"מעולם בחיי לא עצרתי לקבל החלטה ארוכת טווח לגבי הקריירה שלי"

רפי הופשטיין (57), מנכ"ל הדסית - חברת מסחור הטכנולוגיות של בית החולים הדסה, הוא גם ממקימי ארגון ILSI המאגד את פעילות חברות מדעי החיים בארץ, יו"ר כנס ביומד 2006 ואחד התומכים הפעילים ביותר בהקמת קמפוס הביוטכנולוגיה בירושלים. במהלך השנים ניהל סטארט אפים וריכז כמה פרויקטים בתחום ההדברה הביולוגית, דרכם הגיע באמצע שנות ה-90' לעבוד בחברת אקו-ג'ן בפרינסטון, ארה"ב. הופשטיין סיים תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, ותואר שני ושלישי במדעי החיים במכון ויצמן. את שירותו הצבאי עשה בחיל קרבי וסיים כמג"ד במילואים. גדל בפרדס חנה ולמד בבית הספר החקלאי שם. הופשטיין נשוי בשנית לאורית, ציירת ופסלת, ומתגורר בהרצליה. הוא אב לארבעה וסב לשני נכדים. יש לו שתי בנות מנישואים קודמים - שרון, מנהלת בחברת טלקומוניקציה, ואדווה שעוסקת בהפקת אירועים וחנויות קונספט. מנישואים אלו יש לו שני בנים: איילון הלומד רפואה בארה"ב ועילם, תלמיד תיכון. בת נוספת נפטרה מסרטן לפני כעשר שנים.

* רפי הופשטיין, איזו מן ילדות הייתה לך?

"אמי הייתה ממשפחת המייסדים של פרדס חנה. אבי למד רפואה בגרמניה אך עלה לישראל מטעמי ציונות, כחלוץ. כך הגיע לפרדס-חנה והכיר את אמי. אני ואחי המבוגר ממני בשמונה שנים, למדנו שנינו בבית הספר החקלאי ומכאן, אני מאמין, נבעה האהבה של שנינו לכימיה. בבית הספר החקלאי היה נהוג ללמד חקלאות דרך המולקולות. בעקבות זאת, אני למדתי ביולוגיה כסטודנט. אחי המשיך גם הוא בכיוון והגיע בסופו של דבר ללימודי הוראת המדעים במכון ויצמן. מי שלמדו כימיה בתיכון מכירים בוודאי את ספרי הלימוד של אברהם הופשטיין.

"בית הספר החקלאי היה תקופה נהדרת עבורי. היינו קמים כל יום בארבע בבוקר, יוצאים לשדות. התחביבים שלי היו מאוד שונים משל בני הנוער היום - אהבתי ריקודי עם. השתתפתי בכל פעילות ספורטיבית שכללה כדור.

"בשנות התיכון שימשתי כיו"ר מועצת התלמידים - התפקיד הציבורי הראשון שלי. אם את האהבה לחקלאות ולגאולת הארץ ירשתי מאבי, הרי את הרצון להיות פעיל ציבורית ינקתי ודאי מאמי, שתמיד הייתה עסוקה בהתארגנות התנדבותית כלשהי, אם בויצו, בוועד למען החייל או בכל ארגון דומה".

* לקחת על עצמך את התפקיד במועצת התלמידים מתוך ידיעה שתרצה להיות מנהל בעתיד, או סוג אחר של מנהיג?

"לא, בכלל לא. פשוט נמשכתי לזה. מעולם בחיי לא עצרתי לקבל החלטה ארוכת טווח לגבי הקריירה שלי. בכל צומת פשוט הלכתי אחרי מה שעניין אותי".

* מה בכל זאת גרם לך ללכת ללמוד מדעי החיים דווקא?

"היה לי עניין בכימיה, ובדיוק באותה התקופה הנושא של פענוח פעילות גוף האדם בהיבט המולקולרי, הפך ללהיט. נמשכתי לזה מתוך סקרנות ומתוך המשכיות טבעית, בעקבות הלימודים בתיכון החקלאי".

* איך היו החיים הסטודנטיאליים?

"אני לא זוכר מהם הרבה. בפקולטה למדעי החיים רואים את כל שנות האוניברסיטה דרך המבחנה. בכל זאת, מצאתי את הזמן לשמש גם כיו"ר אגודת הסטודנטים, הן באוניברסיטה העברית והן במהלך התואר השני במכון ויצמן, בשנים 1970-1973".

* זה נראה כמו מסלול שמוביל ישר לפוליטיקה. זה עבר לך בראש באותה התקופה?

