תראו, חיילות!

בסוף השבוע עלה למסכים בארץ סרט ישראלי שהפך לתופעה בינלאומית. "קרוב לבית", בהפקת מארק רוזנבאום (בתמונה למטה) ובבימוי וידי בילו ודליה הגר, עוסק בחיילות בשירות צבאי בירושלים. כתרי שחורי, מנהל הקרן לקולנוע, אמר ש"קרוב לבית" הוא הדבר שהכי מתאים לביטוי האמריקאי 'סליפר'. בארה"ב, 'סליפר' הנו סרט קטן, שאף אחד לא מאמין בו ופתאום הוא פורץ, הקהל מאמץ אותו והוא הופך באופן מפתיע להצלחה גדולה. למרות שהרבה האנשים שצפו בסרט סבורים שמדובר באחד הסרטים הישראלים הטובים שנעשו בשנה האחרונה, "קרוב לבית" החל כפרויקט שהקרן היססה לתמוך בו ובסופו של דבר השקיעה בו במסלול האלטרנטיבי (סכום של כ-300 אלף דולר) לאחר שדחתה אותו פעמיים והבמאיות הגישו את התסריט בפעם השלישית. אמנם הייתה לסרט הקרנה מוצלחת בפסטיבל ירושלים, אך הוא לא זכה בפרס הגדול אלא בפרס התסריט. "התאכזבנו שלא קיבלנו את הפרס", מספרת דליה הגר, "כי האווירה הייתה כאילו שניקח אותו". גם וידי בילו חשה תחושות דומות: "הייתי שמחה שהדברים יהיו אחרת, אבל גם שמחנו שקיבלנו את פרס התסריט. בנוסף הייתה אכזבה גם מפרס אופיר. קיבלנו את הפרס לפס הקול ואני חשבתי שמגיע לסרט טיפה יותר".

למרות שהיוצרים ידעו שיש להם בידיים סרט יפה ומרגש, האכזבות גרמו להם להוריד את הציפיות. בחודש שעבר, בפסטיבל ברלין, הפך הסרט באופן מפתיע להצלחה מסחררת הן בקרב הקהל ומבקרי הקולנוע והן בקרב הקניינים הבינלאומיים. כתוצאה, הסרט נמכר לחו"ל בסכומים יוצאי דופן והציפיות הן שהוא ימשיך להימכר ויגיע לסכום של כחצי מיליון דולר - ממש כמו "ללכת על המים". הסיפור של "קרוב לבית" חושף את האופן בו תעשיית הקולנוע הבינלאומית עובדת וכיצד הסרטים הישראלים, שהופכים מיום ליום לפופולריים ואופנתיים יותר, משתלבים בה.

המפיק מארק רוזנבאום לקח את הפרויקט על עצמו עוד לפני שהקרן אישרה אותו להפקה. לאחר האכזבה מהפרסים המקומיים, במקום לחכות לפסטיבלים הגדולים והיוקרתיים ביותר, החליטו היוצרים לשלוח את "קרוב לבית" לפסטיבל פוסאן שבקוריאה. פוסאן הפך בשנים האחרונות לאחד הפסטיבלים החשובים ביותר באסיה, אך הוא עדיין לא משתווה לקאן, ונציה, ברלין או טורונטו. מארק מודה: "אתה מקבל מכה גם מהשיפוט בירושלים וגם בפרסי אופיר ואתה מרגיש שפוסאן זה בכל זאת פסטיבל מאוד חשוב, ואמרנו אוקיי, נלך, נעשה קומבינציה של פוסאן באסיה ורוטרדאם או ברלין באירופה. בדיעבד יכול להיות שזו הייתה טעות כי אנשי קאן ראו את הסרט ורצו אותו לשבוע המבקרים, כך שאולי הוא היה זוכה שם בפרסים. אבל אולי זו לא הייתה טעות כי מה שקרה לו בברלין אולי לא היה קורה לו בקאן. בקאן הלחץ של הסרטים הגדולים כל כך כבד שלקניינים אין זמן לראות סרטים קטנים. לכן יכול להיות שהסרט לא היה מתגלה שם והיה עובר בשקט. בברלין יותר קל לעשות דילים עם סרטים קטנים. שם יש להם זכות להתקיים. אנחנו סרט של פחות ממיליון דולר וברור שכשאתה בא מול סרט של שבעים מיליון דולר קשה לך מאוד להתחרות".

