הקרב על כרייה בחצבה

למפעל רותם אמפרט של האחים עופר יש אישור קודם לכריית פוספטים באתר חצבה מערב, אזור בעל נוף קדומים פראי, אבל הארגונים הירוקים, מגובים בגורמי התיירות, מנסים לבטל את ההיתר ולשמר את האזור כאתר מורשת עולמי * המפעל טוען, שיש מספיק הוכחות לכך שתעשייה ותיירות יכולים לחיות יחד, כי אין לו אלטרנטיבה ממשית וכי הוא מפרנס אלפים

המאבק הסביבתי החשוב ביותר כיום, קרב איתנים של ממש, מתנהל בימים אלה בין הארגונים הירוקים, ובראשם החברה להגנת הטבע, לבין מפעל רותם אמפרט, בבעלות החברה לישראל. ההתגוששות מתרחשת במשרדי הוועדה המחוזית דרום, השומעת את התנגדויות הירוקים ושאר ארגונים, לתוכנית רותם אמפרט לכרות פוספטים באתר חצבה מערב.

במהלך מארס 2006 תקיים הוועדה ישיבה נוספת ואחריה תחליט: האם היא מאפשרת לחברה לישראל להפוך את אדמת האזור, המכונה ארץ בראשית, למכרה פוספטים, או שתעדיף לשמור אותו שלם ובלתי מופר.

הוויכוח בין הצדדים מכיל את החומרים המרכיבים את רוב הוויכוחים הסביבתיים שהתפתחו כאן בשנים האחרונות - ניצול משאבים מול שימור, זכויותיו של הטבע, זכויות הדורות הבאים, והשאלה הנצחית - האם ועד כמה אנו רשאים לנצל את הטבע לטובת רווחתם של מעטים.

החברה לישראל טוענת, שהיא זקוקה דווקא לשטח זה לשם כריית הפוספטים, וכי הפסקת הכרייה משמעותה לא רק נזק כספי רב, כי אם פיטורי מאות עובדים ופגיעה באלפי אחרים. החברה להגנת הטבע, המשרד לאיכות הסביבה, משרד התיירות, נציב הדורות הבאים, ארגוני סביבה ובעיקר אזרחים רבים, טוענים, שהם אינם מתנגדים לעצם כריית הפוספטים בנגב, אך במקביל הם דורשים לקחת בחשבון גם את צרכי הטבע, הנוף והמורשת, שגם להם יש זכויות איתנות לא פחות.

אתר חצבה מערב נמצא בבקעת נחל שרף, על הציר האדום, הגולש משלוחת צלמון (דרב אל שולטן) לכיוון הנחלים חגור, ארחות וחווה. לטענת החל"ט, זהו האזור האחרון בארץ בו נשמר בשלמותו נוף קדומים פראי, מבותר בקניונים, משופע במצוקים גבוהים ועשיר בערכי טבע, נוף והיסטוריה. כדי לייחד את המקום הזה יזמה החברה להגנת הטבע, בשיתוף רשות הטבע והגנים, מהלך המעניק לאזור מעמד של "ארץ בראשית". פירוש הדבר הוא מניעת כל פיתוח אפשרי באזור, לרבות תשתיות. מהלך זה התקבל על-ידי המשרד לאיכות הסביבה והמועצה האזורית ערבה תיכונה. גם משרד התיירות וארגוני תיירות תומכים בו.

בין 1992 ל-1998 מכרה המדינה את מניותיה בחברת כימיקלים לישראל, שהיא חברת האם של רותם. ב-1995 רכשה החברה לישראל של משפחת עופר את גרעין השליטה. ב-2002 נתנה המדינה זיכיון לרותם למשך 20 שנה לכרות פוספטים בנגב. זיכיון זה חתום על-ידי מ"מ שר התשתיות דאז, אריאל שרון.

לטענת הארגונים הירוקים, הזיכיון ניתן ללא אישור ועדת הכספים של הכנסת, ורותם משלמת תמלוגים נמוכים מדי למדינה. לדעתם, אם הזיכיון של רותם אכן ניתן שלא כדין והוא אינו תקף, כל מערכת התכנון פועלת במהלך סרק.

