אופנה

"איזה אידיוט אני", הייתה המחשבה הראשונה כשהגעתי לפינת בן-יהודה ויורדי-הסירה בואכה נמל תל-אביב. שכחתי לגמרי מהסדרי התנועה החדשים בכניסה למתחם. כרגיל אצל גברים, התחלפה לה ההכאה על חטא חיש מהר במחשבה קרימינלית: "בשביל מה עברתי לאופנוע? בשביל להקפיד על חוקי התנועה? וחוץ מזה, הן ממילא יאחרו: עם רואה-החשבון שלי אני לא מסוגל לקבוע פגישה בזמן, אז ששתי מעצבות אופנה, אחת מצפון תל-אביב והשנייה מנווה-צדק יגיעו בזמן?".

אם הפתיח הזה נשמע לחוץ-משהו, כנראה זה לא במקרה: כמי שהמלתחה שלו כוללת בעיקר מכנסי ג'ינס וחולצות טי, מרביתן עם כיתובים מתחכמים המודיעים על סוף מסלול ביחידות שכבר לא קיימות, אפשר לומר שדי השקעתי לקראת הפגישה המחייבת עם גלית לוי ויעל אורגד, שתיים ממעצבות האופנה המבוקשות ביותר בישראל: נעלי-ספורט של פומה, סווצ'ר של טימברלנד, ושיא-השיאים - ג'ינס כהים של טרוצארדי, אולי פריט הלבוש היקר ביותר בארון הבגדים שלי.

מושלם. כלומר זה מה שלפחות חשבתי עד שבדקות הקרובות למדתי כמה אמיתות כואבות על החיים: ראשית - שמרחוב הירקון אין פנייה שמאלה ליורדי-הסירה בכיוון נמל תל-אביב, שנית - שלפחות שתי מעצבות האופנה האלה התגלו כדייקניות יותר מטייס בלופטהאנזה, ושלישית - שהחגורה שלי (ג'יאנפרנקו פרה, כבר אמרתי שהשקעתי) נשארה בלוקר שלי במכון כושר. כך יצא שפסעתי אל תוך המתחם המעוצב של קום איל פו בנמל מתנשף ומזיע, כשהחולצה מחוץ למכנסיים, שבהיעדר חגורה צנחו לפוזה החביבה על עדת השרברבים, והצגתי את עצמי לפני שתיים מהנשים הכי אלגנטיות שיצא לי לפגוש בזמן האחרון.

למרות תחום העיסוק המשותף ומידת ההצלחה שלהן, כל אחת בגזרתה, אין כמעט קווי-דמיון בין גלית לוי ליעל אורגד: האחת הייתה לכוהנת הגדולה של הכלות הצפונבוניות, של טקסי היופי ושל משדרים מפוצצי-רייטינג (רק כמה ימים לפני הראיון עיצבה כמה עשרות תלבושות שונות לגמר של "נולד לרקוד"), האחרת היא מלכת הקז'ואל: לא קז'ואל סטייל קסטרו ואפילו לא זארה, אלא קז'ואל של נשים שיכולות להרשות לעצמן ללבוש בגדי מעצבים גם בפעילויות היום-יומיות והשגרתיות ביותר.

עסקים ומשפחה

אבל לא רק ברמה המקצועית נמצאות השתיים על שני הקצוות השונים ביותר של הסקאלה, אלא גם ברמה האישית: שי ענבר, בעלה של אורגד, משמש כמנהל-העסקים שלה: "זה התחיל מכל מיני בקשות עזרה שלי - תעשה את זה ותעזור לי עם זה, ולבסוף החלטנו שהדבר הטוב ביותר לעסק יהיה אם שי ינצל את הרקע שלו במינהל עסקים ויעמוד לרשותנו במשרה מלאה".

השותפות בין בני-הזוג אורגד את ענבר כוללת, מלבד ניהול העסק, גם גידול של שני ילדים משותפים ושמירה על מסגרת שמאזנת בין הקריירה למשפחה: "כשאני בעבודה אני כולי בתוכה, אבל אני משתדלת לסיים בשעה סבירה אחר-הצהריים כדי להיות עם הילדים".

אצל לוי, העסק מורכב מעט יותר: היא מגדלת את בתה בת ה-9 לבדה, כאם במשפחה חד-הורית, משימה מורכבת למדי בעבור מי שיום העבודה שלה נמשך לפחות משמונה בבוקר עד שמונה בערב וכולל נסיעות תכופות לחו"ל. ללוי, בניגוד לאורגד, אין את הפריבילגיה לדבוק רק בעיצוב ולהשאיר את מלאכות השיווק והמכירה למישהו אחר: מרבית לקוחותיה רואות במגע עמה ערך מוסף לבגדים שהיא מעצבת, ואף כלה נחשבת, שזה עתה הוציאה כמה עשרות-אלפי שקלים על מערכות לבוש ליום הגדול בחייה, לא תוותר על הזכות לעבור אישית תחת ידיה.

אורגד מרבה להפליג בשבחיו של העזר-כנגדה, ולוי מפרגנת: "איזה כיף לך שמצאת מישהו כזה, כשאת מדברת עליו העיניים שלך נוצצות". לוי אינה מתכוונת דווקא לפן הזוגי, אלא גם לפן העסקי, שבו התקשתה עד כה למצוא לה מנהל: "יש לי בעיה בהאצלת סמכויות, זה נכון, אבל בנושא של מנכ"ל לעסק, הייתי מוכנה לתת למי שימלא את התפקיד את כל התנאים להצליח, העיקר שיוריד ממני חלק מהעול. אבל בסופו של דבר לא הייתי מרוצה, הרגשתי שנותרתי עם כל הדאגות שהיו לי לפני כן".

