"צריך להיות היטלר כדי לעצור ככה אמן בימים כאלה", הזמר עופר לוי, לאחר שנעצר
על נהיגה בזמן שלילה, אפריל 93' ביום השואה האחרון נשא ראש השב"כ דאז, אבי
דיכטר, נאום בקיבוץ יד מרדכי. בין היתר אמר: "בשנים האחרונות התפתחה סביבנו
מכונת רצח נוספת שגמרה אומר לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים (...) מדובר בנסיבות
שלא חווינו מאז השואה, בהן סב, אב וילד נרצחים בפיגוע אחד והגוף מצטמרר. לא
נכחדה משפחה אחת שלמה מאז השואה". דיכטר הוסיף כי למרות זאת מצבנו כיום אינו
זהה למצב יהדות אירופה תחת שלטון הרייך השלישי; ההבדל בין שני המקרים טמון
במערכת הביטחון. "הפעם לא המתנו לאומות העולם שיבואו לעזרתנו", אמר. "כוח המגן
הישראלי שנמצא מחונך, בין היתר על מורשת השואה, פעל מול אותה מכונת רצח פלסטינית".
במשפטים ספורים אלה תמצת דיכטר את האופן העיקרי בו מנוצלת השואה בישראל - גיוסה
לצורך יצירת תדמית קורבן, שוויון בין מצבה של המעצמה החזקה במזרח התיכון למיעוט
נרדף וחסר אונים, ובתוך כך ניצולה להפקת לקח פנים יהודי בלבד, המקדש את הכוח
הצבאי של מדינת ישראל.
השימוש בשואה, בסמליה ובמתיה, בין אם לצורך הצדקת פלישה למדינה שכנה ובין אם
לתיאור מצבו העגום של מפלס הכינרת, הופך לאמצעי נפוץ בישראל ככל שמעשה השואה
מתרחק.
קלקיליה וטרבלינקה
מבחינה אידאולוגית שימשה השואה להצדקת המדיניות הישראלית,
כשהיא מהווה תירוץ בעיקר להדיפת ביקורת בינלאומית. שימוש זה החל בהיסוס מה,
אך גבר מאוד לאחר כיבושי 67', עת נדרשה ישראל באופן עקבי להציג עצמה כקורבן
במציאות בה היא בחזקת מעצמה. מבחינה מנטלית שימשה השואה להצדקת המיליטריזם
הישראלי, פיתוח תעשייה צבאית הכוללת נשק להשמדה המונית, הפיכת הצבא הישראלי
לערך בפני עצמו, כמו גם להצדקת יציאה למלחמות ברירה. מבחינה רטורית שימשה השואה
ליצירת אינספור פרובוקציות, מימין ומשמאל, הן ברובד הפוליטי, כמו במעשי מתנגדי
הנסיגה מעזה, והן ברובד היומיומי, כמו בקריאות שקוראים אוהדי קבוצת הפועל תל
אביב כלפי יו"ר קבוצת מכבי.
בספרים "המיליון השביעי" מאת תום שגב, "שואה בחדר האטום" מאת משה צוקרמן, ו"האומה
והמוות" מאת עדית זרטל מוזכרות עשרות דוגמאות לשימוש "חרושתי המוני ומנותק
הקשר", כהגדרת זרטל, שעשתה מדינת ישראל בזכר השואה. רוב הדוגמאות שיבואו להלן
לקוחות מספרים אלו ומההפניות הכלולות בהם.
השימוש בשואה החל עוד לפני שתמה ההשמדה. אחד מראשי הוועד להצלה, גוף שהוקם
בארץ ישראל להצלת יהודי אירופה, חיבר תזכיר בעוד השואה בעיצומה (שגב מתארך
את כתיבת התזכיר לראשית 43'), ובו נקבע כי משום שלא יוכל להציל יהודים רבים,
"יש, לכל הפחות, להפיק (ממאמצי הוועד) תועלת פוליטית". בהמשך התזכיר מפורטות
כמה מהדרכים לנצל את השמדת היהודים לטובת יחסי הציבור של התנועה הציונית. אמנם,
יהודים רבים לא יכול ולא הצליח להציל הוועד להצלה, אך התנועה הציונית (ומאוחר
יותר מדינת ישראל) הפיקה מהשואה תועלת פוליטית רבה. עוד בזמן המנדט הופנה הכינוי
"נאצים" כלפי הבריטים. יעקב שמשון שפירא, לימים שר המשפטים, אמר על חוקי החירום
הבריטיים כי "אפילו הנאצים לא חוקקו חוקים כאלה בארצות הכיבוש שלהם".