תודה לברלין

כתריאל שחורי, מנהל הקרן, נותן תמונת מצב רחבה יותר: "אני למדתי שזה לא נכון לאנוס סרט ולכוון את דרכיו בכוח. 'קרוב לבית' מצא את דרכו בדרך הכי יפה, הוא עבר דרך פוסאן והגיע למקום טוב שזה השוק בברלין. אי אפשר לחשוב שאם לא נכנסים לתחרויות בקאן או ברלין זה סוף העולם. צריך לחשוב מה מתאים. 'הכלה הסורית' ו'האושפיזין' הם שתי דוגמאות לסרטים שמאוד הצליחו בחו"ל והיוצרים שלהם רק חשבו על ברלין וקאן, אבל הם לא התחילו שם. זאת אומרת שאין נוסחה בדוקה.

"מה שקורה היום זה שהפסטיבלים הגדולים הפכו להיות פסטיבלים עם שלוש צלעות: הצלע הפסטיבלית המסורתית בה יש תחרות סרטים, הצלע של השוק בה מציגים בעיקר סרטים גמורים ומנסים למכור אותם לקניינים מרחבי העולם, והצלע השלישית שקיבלה תנופה בשנים האחרונות והיא מסגרת הקו-פרודוקציות לסרטים עתידיים בה מפיקים ובמאים מגיעים עם תסריטים ומנסים לגייס כספים להפקה באמצעות שיתופי פעולה בינלאומיים. האנשים שמגיעים לקו-פרודוקציות לא רואים אף סרט, הם לא באו לראות סרטים אלא לקדם את הפרוייקט שלהם. המטרה של סרט ישראלי זה להתקבל לאחת המסגרות האלה. אתה נוסע לפסטיבל עם כמה דברים ביחד ומנסה לקדם את כולם במסגרות השונות".

"קרוב לבית" התקבל למסגרת הפורום (השוק) של ברלין. "מה שקרה בפורום של ברלין", מסביר מארק, "זה שהמארגנים כל כך אהבו את 'קרוב לבית' שהקרינו אותו ביום הראשון של הפסטיבל, ב-9 לחודש. זו הייתה הקרנה למבקרים ולקניינים. בדרך כלל בהקרנות שוק אתה מצפה שהרבה יצאו החוצה באמצע הסרט. זו הקרנה שיש בה 300 קניינים שצריכים לראות הרבה סרטים ביום כדי להחליט מה הם קונים, אם זה לא מוצא חן בעיניהם אחרי רבע שעה הם לא נשארים. בהקרנה שלנו לא הייתה נהירה החוצה. אנשים ישבו בשקט וראו את הסרט עד הסוף. אחרי ההקרנה מייד פרצה שמועה שזה סרט נהדר ובגלל שזה היה היום הראשון של הפסטיבל השמועה התפרסה לאורך כל השבוע. ההקרנה לקהל הרחב הייתה יום למחרת. ב-11 לחודש פורסמו ביקורות ב'וארייטי' וב'סקרין', ועד אז כבר היינו באמצע הלחץ."

לסבן את המפקד

כל המעורבים מסכימים שמה שעניין את הקהל הבינלאומי בסרט זה העיסוק בחיילות בצבא, משהו שלא רואים הרבה בסרטים. תרמו גם הרעיון שהסרט צולם בירושלים וניתן לראות את העיר המיתולוגית, והעובדה שהסרט מתאר סיפור פשוט על שתי נערות צעירות שרוצות לאהוב על רקע המציאות הישראלית המתוחה והקשה. שחורי מוסיף: "מה שגם הלך זה העניין שכל הזמן החיילות מנסות לסבן את המפקדת ולעבוד עליה. בשבילם זה היה משהו יוצא דופן. מה שבעינינו נראה הדבר הכי טבעי כי גדלנו באווירה כזאת, בשבילם זה משהו מיוחד ושונה, לא נורמלי." מארק מסביר "הסרט מתקשר טוב מאוד, הקהל צוחק המון. הוא גם משאיר לך משהו בסוף היום, אתה מרגיש שלא סתם ראית סרט אלא גם יש לך על מה לחשוב".