"מעניין, סטודנט למדעי הרוח או החברה שמשתלב באגודת הסטודנטים, מיד רואה קריירה פוליטית כנתיב אפשרי עבורו. מבחינת סטודנט למדעי החיים, זה ממש לא נמצא בסט האפשרויות הסבירות. מצד שני, ידעתי שאני רוצה לנהל. זה היה אחד הגורמים שתרמו להחלטתי ב-1983 שלא לחזור למסלול האקדמי, אלא להצטרף לאחת מחברות הסטארט אפ הראשונות שקמו אז בתחום מדעי החיים.

"זו הייתה חברה בתחום הגנטיקה. היא הוקמה בתקופה מאוד נאיבית, בה כולם האמינו שניתן לבטא כל גן בייצור חד תאי ושזו הולכת להיות תעשייה המונית. לקח לנו כמה שנים להבין שזה לא בדיוק כך.

"בדיוק כשהתחלנו לצאת מן התקופה הנאיבית, קיבלתי עצה חשובה מאוד מאילן חת, נשיא מכון ויצמן. בכלל, אני רוצה להעלות על נס את אילן ואת העצות שלו, שפעמים רבות שלחו אותי לכיוונים חדשים ומרתקים ואני חב לו קרדיט גדול על המסלול שלקחו חיי. אילן הציע שאלך לתחום של ביוטכנולוגיה שקשורה לחקלאות, וכך באמת עשיתי. יחד עם קבוצת חברים שפרשו גם הם מתחום ההנדסה הגנטית האנושית, ריכזתי כמה פרויקטים בתחום ההדברה הביולוגית (שינוי תכונות הצמח כך שיהיה עמיד בפני מזיקים - ג.ו), שהייתה אז ספינת הדגל של התחום. אחד הפרויקטים הללו נקנה על ידי חברה בשם אקו-ג'ן, וכך התחיל הפרק האמריקני של חיי".

* בשנות ה-80 ישראל הייתה קצת שונה, פחות גלובאלית. המעבר לארה"ב בטח היה מוזר למי שגדל בפרדס חנה ובמכון ויצמן.

"האמריקנים הם באמת שונים, ואני הייתי הזר היחידי. מצד אחד, לחברה היו עדיין מאפיינים של סטארט אפ, אך מצד שני אצל האמריקנים גם סטארט אפ מתנהל עם תהליכים מסודרים של קבלת החלטות, בחינה מתמדת של עמידה ביעדים ו-accountability, כלומר התפיסה שכל אחד אחראי לעמוד ביעדיו, ולא - עליו לשלם מחיר.

"במקום העבודה האמריקני אין הסתחבקויות ואין סנטימנטים. היה לי הכבוד לראות, למזלי לא לגבי, את הדינמיקה של פיטורי עובדים בארה"ב. מעכשיו לעכשיו מתבשר אדם שימיו בחברה תמו, ותוך דקות הוא מתבקש לנטוש. טוב, אולי זה גם חלק מסוד ההצלחה שלהם".

* אז לא הרגשת בבית שם? בכל זאת, חזרת בסופו של דבר לארץ.

"חזרתי לישראל מסיבות פרקטיות לגמרי. דווקא למדתי המון בארה"ב. הגעתי לתפקיד מאוד בכיר של סמנכ"ל פיתוח עסקי. החברה הפכה לבוטיק הגנים של מונסנטו (חברת ההדברה הביולוגית המובילה בארה"ב - ג.ו), וזו הייתה תקופה מאוד מרתקת. אלא שאז הוחלט להעביר את מטה החברה לסנט לואיס, ומבחינתי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. גם כך היה קשה להתנתק מהארץ, ולהרחיק עוד יותר מבחינת זמן טיסה והפרש שעות, זה היה בלתי נסבל. קיבלתי אז הצעה לנהל עוד סטארט אפ בישראל, וב-97'-98' זו הייתה שעתם היפה של הסטארט-אפים הישראליים. אז קיבלתי את ההצעה בשמחה.

"אגב, לא היה כל כך קל לעזוב את ארה"ב. מבחינתי אהבת הארץ היא מאוד חשובה, אך ארה"ב היא בכל זאת ארץ האפשרויות. אורח החיים שם הוא מאוד מפנק. כשאתה חי בין פרינסטון לפילדלפיה ויכול לקפוץ על רכבת לניו יורק - זו חבילה מאוד מענגת. לא כל בני המשפחה היו תמימי דעים לגבי החזרה".

* זו הזדמנות טובה לדבר על המשפחה.

"כן. אני נשוי פעם שנייה, לאישה מדהימה בשם אורית. היא השפיות שלי. אישה מאוד מוכשרת בהרבה תחומים, כולל בתחום האמנות כציירת ופסלת, לאחר שהייתה הרבה שנים בתחום החינוך. היא זו שמזכירה לי שאנחנו כאן בעולם הזה גם כדי ליהנות, ושצריך לאזן את הוורקוהוליות. היא לוקחת אותי המון לגלריות ומוזיאונים, דואגת שנבלה עם המשפחה והילדים. בקיצור - אישה נפלאה.