רזרוואט קפה
בן-גוריון ובגין היו המנהיגים הראשונים שרתמו באופן עקבי את השואה
לצורכיהם הפוליטיים, איש-איש וצרכיו. ב-46', לאחר שהסוכנות היהודית דנה ב"הצעה
לכינון מדינה יהודית בת קיימא בשטח מתאים של ארץ ישראל", כלומר, בחלוקת הארץ,
פרסם בגין כרוז ובו יצא נגד "הקמת הרזרוואט היהודי ברצועת החוף, בין אם הוא
ייקרא 'מחוז' ובין אם ייקרא 'מדינה'". "רזרוואט"
היה המונח ששימש את הנאצים לתיאור שטח לריכוז יהודים לפני השמדתם.
בן-גוריון לא היסס אף הוא להשוות בין האיום של היטלר על יהודי אירופה לאיומי
מנהיגי מדינות ערב על מדינת ישראל. תחילה שימשה ההשוואה בין הנאצים לערבים
כקלף רטורי עבורו, בכנסים ובדיונים פנימיים. אט-אט תגלוש אל השיח המופנה כלפי
הציבור הישראלי כולו. באוגוסט 47', כשבאופק כבר ראה את המלחמה עם צבאות ערב,
ביקש בן-גוריון להשיג תקציב נוסף לרכישת נשק ובניית הצבא היהודי. בכינוס הוועד
הפועל הציוני אמר: "לא מתנגדים פוליטיים יעמדו מולנו, אלא תלמידיו ואף מוריו
של היטלר, היודעים דרך אחת - ודרך אחת בלבד - בפתרון הבעיה היהודית: השמדה
טוטאלית".
כמה שנים אחר כך, כשבא לשכנע את מרכז מפא"י לתמוך בהסכם השילומים עם ממשלת
גרמניה, הסביר בן-גוריון את הצורך בכספים: "מחר יכולים לשחוט אותנו בארץ הזאת.
אנחנו איננו רוצים להגיע עוד פעם למצב שאתם (ניצולי השואה) הייתם בו. אנחנו
איננו רוצים שיבואו הנאצים הערבים וישחטו אותנו".
כך, שנים בודדות לאחר שהמשטר הנאצי מוגר, הביטוי "הנאצים הערבים" הושמע על
ידי ראש ממשלת ישראל, אשר היה משוכנע כי סכנת שואה שנייה מרחפת מעל המדינה.
ההסכם עם גרמניה הוביל גם את האופוזיציה לגיוס השואה, אם כי מכיוון הפוך. בגין
תיאר את עצם המשא ומתן עם גרמניה על כספי שילומים כ"שואה". מעל במת הכנסת,
בדיון על ההסכם עם ממשלת אדנאואר, קרא "למנוע שואה מעם ישראל", והוסיף כי ימשיך
להתנגד לשילומים גם אם "תסחבוני למחנה ריכוז".
ערבים = נאצים
שיאי השימוש הפוליטי בשואה באו במקביל לשיאי הסכסוך הישראלי-ערבי,
כלומר בעת מלחמות. בשנת 56', לקראת פלישת ישראל לסיני, יצאה המשוואה "ערבים
- נאצים" מכינוסי המפלגות הסגורים והפכה לנחלת הציבור, הן על ידי מנהיגים פוליטיים
והן באמצעות העיתונות הישראלית. זו האחרונה השוותה במאמרי פובליציסטיקה וקריקטורות
בין נאצר להיטלר, ואף החלה לפרסם ידיעות חדשותיות המעודדות תפיסה זו. ב"מעריב"
פורסמה תחת הכותרת "צלב הקרס בארץ הנילוס" ידיעה על אודות קצין אס.אס העובד
בשירות נאצר. החלו להופיע גם דיווחים על ספרי "מיין קאמפף" בערבית המוצעים
למכירה במצרים. ברמה הפוליטית היתה זו הוועידה הארצית של תנועת "החרות" שקבעה
באותה תקופה כי "הרודן נאצר זומם להשמיד את ישראל ומהווה את הסכנה הגדולה ביותר
לקיומה מאז היטלר". העובדה כי מדינת ישראל כלל לא היתה קיימת בזמן היטלר נעלמה
ממנסחי הכרוז.