הניגודים בין השתיים עולים כמעט מכל נושא בשיחה: אחת מוכרת בגדים שהם פנטזיה, השנייה בגדים לנשים מבוגרות מעט יותר, שמחפשות משהו שיגשר בין הפנטזיה לאילוצי הגוף והיום-יום. נדמה שכל אחת מהן, אורגד ולוי, מסמלת בסגנון חייה את ייחודה: אורגד מודה שכמעט כל הנעליים בארון שלה הן שטוחות, לוי לעומתה מעדיפה עקבים כמעט בכל מצב. לכאורה מדובר רק בגובה העקב, אך למעשה מדובר בתפיסת-עולם: לפי אורגד, הנוחות מייצרת את הביטחון העצמי: ככל שהיא, או האישה שלובשת את בגדיה, מרגישה נוח יותר עם הופעתה, כך יש לה הכוח להוציא החוצה גם את האקסטרות. אצל לוי התהליך הוא הפוך: אישה שלבושה-להרוג, תשאב את הביטחון העצמי מהופעתה המשודרגת - אם מדובר בעקבים שיגביהו אותה, או במחשוף שישדר מיניות בוטחת.

הישראלי והאופנה

את ההבדלים האלה הן מיישמות כל אחת על עצמה: אורגד מגיעה לארוחת הבוקר שלנו בג'ינס מעוצבים אך רחבי-גזרה, בחולצה חלקה וארוכת-שרוולים, במגפיים על עקב שטוח, בעגילים ובתליון שעיצבה בהשראת סרט שראתה, ובשל סרוג וירקרק שממנו לוי מתפעלת: "גם זה שלך?". אורגד צוחקת: "לא, את זה קניתי בפראג". לעומת זאת, בפינה הימנית מופיעה לוי בז'קט מחויט על חולצה נדיבת-מחשוף, בדש הז'קט נעוץ פרפר ענקי, מוזהב ומשובץ אבנים טובות, מכנסיים צמודים, נעלי-עקב, באיפור ובתסרוקת מעוצבת. כאשר הצלם מבקש מהן לדגמן כמה פוזות למצלמה, לוי לוקחת את ההובלה בביטחון, בעוד שלאורגד לוקח כמה "קליקים" כדי להשתחרר.

ולמרות הניגודים, או אולי דווקא בגללם, נראה שהשתיים, שזה עתה הכירו, נהנות מאוד זו בחברתה של האחרת. אולי נוכחותו של הגבר המרושל שמתעד את המפגש נוסכת בהן שלווה....

אני תוהה בקול רם אם אפשר לצקת מעט זוהר לאופנה הישראלית שנאלצת להתמודד אפילו בפברואר עם ימים שבהם בגד מחויט יותר מחולצת טריקו עשוי לזכות את בעליו בתואר "החולצה הרטובה". מזג-האוויר הוא נתון בעייתי, הן ממהרות להסכים, אבל לא תמיד רק בו האשם: "כאן אתה יכול לראות אנשים מגיעים לחתונה בהילטון עם ג'ינס. אין עוד מקום בעולם שבו תראה משהו דומה".

לוי, שרק לילה קודם לכן שבה מפס-הייצור של קולקציית בגדי-הים שלה בטורקיה, ממהרת למדידות עם יעל בר-זוהר. במקביל לשמלות-הכלה ולשמלות-הערב שלה, היא מטפלת עכשיו גם במגזרים אחרים: בגדי חתן, ספורט-אלגנט ועוד.

"לא מפחיד אותך להתפזר, לאבד את הייחוד שלך?", אני מנסה לרגע עיתונות חוקרת ונענה בשלילה: "כמעט לכל בית-אופנה - דולצ'ה וגבאנה, ג'ורג'יו ארמאני, רוברטו קוואלי ואחרים - יש מותגים שהם יותר קז'ואל, שמיועדים למי שרוצה גם את הג'ינס שלו מעוצב, או במקרה שלי - למי שרוצה ללבוש משהו שממותג 'גלית לוי' אבל לא יכולה להוציא 10,000 שקל על שמלה".

כשאני ממשיך לחקור על ההבדלים בין האופנה הישראלית לאופנה העולמית, אני מקבל מכל אחת את הוורסיה שלה לישראליות. אורגד: "אני עוזרת לאישה הישראלית לטשטש חלק מההבדלים בינה לבין הצרפתייה. למשל, לישראלית אחרי לידות יש קצת בטן להעלים". לוי, לעומתה, רואה את הישראליות דווקא בחוצפה הישראלית החיובית שהיא מגייסת לטובת השמלות שלה - מצד אחד אלגנטיות, ומצד שני נועזות יותר מהסטנדרט האמריקני או האירופי.

אפילו בי הן מוצאות פן ישראלי, אם כי פחות מחמיא: "בשום מקום בעולם עיתונאי לא היה מגיע לראיון לבוש ככה", אני ננזף, וזה עוד אחרי ששליתי מהארון שלי את מיטב המותגים... בצר לי אני מגייס את הנשק שבו מיטיב להשתמש החתול מ"שרק 2", אלא שבמקום לפעור זוג עיניים גדולות וליילל, אני משתף אותן בסיפורי הילדים שלי, על איך זה להיות אבא פלוס 3, ואכן מיד נסלח לי חוסר האופנתיות ומפנה את מקומו לאמפטיה. נשים. *