לדברי המפקח על המכרות במשרד התשתיות, ד"ר יעקב מימרן, הזיכיון ניתן כחוק והוא לא הועבר לאישור ועדת הכספים מאחר ומדובר בזיכיון חדש ולא בהארכה של זיכיון קיים, לה נחוץ אישור הוועדה. גם רותם טוענת שהזיכיון חוקי לחלוטין.

פוספט הוא מינרל, ששקע בים שכיסה בעבר את האזור. הפוספט מכיל זרחן, שהוא חומר דשן חיוני לחקלאות, אך גם לתעשיות נוספות כמו דטרגנטים, מזון, תרופות, מטהרי מים, מנקי מתכות ועוד. למשל, אי אפשר לייצר קוקה קולה ללא זרחן.

הפוספט מצוי בסלעים, וכדי להפיקו יש צורך בהפרדתו מהסלע באמצעות גריסה, שטיפה, יבוש ותהליכים כימיים נוספים, הגורמים ליצירת חומצה זרחתית. תוצרי התהליך הם דשן סופר פוספט. כ-5% מהמוצרים מיועדים לתוצרת מקומית, ו-95% מיועדים לייצוא. ישראל נחשבת לספקית של 3% מהפוספט בעולם. היצואניות הגדולות הן מרוקו, סין, רוסיה והודו.

לטענת רותם אמפרט, חוסנה העסקי נובע ממיקום המפעלים, הנמצאים בסמוך למכרות במישור רותם, בצין ובאורון, ועלויות השינוע הנמוכות לנמלים. טיעון הקרבה למפעל עולה גם באשר להצדקת הדרישה לכרות בחצבה מערב.

תוכנית חצבה מערב אמנם קיבלה תוקף ב-2001, אך כשרותם הגישה אותה לוועדות כתוכנית מפורטת היא נתקלה בהתנגדות חריפה מצד ארגוני הסביבה.

לדברי מנהל תשתיות כרייה ברותם אמפרט נגב, יאיר לוי, הכרייה בחצבה מערב סוכמה עם רשות הטבע והגנים ועם החברה להגנת הטבע, אך אלה שינו את דעתן. לדבריו, רותם אמפרט השקיעה 10 שנים באיתור המקום, בסקרים גיאולוגיים, בבדיקות מעבדה, התאמת המתקן לחומרי הגלם, והנה, פתאום באים הירוקים ומבקשים לשנות את ייעוד האתר מכרייה לתיירות.

לוי מדגיש, שעד לפני מספר שנים פעל מתקן לקליית פוספט בנחל צין, אך הוא נסגר משיקולים סביבתיים, מאחר ולא ניתן היה להתגבר על הפליטות הרבות שגרם. המתקן החדש המוקם זקוק לפוספט דל אורגני, בדיוק כמו זה שיש בחצבה מערב, וכי לא ניתן לספק את החומר מאתרים אחרים.

לוי אומר, שבכל מקרה בתום השימוש מקפידה רותם לשקם את האזור המופר. לא רק זאת, המפעל גאה להציג שרידי מאובנים שנמצאו באזורי הכרייה. אך מעל לכל מדגיש לוי את נושא התעסוקה: "אפשר להתווכח אם השיקום טוב או לא. אסור לשכוח, שאנחנו מפרנסים 5,000 משפחות בנגב. במפעל עובדים כ-2,000 איש. להם צריך להוסיף את עובדי הרכבות, הנמלים, קבלנים, ספקים ועוד, שכולם מתפרנסים ממנו".

גלובס: יש לכם אתרי כרייה נוספים, מדוע דווקא בחצבה?

לוי: "מרבץ צין המצא לקראת סיומו, ואין לנו יותר מדי רזרבות".

- אולי אין בכלל הצדקה להפר את השטח, שהוא נכס טבע עולמי, עבור כל כך מעט חומר?

"משפחת עופר לא מתפרנסת רק מהפוספט, אך אסור לשכוח שזהו המחצב הכמעט יחיד שיש בארץ. אזור הכרייה מתפרס על כ-2% מכלל הנגב. זאת, בשעה ששטחי השמורות הם 35% מהשטח. תוכנית המתאר עשתה איזון בין כל הצדדים. היינו במו"מ של חמש שנים עם הירוקים, ויתרנו על שטחים נרחבים בבקעת צין וויתרנו על שטחים נרחבים גם בחצבה. תוכנית המתאר היא פשרה ואיזון שהושג בין כל הגורמים. לא מקובל עלינו שפתאום באים ואומרים לנו שיש כללים חדשים".

- כמה זמן מחזיקים 500 דונם?

"שמונה שנים".

- ובתום התקופה תבקשו עוד?

"אין לנו דרישות חדשות. בתום תקופה זו נוכל להתארגן על אתר חלופי".

- אתם כל הזמן מדברים על שיקום, כשברור שהשטח לא יחזור להיות מה שהיה.

"אין ספק שכרייה ופיתוח הורסים את תשתית הקרקע. זה נכון לגבי יישובים חקלאים וכל פיתוח אחר. אנחנו לא מתיימרים להחזיר את המצב לקדמותו, אך אנחנו בהחלט מטפלים בתכסית, בטופוגרפיה ודואגים לשימור הקרקע. יש שטחים שניסינו לשקם אקולוגיה והצלחנו לא רע".

- איזו תשובה יש לך לירוקים?

לוי: "עיקר הטענות שלהם בוועדה לא היו לגבי שיטת השיקום או שיטת הכרייה. עיקר הטענות היו לגבי לגביי הייעוד. מה שנאמר להם בתשובתנו הוא, שאף אחד לא יודע כמה תיירים יהיו באזור, וגם שיש מספיק הוכחות לכך שניתן לחיות יחד - תעשייה ותיירות. במעלה עקרבים ובמכתש רמון היתה כרייה מסיבית, והתיירות לא נפגמה. אנחנו לא חושבים שכרייה ותיירות מנוגדים אחד לשני. הציעו לנו גם להוביל פוספטים מאורון. תשובתנו היא שהובלה למרחק של 30 קילומטר אינה כדאית. לפי דעתי, כל הטענות שלהם נובעות מבורות ואי הבנה".

החברה להגנת הטבע רואה את הדברים באור שונה לחלוטין. לטענתה, הנזק שייגרם לאזור מהקמת המחצבה הוא אדיר. הכרייה תביא להרס מוחלט של ערכי הטבע ונוף, ולא רק במקום הכרייה עצמו, שכן הדרכים אל המחצבה וממנה יושחתו ללא הכר. כדי להתרשם מהנזק הצפוי, מזמינה החל"ט לנסוע על הדרכים המחברות למפעלי צין. לדעתה, הנזק הצפוי לחי ולצומח הוא כזה ששום שיקום לא יוכל לתקנו.

אדריכל גיא שלף, מרשות הטבע והגנים, טען בוועדה שהחפירה הורסת את הקרום הביולוגי, וללא ייצוב הקרקע היא תתמלא בחריצים, שיגרמו למפולות ולהרס מוחלט של האזור. הארכיאולוג עוזי אבנר קבע, שאין לאשר את התוכנית קודם חקירת האזור מבחינה ארכיאולוגית.

אדריכל מייק טרנר טען, שהגשת ארץ המכתשים לאונסק"ו והכרזת האתר כמורשת עולמית, תהליך הנמצא בעיצומו, תעלה את מספר התיירים באזור בכ-30%. לחליפין, כל כרייה באזור תסכן את המועמדות של האזור בעיני הארגון.

באשר להסכמות העבר טוענת החל"ט, שמאז 1989, עת אושרה התוכנית, חלו שינויים מרחיקי לכת בתפיסת הסביבה והנוף. כך למשל, ב-2003 קיבלה הממשלה את עיקרון הפיתוח בר-קיימא, שלא היה מקובל עד אז, וגם השקפת העולם סביב נושא הפיתוח השתנתה במהלך השנים עד לבלי הכר.

"אין כאן שאלה של סביבה מול תעסוקה", אומר מנהל האגף לשימור טבע בחל"ט, רענן בורל. "מדובר בדיון דמגוגי. אסור לשכוח, שרותם בחרה לסגור את מתקן הקלייה בצין בטענה של איכות סביבה. בפועל מתברר, שהמפעל נסגר בגלל רצון לחסוך באנרגיה ובכוח אדם. אנחנו לא מציעים לסגור את התעשייה, אך דורשים מהם לכרות לא רק היכן שבא להם, אלא היכן שסביר לכרות, ולהניח לשאר המקומות".