לאחר כיבוש סיני בשנת 56', שגרר ביקורת בינלאומית חסרת תקדים נגד מדינת ישראל
ששיתפה פעולה עם מגמות קולוניאליסטיות של צרפת ובריטניה, שימשה השואה להצדקת
היציאה למלחמה. "הפעולה הצרפתית-בריטית מנעה בעד נאצר ליהפך להיטלר של המזרח",
נכתב ב"מעריב". "היא הכריעתו לפני שמלל נאומיו הפך למסע של רצח והשמדה". פוליטיקאים
ישראלים הסבירו את הצורך במלחמה לאור השמדת יהודי אירופה, בעיקר כשנדרשו להתייחס
לביקורת מחוץ לישראל. ח"כ יצחק מאיר לוי מאגודת ישראל קבע: "אנו רגילים לתגובות
עמי תבל. אנו מכירים את 'מצפונם' ויודעים מה ערכו של הצדק המשמש לרגליהם (...)
לא שכחנו לרגע את הטבח האיום של שישה מיליון יהודים, שנטבחו באכזריות שטרם
נודעה דוגמתה מאז בריאת העולם. מיליון ומחצית המיליון בני נוער וילדים נטבחו
לעיני השמש, ומצפון העמים לא נע ולא זע (...) אין העולם הגדול יכול להסכים
לכך, מצפונו מטריד את מנוחתו, כנראה, על כי (פליטי השואה) מסרבים ללכת לטבח
ומתגוננים בחירוף נפש".
עוד באותה שנה, נשא הרמטכ"ל משה דיין הספד מעל קברו של רועי רוטברג, צעיר תל
אביבי שהתיישב על גבול רצועת עזה ונהרג בהיתקלות עם ערבים. הספד זה פורסם למחרת
בעיתונות, והפך לטקסט מכונן. לצורך חיזוק האמונה בצדקת הדרך של רוטברג, גייס
הרמטכ"ל משה דיין את קורבנות השואה, ואף דיבר בשמם: "מיליוני היהודים אשר הושמדו
באין להם ארץ צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם
ארץ לעמנו".
נאציפיקציה עכשיו
כל הדוגמאות שלעיל התרחשו כשהשואה עדיין היתה טרייה בזכרון
אזרחי ישראל, וביסוס זכרה לא היה למשימה לאומית. רק בתחילת שנות השישים, עם
משפט אייכמן, נעשה השימוש בשואה לקו גלוי ומרכזי של ממשלת ישראל בראשות בן-גוריון.
אם לצטט את בן-גוריון עצמו, מטרת המשפט היתה: "להוכיח לדור הצעיר בישראל שהישראלים
אינם נלקחים כצאן לטבח, אלא הם אומה המסוגלת להשיב מלחמה שערה". פרט למטרות-על
אלו מסמן משפט אייכמן את תחילת האינפלציה בשימוש בשואה. מרגע ששיח השואה הפך
למרכזי בציבוריות הישראלית, גם העתקת מונחים שואתיים לתיאור הסכסוך הישראלי-ערבי,
"הנאציפיקציה של האויב", כפי שכותבת זרטל, הפכה נפוצה.
