאוד בציוד במה, מה שמעלה את העלות ל-10 מיליון שקל בערך, השקעה של יונייטד ושל הקאמרי. אבל בכל זאת, אם יש שלאגר, אחרי 40 עד 50 הצגות מתחילים להרוויח כסף מיידי. זה מצוין".

"כל הזמן מרחיבים את ההפצה"

זרוע ההפצה של אדרי היא "יונייטד קינג", שמפיצה סרטים בבתי קולנוע, במקביל הוא שותף עם יורם גלובוס גם ב"גלובוס יונייטד", שהוקמה ב-1983 ופועלת להפצת סרטי וידאו ודי.וי.די.

"בעולם הקולנוע, הפקות הסרטים מתחלקות בעצם לשניים", מסביר אדרי. "50% מהפקות בהוליווד נעשות באולפנים הגדולים - פוקס, יוניברסל, וורנר, קולומביה. ה-50% הנותרים נעשים באולפנים עצמאיים, 'אינדי'. יש שם סרטים מאוד רציניים - למשל, 'שר הטבעות' הוא סרט שהופק באולפן פרטי. 'הטייס' זה סרט מאולפן פרטי. יונייטד קינג בעצם מייצגת ומפיצה סרטים זרים של אולפנים פרטיים. רק פרטיים".

מי מפיץ את הסרטים של האולפנים הגדולים?

"משפחת מטלון, שיש לה את פוקס ואת סוני, גלובוס שיש לו את וורנר, יוניברסל, פרמונט, ומשפחת גרדינגר מתיאטראות ישראל שיש לה את דיסני. אלה חולשים על הפצה לבתי-הקולנוע.

"כשמדובר בהפצה בדי.וי.די, גלובוס יונייטד היא החברה עם הנתח הגדול ביותר, והיא מייצגת חמישה משבעת האולפנים הגדולים. חוץ מזה, כמעט כל הספרייה של הקולנוע הישראלי אצלה, והקטלוג של רשות השידור - כל ההיסטוריה, כל הנוסטלגיה של הערוץ הראשון".

בשנה האחרונה פתחתם ערוצי הפצה חדשים בסטימצקי ובחנויות ילו.

"אנחנו מחפשים כל הזמן להרחיב את צינור ההפצה, ולכן יש כל מיני כניסות. ילו זו כניסה חדשה כזו".

בעצם, אתם בעיקר מוכרים. רוב המחזור של הדי.וי.די הוא במכירות, לא בהשכרה.

"המכירות של הדי.וי.די עלו במאות אחוזים. היחס היום הוא בערך 65% למכירה ו-35% להשכרה. פעם היו קונים סרטים, אבל רק למכירה. כשדובר על וידאו, כמעט ולא היו סרטים למבוגרים לקנייה. הדי.וי.די יצר בעצם שוק חדש, שבו מוכרים גם למבוגרים".

ואז ספריות ההשכרה הולכות ונחלשות.

"זה לא מדויק. ב-2004 הייתה ירידה של 10% בהשכרה, אבל ב-2005 דווקא הייתה עלייה בהשכרה. זה גם תלוי בסרטים - אם יש יותר סרטים טובים, אז יש עלייה.

"הירידה שאנחנו מרגישים באה בעיקר כתוצאה מהפיראטים וההורדות הבלתי-חוקיות מהאינטרנט. זו מכת מדינה, גניבה לשמה. לפעמים ממש גונבים גלגלים של סרטים ומעלים את זה לאינטרנט, ואז הסרט נמצא בעת ובעונה אחת באינטרנט ובקולנוע, ולפעמים אפילו לפני הקולנוע, וזה עוד לפני שהוא יצא בדי.וי.די. זה משפיע במיוחד על ספריות ההשכרה. הרי כל היתרון של ספרייה זה שהיא מביאה סרטים חדשים".

מה אתם עושים?

"נלחמים מלחמת חורמה. אחרי שתקום הממשלה, אנחנו רוצים ליזום הצעת-חוק בעניין הזה. בארצות-הברית מאוד מחמירים, אפילו נגד המשתמשים. סגרו משתמשים, סגרו אתרים, מנסים להילחם בתופעה. ישראל נמצאת בעולם השלישי מבחינת מדינות פיראטיות; ברשימה השחורה של ארצות-הברית. ויש לזה השלכות גדולות מאוד, לא רק על יבוא סרטים".

מה זה אומר? שהדי.וי.די ילך וידעך?

