לא מה שחשבתם

"מטאדור", המביא את קורות המפגש בין רוצח שכיר וסוכן-נוסע, הוא קומדיה בינונית סטנדרטית שהשתבשה לגמרי והפכה ליצירה מפתיעה, נוגה ואינטליגנטית > אהרון קשלס

**** אין רגע נפלא יותר מזה שבו אתם נתקלים בהפתעה קולנועית. יצירה שאיננה נישאת על כנפיה של הביקורת העולמית המעודדת או לחלופין על כתפיו של הקהל המשולהב, מוצאת אתכם לא ערוכים, מתגנבת ללבכם ואף כובשת בו שטחים נרחבים. "מטאדור", סרט הביכורים של ריצ'רד שפרד, שייך לסוג החוויות אחרון והוא מהווה מעין סם נגד לכל אותם צופים שמפגני היומרה הפילמאיים האחרונים ("קפוטה" ושות') הותירו אותם מותשים ותרים אחר בידור קליל אך בה בעת אינטליגנטי.

העלילה, שהיא למרבה הפלא הצד הפחות מהותי של קומדיית המתח החדשה, מגוללת תרחיש שנשמע כמו בדיחה ארוכת זקן - סוכן נוסע (גרג קיניר) ורוצח שכיר (פירס ברוסנן) נפגשים בבר. אלא שאז, במקום ללכת למקום הבטוח, קרי, לעבר קומדיית הטעויות/בלבול הזהויות - שבה אמור הסוכן האפרורי והמרובע להישאב בעל כורחו לעולם של מזימות, תככים ורציחות - שפרד כמו בוחר לנווט את עבודתו לכיוון ההפוך.

הנה לפניכם, מותחן קומי שבו דווקא הרוצח השכיר המזדקן הוא שמבקש למצוא מזור לבדידותו הקיומית ופצעיו המקצועיים בביתו החם והאוהב של איש המכירות. וזהו המהלך התסריטאי שמאפשר הן לבמאי והן לצמד השחקנים להלך קסם על הצופים. ככלות הכל, מתי בפעם האחרונה הוליווד נתנה לכם תחושה שביתכם הוא המקום האקזוטי ביותר עלי אדמות, בייחוד, כשאנו משווים אותו לאתרים המצולמים ביצירה הנוכחית (רומניה, מכסיקו ועוד)?

הדינמיקה הישנה והטובה

זה המקום להדגיש כי בניגוד למגמה הקומית השלטת בהוליווד של השנים האחרונות, "מטאדור" איננו מתפתה לצחוקים נמוכים וריגושים קלים. הנה לפניכם, לראשונה מזה זמן רב, קומדיה שבה ההומור מבוסס על דמויות. ואמנם בעת הצפייה בסרט, שתי יצירות תהדהדנה בראשכם: הראשונה, בבימויו של בילי וויילדר, "חברים אבל...", שבה וולטר מתיאו מגלם רוצח שכיר הפוגש במהלך משימתו אדם (ג'ק למון) עם רצון עז להתאבד; והאחרת, "תקועים בדרך", מאת ג'ון יוז, שבמהלכה סנוב ניו יורקי (סטיב מרטין) לומד להתאהב בקסמיו העממיים והוולגריים של סוכן נוסע (ג'ון קנדי).

וממש כמו בסרטים החינניים הללו גם "מטאדור" נשען, בראש ובראשונה, על הדינמיקה הישנה והקסומה הכוללת את ה-"straight guy", אותו אדם מן היישוב, שפוגש בפרטנר האקסצנטרי הגורר את שניהם להרפתקה שיותר משהיא מסמרת שיער, הרי שהיא חוויה אנושית. ובקומדיות הצמדים כמו בקומדיות הצמדים, נדרשת כימיה בין זוג השחקנים, ומהבחינה הזו נדמה כי סרטו של שפרד נוצר במעבדה כימית. גרג קיניר, חסר הגיל, כבר מזמן סומן כאחד הכישרונות הגדולים של דורו, והוא מגלם את דמותו החיוורת של הסוכן הנוסע, בדיוק ובתזמון קומיים שמזכירים לא מעט את ג'ק למון. זאת ועוד, כמו האחרון, גם קיניר נהנה מיכולת תנועה, אותה ניתן להמשיל למעשה הזיקית, בין רגע מחייך ובין סצנה דומעת, ואלו מאפשרים לו, כמו גם לבמאי, לטעון את הבדיחה הקולנועית ברגש הכה זר למחוזות הללו.

ברם, על-אף עבודתו המשובחת של קיניר, זהו ברוסנן שגונב, ואולי שודד לאור היום, את ההצגה. עם סיום עבודתו בסדרת סרטי "ג'יימס בונד", היו שהספידו אותו. גם תפקידו בקומדיית הפשע "לפני השקיעה", לא בישר טובות, אבל, ב"מטאדור", ברוסנן מעניק לצופה את הופעת חייו כשהוא משיל מעליו באופן סופי את עורו של סוכן הוד מלכותה. כסוף שיער, כרסתן, משופם, לבוש בספידו שחור ובנעלי בוקרים, ברונסאן, משוטט על המסך, ומתנייע בווירטואוזיות מופלאה בין רגעים שבהם הוא נראה מאיים ובוטח, סצנות שבהן קסמו הבונדי מתעורר לחיים והתרחשויות שבהן הוא מרגיש כמו תינוק אבוד ופרנואיד הזקוק נואשות לאהבת הוריו. ובקיצור, יהלום לנצח. "

"מטאדור", ריצ'רד שפרד, ארה''ב, 2005, 96 ד'