"יש לי שתי בנות מנישואיי הקודמים, שרון ואדווה, ושני בנים - איילון ועילם, ויש לי גם שני נכדים. בסופו של דבר, כולם חזרו לארץ והלכו לצבא לתפקידים קרביים, גם הבנות, ואני מאוד גאה בהם. גם אני נהניתי מאוד להיות חייל והקריירה שלי כמג"ד נקטעה רק עם הנסיעה לארה"ב.

"היום, שתי הבנות שלי עובדות בתפקידים ניהוליים. כן, אני מאמין שזה גנטי. שרון התמחתה בשיווק והיא מנהלת חברת טלקומוניקציה, ואדווה שלמדה עיצוב המוצר מעורבת בחברה להפקת אירועים וחנויות קונספט. איילון לומד רפואה בארה"ב, כך שהוא חזר למסורת המשפחתית. עילם בן ה-15, כמו כל בני דורו רוצה לעשות הכל. מצד אחד, הוא לומד במגמת תיאטרון בבית הספר, במסלול המועשר. מצד שני, הוא שמע שחמש יחידות פיזיקה וכימיה הן דרישת קדם לקורס טיס, אז הוא לומד גם את זה, ועוד בכיתת מחוננים.

"הייתה לנו גם בת נוספת, שאותה איבדנו לפני כעשר שנים כאשר חלתה בסרטן. היא טופלה בהדסה, ואני זוכר את ההסתובבות הזו במסדרונות, את תחושת התסכול האיומה של מי שרואה בן משפחה מתמודד עם מחלה, שהסיכוי לגבור עליה כה קלוש. בתוך כל החושך הזה הופיע שוב אילן חת עם היוזמה המבורכת שלו, והציע לי לנהל את הדסית. הסכמתי מתוך התסכול, מתוך התחושה שאם אוכל לעשות משהו כדי שיהיו פתרונות טובים יותר לאחרים המתמודדים עם המצב הזה, אולי התסכול הזה ישכך מעט.

"כל הדברים שאני עושה, כל התפקידים הנוספים שאני ממלא, נובעים מכך שאני שואל את עצמי איפה אני יכול להיות רלוונטי וליצור את השינוי שאראה עוד בדורי. זה הכוח המניע מאחורי כל מה שאני עושה: אהבת הארץ, חלוציות ללא מרכאות, והרצון לראות את השינוי עוד בחיי - בגיל 57 זה כבר לא כל כך טריוויאלי. הגעתי למסקנה שהפיכת תחום מדעי החיים לגורם אסטרטגי במדינה, זו התרומה הגדולה ביותר שאני יכול להרים".

* אולי בגלל זה אתה עובד כל כך קשה. שמת לעצמך מטרה ואתה רץ להשיג אותה.

"בהחלט. אני נהנה גם מהתהליך, אבל לא שייך לאלה שמתאהבים בו, אלא בפירוש מרכז מוטיבציה כדי להגיע להגשה. היות שאני עוסק בתחום שבו התהליך הוא ארוך וסיזיפי, צריך כל הזמן לראות את המטרה ולגייס את המוטיבציה כדי להמשיך".

* מה צריך לקרות כדי שתגיד שהשגת את המטרה שלך?

"אם תוך 10 שנים יהיה בארץ משהו דומה לבוסטון סיינטיפיק בתחום המכשור הרפואי, ולאמג'ן בתחום התרופות - אפילו קצת יותר צנוע - זה יגרום לי הרבה קורת רוח".

* וזה נראה לך אפשרי?

"אני מאמין שזה יכול לקרות. היום אנחנו מוכרים המון פתרונות לגורמים מבחוץ, שזה בסדר אבל רק כפתרון ביניים. כדי לצאת ממנו, אין לנו ברירה אלא להסתמך על היכולות של ממשלת ישראל, ולהגדיר זאת כמשימה לאומית. יש בארץ את כל אבני הבניין שמהן אפשר לבנות מגדל מאוד גדול של מדעי החיים, שיהיה לא פחות מרשים מתעשיית האלקטרוניקה".

* כשאתה מסתובב ברחוב, אתה מתחבר למדינה כמו שהיא היום? אתה מרגיש שהאידיאלים הציוניים שגדלת עליהם הוגשמו?

"כן, אני בהחלט מרגיש מחובר למדינה, לאנשים. לפעמים יש דברים שנשמעים יותר גרוע בעברית, כשהם קורים לנו, אבל הם בעצם קורים בכל מקום. בסך הכל אנחנו עם ככל העמים. עם נורמלי.