"ברמת הספריות, בטח ייסגרו כמה סניפים שהם פחות מוצלחים, ויישארו כמה מהספריות הטובות.

"לגבי הדי.וי.די בכלל, צופים ירידה, אבל היא לא תגיע מחר. תעשיית הקולנוע עובדת על חלונות, מרווחי-זמן קצובים בין מדיה למדיה: סרט יוצא לקולנוע, ואחרי חצי שנה מגיע לדי.וי.די; אחרי עוד חצי שנה הולך ל-VOD ולפיי-פר-וויו; ואחרי עוד חצי שנה לפיי-טי.וי, ורק אז לטלוויזיה. המודל הזה מכניס לאולפנים המון כסף. בחלוקת העוגה בארצות-הברית, 60%-70% מההכנסות באים מדי.וי.די, 20% באים מהקולנוע, והשאר מהטלוויזיה. נכון שיש ניסיונות לצמצם את החלונות האלה, אבל קשה לי להאמין שהם יוותרו על תעשייה שמכניסה כל-כך הרבה כסף. לפעמים הם משקיעים בשיווק סרטים יותר בשביל הדי.וי.די מאשר בשביל הקולנוע.

"די.וי.די, בכלל, נולד כמוצר מכירה. מלכתחילה ייעדו אותו לקנייה. לכן יש שם חומרים שהם מעבר לסרט: הערות, ראיונות, מאחורי הקלעים, גרסת הבמאי - דברים שאי-אפשר לעשות בקולנוע, אבל אפשר לעשות אותם בדי.וי.די. אחר-כך השקיעו באריזות ובחוברות, על-מנת לעשות אותו מוצר אפקטיבי וסקסי, בעצם מוצר אספני.

"אנחנו התחלנו עם המגמה פה לפני ארבע שנים. לקח לנו זמן לגבש תשובה לשאלה 'למה לקנות'. התשובה היא שסרט, כמו ספר, הוא חלק מתעודת-זהות תרבותית. וזאת הייתה העבודה, בעצם, לשכנע את הצרכן שזה מוצר שקונים ושומרים. אני חושב שזה הצליח".

כמה השוק הזה מגלגל היום?

"בערך 120 מיליון שקל, לעומת 300 מיליון שקל בקולנוע. אם אמרנו שבחו"ל הדי.וי.די מכניס 60%-70% מההכנסות, בארץ זה פחות מחצי מהקולנוע. זה בגלל שאנחנו עוד לא קונים די.וי.די בהיקפים של חו"ל. בארצות-הברית, למשל, קונים בערך 16-17 די.וי.די לבית-אב לשנה. בישראל קונים בערך אחד, אחד וחצי".

"אם לא היינו משחזרים את הסרטים האלה, הם היו נכחדים"

אבל הבייבי של אדרי, ומה שהוא רואה כאחד ההישגים הגדולים שלו, הוא השקעת מיליוני דולרים בשיפוץ ספרייה של כ-200 סרטים מהקלאסיקה הקולנועית הישראלית, והוצאתם בדי.וי.די. "חידשנו אותם בהונגריה", הוא מספר בעיניים בורקות. "עשינו ניקיון יסודי לנגטיב וטיפול בפסקול, ואז לקחנו את המאסטר הדיגיטלי למעבדה הכי משוכללת לדי.וי.די, שהקמנו בארץ ב-1997 ב-1.5 מיליון דולר".

כמה עולה לחדש סרט כזה?

"לשחזר את 'סאלח שבתי' עלה כמעט 100 אלף דולר. סרטים אחרים, כמו 'הלהקה' ו'מציצים', עולים בין 25 ל-80 אלף דולר לסרט. יש סרטים שלא היה כלום חוץ מפוזיטיב. יש סרטים שייצרנו פס-קול מהתרגום. כל הטכנאים בהונגריה כבר מדברים עברית.

"קניתי את כל הספרייה של ג'ורג' עובדיה, את הספרייה של רול תקשורת. כשאפרים קישון ראה מה עשינו, הוא ישב באולפן עם דמעות בעיניים. הוא מכר לנו את כל הספרייה שלו: השוטר אזולאי, ארבינקא וסאלח שבתי נראים עכשיו מדהים, הוספנו את כל החומר שיכולנו על הבמאים השחקנים והמוזיקה, והוספנו קליפים. גם אורי זוהר התראיין.