"מה שמעניין זה הטירוף של העיסוק שלנו", מודה שחורי, "כמה שנים שאנחנו לא נהיה בזה בסוף אנחנו לא יודעים כלום. אני לא אשכח את ההיסוס של הלקטורים בקרן בנוגע לתמיכה בסרט. אתה לא יודע אף פעם עד הסוף מה יתפוס. אבל זה גם מה שיפה. מארק הגיע לברלין ואמר לעצמו 'נמכור משהו לטלוויזיה'. לא חלפו 48 שעות ואני רואה את קארין העוזרת שלו שרצה כל הזמן בחוץ לשכפל עותקים של הסרט ושל עטיפות כדי להביא לאנשים שמעונינים לקנות אותו. היא גוזרת ניירות וכותבת עליהם כדי לתת לכולם. מארק לא בא מוכן כי הוא לא העריך את סדר גודל העניין. לפעמים אתה בא עם הרבה עותקים ואף אחד לא רוצה אותם".

מארק: "בדרך כלל אני מוכר את הסרטים שלי לבד, אבל הלחץ היה כזה שהפעם אמרתי רגע, זה גדול מדי, ולכן פניתי ל-F.D., סוכנות מכירות שרצתה את הסרט לפני כן ולא הסכמתי לתת לה אותו. הבעיה הייתה שקיבלתי כל כך הרבה הצעות מארה"ב ומצרפת שלא יכולתי לגמור את הדיל הזה לבד. לא היה לי מספיק ידע ותחכום כדי להעלות את המחיר של הסרט במשא ומתן. ברגע שראיתי שזה משהו גדול - פניתי לסוכן. אני מודה, לא ציפיתי שתהיה לו כל כך הרבה הצלחה במכירות לבתי הקולנוע. אני הצעתי את הסרט לאנשים לפני ברלין, אמרתי להם: אני אשלח לכם עותק כדי שתראו לפני הפסטיבל. התגובות שקיבלתי היו 'לא יודע, נראה כבר בברלין', זה לא היה נראה להם משהו דחוף. אותם האנשים שיכלו לקנות את הסרט שבועיים לפני בעלויות נמוכות מאוד, שילמו בסוף פי שתיים בברלין אחרי שהמחיר שלו עלה. ב'פורטיסימו', סוכנות מכירות חזקה, אמרו לי שבדרך כלל סרט בסדר גודל כזה שהוא מאוד מבוקש יכול להימכר לצרפת ב-80 עד 100 אלף יורו, ואנחנו מכרנו ב-135 אלף".

הר ברוקבק על הקו

בזמן שמארק טיפל בברלין בעסקים של הסרט, הבמאיות רצו ממקום למקום כדי לקדם אותו בעיתונים ואצל הקהל. "לא חשבתי שבברלין יהיה ככה", מסבירה דליה הגר. "הייתי בפוסאן וראיתי שהסרט עובד גם אצל קהל לא ישראלי. אבל בברלין זה היה משהו אחר לגמרי. רצנו מהקרנה להקרנה. זו חוויה די קשה להיות בפסטיבל. שאלו אותי כל כך הרבה שאלות שאם תשאל אותי היום מה שאלו אותי אני לא זוכרת אפילו שאלה אחת. חזרתי לארץ שמחה אבל תשושה. ישנתי שלושה ימים ברצף. זה היה גדול מדי. זה הרגיש מפואר מדי בשבילי". גם וידי בילו הופתעה מהיחס: "חשבתי שנבוא ונקבל חדרונצ'יק קטן להקרנה ודי. הייתי בהלם כי כבר בהקרנת הקהל הראשונה האולם היה מפוצץ - 750 איש יושבים במדרגות. כשנכנסתי לאולם חשבתי שטעיתי בסרט, שאלתי "פה זה 'קרוב לבית'?".

ההתרגשות רק התעצמה כאשר בשבועות האחרונים פנה המנהל הקריאטיבי של חברת ההפקה העצמאית האמריקאית "פוקוס", שהפיקה השנה בין היתר את "הר ברוקבק", וביקש לערוך פגישה טלפונית עם במאיות הסרט ולשמוע על הפרוייקטים הבאים שלהן. שחורי מסביר שזה משהו יוצא דופן, "האמריקאים הגיעו. זה לא הצרפתים, זה האמריקאים כבר מתחילים להגיע אלינו". עם זאת, הבמאיות מראות הרבה יותר איפוק, "הוא ראה את הסרט, מאוד התלהב ורוצה לדעת מה אנחנו רוצות לעשות בעתיד. זה נשמע קצת הרבה רוח וצלילים. לא נראה לי שמחר נטוס לארה"ב לעבוד בשבילו".