עוד לפני פתיחת המשפט התייחס בן-גוריון בראיון ל"ידיעות אחרונות" למנהיג מצרים
כך: "כאשר אני מאזין לנאומי הנשיא המצרי על יהדות העולם השולטת באמריקה ובמערב,
נדמה לי שהיטלר מדבר". ובראיון למוסף השבועי של ה"ניו יורק טיימס" אמר: "ייתכן
מאוד שמשפט אייכמן יסייע בחשיפתם של נאצים אחרים, לדוגמה - הקשר בין נאצים
לכמה משליטי ערב. ממה שאנו שומעים ברדיו המצרי, התעמולה המצרית מתנהלת על פי
קווים נאציים מובהקים (...) אין לי ספק שהרודנות המצרית מתנהלת בעזרת מספר
רב של נאצים הנמצאים שם".
מערכת הבחירות לכנסת החמישית התנהלה כשברקע נוכח משפט אייכמן, וכך חלחל השימוש
בשואה עד לרמת העסקנות המפלגתית. במהלך אסיפת מפא"י שנערכה באולם קולנוע עירוני
בבת ים הכריז משה דיין כי "במשפט אייכמן מתברר מה היתה הפסיביות האקטיבית של
העולם כולו לרצח ששת המיליונים. אין ספק כי רק בארץ הזאת, ורק העם הזה הוא
אשר יגן על היהודים מפני בוא שואה כזו שנית. ולכן כל שעל אדמה בישראל מיועד
אך ורק ליהודים". ואילו מזכיר מפא"י, יוסף אלמוגי, אמר במהלך אסיפת בחירות:
"משפט אייכמן הוא גם משפט העתיד. 150 מטר מאולם בית המשפט יש גבול, ומאחוריו
יושבים אלפי אייכמנים האומרים בפירוש: מה שאייכמן לא סיים - אנחנו נסיים".
ח"כ גדעון בן-ישראל קבע באסיפת מפא"י בדימונה: "המדיניות הנאצרית של 'השלכת
יהודים לים' אינה שונה במהותה מתוכנית 'הפתרון הסופי' של אייכמן הנשפט עתה
בישראל".
בנאום שנשא לרגל יום העצמאות ה-13 של מדינת ישראל אמר בן-גוריון: "ביום חגנו
זה אנו חייבים גם באזהרה חמורה לעם בישראל, והאזהרה היא שהעצמאות אשר הכרזנו
עליה לפני 13 שנה אינה שלמה ואינה מובטחת. שנאת ישראל שהביאה לפני 20 שנה להשמדת
שני שליש יהדות אירופה, ללא חטא וללא עילה מצד המיליונים המושמדים, שנאה זו
מפעפעת עדיין בקרב רוב שליטי שכנינו הזוממים לכלותנו, ועשרות מומחים נאצים
הם מדריכיהם ויועציהם בשטנתם נגד ישראל ונגד היהדות בעולם".
הוא חוזר
בשבועות שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים נוצרה בציבור חרדה מפני שואה
שנייה. העיתונות הישראלית יצרה מחדש זיהוי בין נאצר להיטלר. שגב קובע כי "בתקופת
ההמתנה הופיע המוטיב הזה בעיתונות יותר מאי פעם בעבר". עיתון "הארץ" אף הגיש
לקוראיו השוואה בין הצהרות הפיהרר לנשיא מצרים תחת הכותרת "בין היטלר לנאצר".
אליעזר ליבנה, חבר כנסת לשעבר מטעם מפא"י, כתב ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "סכנת
היטלר חוזרת", ובו הבהיר באופן חד משמעי כי "ההכרעה היא על קיומו, או אי קיומו,
של עם ישראל. עלינו לרסק את מלאכתו של היטלר חדש בראשיתה, כאשר אפשר עוד לרסקה,
ולעמוד בכך (...) תכסיסיו היסודיים של עבד אל-נאצר זהים עם תכסיסי היטלר (...)
עתה יש מגיבים: עבדול נאצר אינו חזק כהיטלר, השתוללותו לא תגיע אלינו. היהודים
אסור להם לומר זאת: בשבילנו עבדול נאצר הוא היטלר. גיבוש כוח פוליטי וצבאי
גדול בידיו סכנת חיים לישראל. ריסוקו חובת חיים (...) לפנינו מלחמת מצווה".