"סרטי הבורקס - גבעת חלפון, סנוקר וצ'רלי וחצי - הם היום קאלט, סרטים שאי-אפשר לשכוח אותם, והדור החדש מכיר אותם בעל-פה. זה מה שמחבר את הדור של היום עם התקופה שלנו. אם לא היינו עושים את זה, חצי מהסרטים לא היו יודעים שהם היו קיימים בכלל: הם היו נעלמים, נכחדים, כמו באיטליה שבה נעלמו מחצית מהסרטים, וצרפת שבה אין 40% מהסרטים".

למרות שהסרטים הללו נמכרים מחדש בכל יום עצמאות, אדרי טוען שאין סיכוי להחזיר את ההשקעה העצומה בפרויקט הזה: "עשינו פה באמת עבודה מהנשמה, מהלב. עוד 250 דורות יוכלו לראות את זה, ואולי יגידו 'היה יהודי נחמד שחשב עלינו'. אני מקווה שיום אחד המדינה תחזיר לנו כמה לירות בחזרה".

"עד שנרוויח יעברו עוד שנים"

הפרויקט הבא של אדרי הוא הפקת "הר אדוני", ספרו של ארי דה-לוקה. כמו ב"סוף העולם שמאלה" וב"הסודות", גם כאן הוא משתף פעולה עם אבי נשר, וגם כאן הכיוון הוא חו"ל: במאי ישראלי שהצליח בחו"ל מביים סרט על-פי רב-מכר של סופר איטלקי, שיצולם באיטליה עם שחקנים אמריקנים, ישראלים ואיטלקים. לפרויקט הזה מתחברת גם שרון הראל, זוגתו של נשר בימי "הלהקה" ו"דיזנגוף 99". הראל, שחיה באנגליה עם בן-זוגה הבנקאי רונלד כהן, היא בעלת חברת ההפקות קפיטול, שהיתה שותפה בהפקות של רוברט אלטמן ורומן פולנסקי. היא חוזרת עכשיו, לראשונה מזה 20 שנה לפעול בקולנוע הישראלי.

"אני מאמין שהשנה באמת תהיה לנו שנה מצוינת", אומר אדרי. "יש לנו את 'הסודות', יש לנו את 'הבועה', יש לנו את 'הבופור', בהשקעה גדולה מאוד של 2 מיליון דולר, יש לנו את 'מחילות' של אודי אלוני, שהתקבל עכשיו בברלין יוצא מן הכלל".

איך אתה מרגיש עם כל הדרך שעשית עד עכשיו?

"אני מת על התעשייה הזאת. אני אוהב את מה שאני עושה, וזה הכי חשוב. לפעמים יש לי חילוקי דעות לא קטנים עם אחי על ההשקעות האלה, שהוא לא כל-כך מתלהב מהן, אבל הוא מבין שאנחנו כבר עמוק בפנים.

"אני מאמין שבסופו של דבר, ההשקעה שלנו בקולנוע תשתלם, אם נעשה סרטים עם ראייה לחו"ל. גם לטווח ארוך, זה שיש לנו את כל הספרייה הקלאסית של הקולנוע הישראלי, זה נותן לנו תקווה שיום אחד ההשקעה תשתלם. יש קולנוע ויש את הדי.וי.די, ואחר-כך זה ה-VOD והפיי-פר-וויו. אז לטווח הארוך, יש תקווה להחזיר חלק גדול מההשקעה שלנו בקולנוע. אני מאמין בזה".

אתה מדבר רק על להחזיר, לא להרוויח.

"להרוויח זה לא בשלב הזה. זה ייקח כמה שנים טובות, בין שלוש לחמש שנים".

ואיפה אתה תהיה בעוד חמש שנים? עשר שנים?

"בתעשייה. אני כבר בפנים, לחזור אני לא יכול. אני אמות בתעשייה הזאת. אני נצמד למה שאני מבין, ואני מבין בקולנוע. זה החיים שלי, רק קולנוע אני אוהב. אני מקווה שנעשה סרטים טובים. זה מה שיביא גם את האוסקר וגם את הכסף בבנק.

"מורי ורבי, אפרים קישון, תמיד אמר לי שכשאתה מפסיד בסרט, תחשוב מיד על הסרט הבא, וזה יעשה לך טוב. גם כשמצליחים זה אותו דבר: מצליחים - לחשוב מיד על הסרט הבא. נכשלים - מיד לסרט הבא. זה מה שאני עושה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות