קרקע הופקעה מבעליה על-ידי העירייה לפני למעלה מ-40 שנה. בשנת 2002 פנה יורשם של בעלי הקרקע לעירייה בדרישה לפיצויים בגין ההפקעה, וסורב. בעקבות הסירוב, הגיש היורש תובענה לפיצויים. האם חלה התיישנות על תביעתו?
במבט ראשון, התשובה נראית ברורה: אם אכן תובענה לפיצויי הפקעה נתונה להתיישנות, אין ספק שהיא התיישנה בחלוף 40 שנה, שהרי תובענות כספיות מתיישנות בתום שבע שנים "מהיום שבו נולדה עילת התובענה" (כלשון חוק ההתיישנות). אולם לא כך סברו שניים משופט ביהמ"ש העליון, בפסק-דין שניתן ביום 16.2.06 בעניין ארידור (ע"א 5964/03).
לצדדים שהתדיינו בתיק, וכן לביהמ"ש המחוזי, היה מובן מאליו שהעילה נולדה לפני כ-40 שנה, ולפיכך הדיון התמקד רק בשאלה העקרונית האם חוק ההתיישנות חל על תובענה לפיצויי הפקעה. שאלה זו היתה שנויה במחלוקת בין שופטי בתי המשפט המחוזיים בשנים האחרונות.
ביהמ"ש העליון דווקא הכריע במחלוקת זו ללא קושי, וכל שופטי ההרכב הסכימו במקרה זה שחוק ההתיישנות חל על תובענה לפיצויי הפקעה, משום שאין היא שונה מכל תובענה כספית אחרת. אולם מכאן ואילך התפצלו דעות השופטים, ביחס לשאלה מאימתי מתגבשת עילת התובענה ומתחיל מירוץ ההתיישנות. בהיעדר הכרעה, נקט ביהמ"ש בצעד נדיר, והורה מיוזמתו על עריכת דיון נוסף (בהרכב מורחב).
המשנה לנשיא חשין גרס, כי במקרה הנדון העילה נולדה רק בשנת 2002, אז סירבה העירייה לדרישת הפיצויים, ולפיכך התביעה לא התיישנה (אך יש לברר אם היתה נגועה בשיהוי); השופטת ארבל סברה, כי העילה נולדה בשעה שהעירייה מימשה את מטרת ההפקעה, או בשעה שהנפקע ידע על ההפקעה, לפי המאוחר. בהיעדר ראיות ביחס למועדים אלה, יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי. השופט גרוניס סבר, כי העילה נולדה "לכל המאוחר" ביום תפיסת החזקה בנכס ע"י העירייה שהיה סמוך למועד ההפקעה, ולפיכך התביעה התיישנה.
המשנה לנשיא נימק את עמדתו בכך שרואים את הרשות המפקיעה כמעין נאמן עבור הנפקע על כספי הפיצויים. כל עוד ה"נאמן" אינו מסרב לדרישת ה"נהנה" לכספו, יכול האחרון להניח כי כספו מובטח ואינו נדרש להגיש תביעה. רק מרגע הסירוב (שיכול להתרחש גם "מאה שנים" לאחר ההפקעה), מתחיל מירוץ ההתיישנות. הטעם לחריגה מהמועד ה"טבעי" של הודעת ההפקעה הוא ייחודה של הזכות לפיצויי הפקעה כ"זכות יסוד", המחליפה את זכות הקניין בנכס שהופקע.
גישה זו עוררה ביקורת מצד יתר השופטים, בעיקר משום שהיא "מותחת" את תקופת ההתיישנות ללא גבול. כמו כן, לא יתכן שמועד ההתיישנות יהיה נתון לחלוטין לשליטתו של הנפקע. זאת ועוד: בניגוד ליחסי נאמן ונהנה, המתחילים בהסכמה, ההפקעה תחילתה באונס, וכבר מעת פרסום הודעת ההפקעה הנפקע יכול לתבוע פיצויים.