"באופן כללי אני יכול לומר שצמחה כאן המדינה שייחלנו לה. אני אוהב אוכל טוב, יין טוב, מוזיקה קלאסית ואמנות. בצומת שבין שינקין ויהודה הלוי, ובדרך שלי למעבדה בירושלים, אני יכול למצוא עושר של הדברים הללו, עולם יפה להפליא".

* איך נראה סדר היום שלך, ואיך, אם בכלל, אתה מבלה?

"אני ממשכימי הקום, עוד מתקופת בית הספר החקלאי. אני מתעורר בארבע בבוקר - זו השעה היחידה שבה אפשר לתפוס את הסוף של יום העסקים בארה"ב ואת ההתחלה של היום באוסטרליה וסינגפור. אחרי שאני עושה את זה, אם יש לי זמן, אני אוהב מאוד לשחק טניס, אבל זה רק מדי פעם ורק אם אני מצליח להגיע לזה בשש בבוקר. אחרי כן, אני עולה לירושלים ובדרך שומע את סיכום החדשות ברשת ב'. טלוויזיה אני בכלל לא רואה.

"בערב אני בדרך כלל עובד. בזמן האחרון אני כופה על עצמי איזשהו סוף ליום העבודה, ואז אני אוהב לאכול טוב, לראות קצת אומנות, אבל הכי טוב לי פשוט לבלות בבית, עם אשתי או עם חברים ומשפחה".

* עם איזו מפלגה אתה מזדהה?

"אני לא יכול להגיד שאני מזדהה עם מפלגה מסוימת. זה לא סוד שאני מתכוון להצביע קדימה. אני בהחלט רואה את עצמי במרכז המפה, עם טולרנטיות לכולם.

"עצוב לדעת שאנחנו מתמודדים עם בעיות של עוני. אני מומחה קטן מאוד בפתרונות מאסיביים, אבל אני מאמין שהטיפול בעוני חייב להיות דגל לאומי, כי אנחנו נצטרך את החוסן הלאומי שלנו עוד הרבה זמן.

"אבל הנה - אם הפעילות שלנו בתחום הביו תעזור במשהו לבניית המנוף הכלכלי - אולי זה המעט שאני יכול לתרום".

* היום אתה כבר חושב על הצטרפות לפוליטיקה? קולגות שלך מהעולם האקדמי עשו את זה.

"אני מעדיף לפעול במקום שבו ההשפעה שלי היא הגדולה ביותר. בגילי, אני לא בטוח שהייתי יכול להגיע להשפעה בפוליטיקה כמו בתפקידי הנוכחיים. אני לא מבין מספיק את כללי המשחק. לו הייתי מאמין שכן אוכל להשפיע, אולי הייתי הולך לשם".

ירושלים של מדע

רפי הופשטיין, כשאתה מדבר על פעילות בתחום מדעי החיים, אתה בדרך כלל קושר זאת לירושלים ולכך שדווקא בירושלים חייב לקום פארק ביו ישראלי. עם כל הפעילות הזו למען ירושלים, מתברר שאתה בכלל מפרדס חנה.

"הרומן שלי עם ירושלים התחיל באוניברסיטה. שם פגשתי את אשתי, לשם חזרתי כדי להתחיל קריירה בסטארט אפ ולשם חזרתי בפעם השנייה בשביל התפקיד בהדסית. לימים, הסתבר שירושלים היא באמת המקום שהדבר הזה יכול לקרות בו - יש בה אוניברסיטה ובית חולים ומרכז תעשייתי, שסימנו כולם את פיתוח תחום מדעי החיים בישראל כיעד חשוב שלהם. ואם בחלוציות שנות ה-2000 עסקינן, אפשר גם להשתמש בפוטנציאל של התחום כדי לפתור את הבעיות הכלכליות של ירושלים, ולמנוע את ההגירה למרכז. זה דבר מתבקש".

* אילו מקומות אתה הכי אוהב בירושלים?

"האהבה שלי לירושלים העיר היא בעיקר אהבה נוסטלגית. רק לפעמים, כשמסתובבים בה בסופי שבוע, מרגישים את הריח של פעם. אבל אולי זה אני שצריך להשתחרר מהנאיביות, כי כל התהליכים שעוברים על העיר הם לגיטימיים ואין איתם שום בעיה, בהנחה שפותרים את הבעיה הכלכלית. גם פרדס חנה השתנתה. זה תהליך טבעי שצריך להכיר בו".

* איפה אתה גר בירושלים?

"אני גר בהרצליה".

* ברצינות?

"כן. האמת היא שההתרחקות מירושלים נבעה מן הרצון להקל על עצמנו אחרי מות הבת".