- למרות זאת, רותם טוענת שהיא ספק העבודה הגדול של האזור.

בורל: "סקר שנערך בדימונה מצא, ש-80% מהאוכלוסיה מועסקת בתעשיית האלקטרוניקה, ולא במכרות הפוספטים. על-פי חישובים שנערכו לאחרונה, 100,000 תיירים שיגיעו למקום יוצרים 4,000 מקומות עבודה ומכניסים מיליוני דולרים לתל"ג. מדובר במשימה אפשרית. במקום לכרות בחצבה, שיכרו באזורים אחרים ויטפלו בחומר במפעל באורון. האינטרס של החברה לישראל להרוויח הוא לגיטימי, כל עוד הוא אינו פוגע בכלל".

טענה נוספת של החל"ט היא, שרותם נוהגת בשיטה של הסתרת נתונים, וכי בפועל יש לה מספיק אזורי חציבה גם במקומות אחרים. על-פי טענה זו, רותם כורה פוספטים דומים באיכותם גם באורון, והיא מקדמת תוכנית לשדה פוספטים נוסף בהר מערב, אך נוטה להסתיר נתון זה. לדעת החל"ט, בשל מורכבות הנתונים אין מנוס ממינוי מומחה בלתי תלוי שיבדוק את הנתונים, וכי הוועדה לא הזמינה מומחה כזה שיופיע בפניה ויענה על השאלה, האם הנתונים שרותם מוסרת אכן נכונים.

לא רק החברה להגנת הטבע מתנגדת. נציבות הדורות הבאים הגישה התנגדות משלה בטענה, שאין לקבל החלטה כה גורפת לגבי שטח כה חשוב מבלי להעבירה בביקורת ציבורית עמוקה. לטענת הנציבות, רותם מצהירה על כך ש-95% מתוצרתה מיועדת לייצוא. השאלה שיש לשאול היא, האם מדינת ישראל דלת המשאבים אמורה לספק את צרכי העולם על חשבון אוצרות הטבע המעטים שבה.

מימרן ממשרד התשתיות אומר, שאמנם למדינה עתודות רבות, אך לרותם חסרות עתודות זמינות העונות על פרמטרים ביולוגיים הכרחיים, כמו למשל תכולת חומר אורגני, תכולת תחמוצת זרחן ועוד. גם המרחק בין העתודות לבין המפעל הקרוב הוא מכריע. לדעתו, זמינות הפוספטים בחצבה מערב הופכת דווקא אתר זה לאפקטיבי, בניגוד למקומות אחרים.

מימרן מדגיש, שלא ניתן להמתין לאישור של תוכנית מתאר ארצית לכריית מינרלים תעשייתיים, שכן הכנת תוכנית כזו תארך עוד זמן רב. לדבריו, משרד התשתיות ערך סקר באמצעות המכון הגיאולוגי. הסקר ישמש בסיס, אולם אין כל הגיון בהפסקת הפקת המינרלים עד לאישור תוכנית כזו. עד אז, לדעתו, ניתן להמשיך ולאשר תוכניות פרטניות.

מנכ"ל התאחדות סוכני הנסיעות, יוסי פתאל, טוען שהאזור כולו עומד להיות מוכר על-ידי אונסק"ו, ולכן אין לפגוע בו. לדבריו, רותם אמפרט כורה היכן שנוח לה, מבלי לקחת בחשבון את הנזקים הנוראים שהיא גורמת לטבע.

פתאל: "התועלת שרותם תפיק תהיה למספר שנים, ואילו הנזק הוא לדורות. גם הטיעון התעסוקתי אין בו הגיון, שכן בעוד רותם מציעה לתושבי האזור לעבוד ככורי פוספטים, תעשיית התיירות יכולה לספק להם תעסוקה רחבה הרבה יותר".

- אתה לא מאמין שפוספטים ותיירות יכולים להתקיים זה בצד זה?

פתאל: "את ענן האבק שיוצרת הכרייה רואים למרחקים עצומים. מי שמסתכל במפות לווין רואה איך כל האזור מכוסה אבק. שום תייר לא יהיה מוכן להגיע למקום שבו נושמים אבק".