השופטת ארבל נימקה את עמדתה בכך, שכל עוד קיימת אפשרות שהקרקע תוחזר לנפקע, אין לו עדיין אינטרס לתבוע פיצויים. עד מימוש המטרה הציבורית, זכות הקניין של הרשות בקרקע היא "מותנית".
השופט גרוניס יצא כנגד גישה זו, משום שגם לפיה עשויות לחלוף עשרות שנים בין מועד ההפקעה ואף בין מועד ידיעת הנפקע עליה, לבין תחילת תקופת ההתיישנות. לדבריו, גישות חבריו שומטות את הקרקע מתחת לטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות.
לגישתו, אין לדרוש מהרשות לשמור תקציב לביצוע ההפקעה ללא גבול. כמו כן, גישות אלה מנוגדות להוראות חוק ההתיישנות, שכן אין מחלוקת שכבר מעת פרסום הודעת ההפקעה יכול הנפקע לתבוע את הפיצויים (ולכל המאוחר מיום שנודע לו על ההפקעה).
לגישתו, אף שההפקעה נוצרת עם פרסום ההודעה, אין מגיעים פיצויים לנפקע עד שאינו מוסר את החזקה. למרות זאת, הוא לא הכריע סופית בין המועדים, וקבע, כי העילה נולדה "לכל המאוחר" במועד מסירת החזקה, וממילא התביעה התיישנה. אגב, ניתן להקשות על הבחירה במועד מסירת החזקה, שגם הוא נתון לשליטת הנפקע, להבדיל ממועד פרסום ההודעה.
נראה, כי עמדת השופטים חשין וארבל עשויה היתה להשתנות במקרה של הפקעה לפי חוק התכנון והבניה (בעניין ארידור העירייה הפקיעה מכוח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, עפ"י הרשאה משר האוצר). זאת, משום שבהפקעה לפי החוק, הוועדה המקומית חייבת לשלם מייד את חלק הפיצויים שאינו שנוי במחלוקת (בפסיקה נקבע, כי החובה קמה כנגד מסירת החזקה, וכך קורה בדרך כלל).
השופט חשין אכן רומז, כי גישתו רלוונטית רק אם לא שולם הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת (שכן ברגע ששולם - התעוררה המחלוקת). זאת ועוד: בהפקעה מכוח החוק - המתבצעת רק על סמך תוכנית מאושרת - אין בדרך כלל פער זמנים בין ההפקעה לבין המימוש (להבדיל מפער אפשרי בין מועד אישור התוכנית לבין ההפקעה). לכן, ניתן לראות את הודעת ההפקעה עצמה כמימוש המטרה הציבורית, וגם השופטת ארבל (שאינה מגדירה מתי מתחיל ה"מימוש") תסכים שהמירוץ החל.
יתכן שהמחלוקת משקפת מחלוקת עמוקה יותר השוררת בשנים האחרונות בין שופטי ביהמ"ש העליון, בדבר האיזון הנכון בין זכות הקניין לבין האינטרס הציבורי שבהפקעה. כנגד גישת השופט חשין, המרחיבה את הזכות לפיצויי הפקעה כתחליף לזכות הקניין, עומדת הגישה המצמצמת זכות זו, במטרה לאפשר הפקעות לטובת הציבור בלא להכביד יותר מידי על קופת הציבור (למשל בפרשת הורוויץ - דנ"א 1333/02).
בעניין ארידור, כנגד הגישה המרחיבה הנ"ל, מדגיש השופט גרוניס כי בלא הפקעות החברה לא תוכל לתפקד כהלכה, וכי יש לתת משקל ל"ודאות התקציבית" של הרשות. הוא מציין, כי גם הזכות לשלמות הגוף איננה פחותה מזכות הקניין, ובכל זאת בתובענה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונת דרכים, ההלכה היא שמרוץ ההתיישנות מתחיל ביום התאונה. כאמור - טרם נאמרה המילה האחרונה במחלוקת זו.
הכותב הינו עו"ד במשרד יגאל ארנון ושות', מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