יום לפני פרסום מאמר זה כינס בן-גוריון מסיבת עיתונאים ובה הצהיר: "איש מאיתנו
אינו יכול לשכוח את השואה שהמיטו עלינו הנאצים, ואם כמה שליטי ערב, ובראשם
שליט מצרים, מכריזים השכם והערב שיש להשמיד את ישראל... אל נזלזל בחומרת ההכרזות
האלה (...) הרי אי אפשר להתעלם מסכנת מלחמת השמד הצפויה לנו".
לקח שכזה, המבקש לקחת כל איום בשיא הרצינות, חוזר מאז מדי כמה שנים. שר המשפטים
אברהם שריר כתב בשנת 88' מאמר בשם "לקחי אושוויץ" ובו טען כי "הכול התעלמו
מאזהרתו של היטלר בספרו 'מיין קאמפף'. לא האמינו לו. אולי הגיע הזמן, סוף-סוף,
שנאמין לערפאת כאשר הוא אומר שיקים את המדינה הפלסטינית בשלושה שלבים. הראשון
ביהודה, שומרון ועזה, ואחריו איחוד עם ירדן ושחרור ישראל (...) כאשר קוראים
את הכתוב על השער לאושוויץ, 'העבודה משחררת', אפשר לדמיין איזה 'שחרור' מכין
לנו ערפאת".
לפני שבועות ספורים השווה בנימין נתניהו, יו"ר הליכוד, את עליית החמאס לשלטון
ברשות הפלסטינית לעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה. "קם צורר חדש", אמר
נתניהו והוסיף: "כשהיטלר קם, אמרו שהשלטון ימתן אותו ושהוא לא מתכוון למה שהוא
אומר".
בגין חזק בתחום
השואה שימשה בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים כנימוק להחלפת לוי
אשכול, שנתפס כדמות מתונה, שלא לומר "גלותית", כמו גם כהצדקה ליציאה למלחמה.
לאחר הניצחון, שוב גויסה השואה, הפעם דווקא כהסבר לניצחון המזהיר שהבהיר את
יחסי הכוחות האמיתיים במזרח התיכון והפריך באחת את אותה סכנת שואה.
ח"כ אריה בן-אליעזר ממפלגת חירות אמר: "לא היינו כל כך מעטים, כפי שנוטים לדמות.
לחמו לצדנו גם ששת המיליונים, שלחשו באוזנינו את הדיבר ה-11: לא תירצח". אזכור
השואה המשיך באופן קבוע לאחר המלחמה עם ההסבר מדוע אסור לחזור לגבולות הקודמים.
היה זה אבא אבן אשר אמר בראיון לשבועון הגרמני "דר שפיגל": "מפת הארץ לעולם
לא תיראה שוב כפי שהיא היתה ב-4 ביוני 1967 (...) מפת יוני מזוהה בשבילנו עם
חוסר ביטחון וסכנה. לא אגזים אם אומר שהיא מזכירה לנו במידה מסוימת את אושוויץ".
מנחם בגין הרבה להשתמש מאז בביטוי "גבולות אושוויץ".
לדברי שגב, "בגין היה הפופוליזטור הגדול של השואה ועשה יותר מכל אחר להרחבת
הפוליטיזציה שלה". בזמן מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ אמר בגין כי אין לסמוך
על האנושות אלא על כוחנו בלבד, שכן רק הכוח הזה הוא המבדיל את העשן המיתמר
מעל תעלת סואץ המופגזת מן "העשן האפל ביותר של המשרפות". מרגע שעלה לשלטון
הפך השימוש של בגין בשואה ובעולם הדימויים שלה לאינפלציוני. לאחר השמדת הכור
בעיראק הסביר בגין כי "עלינו לשמור על עמנו, שמיליון וחצי מילדיו הושמדו על
ידי הנאצים בתאי הגזים". את המשוואה נאצר = היטלר החליפה בפיו המשוואה ערפאת
= היטלר. בגין הרבה להשתמש בהשוואה זו, ואירוני הוא שבמהלך מערכת הבחירות של
77', כחיזוק לתעמולה השלילית נגד בגין, התפרסם ציטוט שכתב עליו שנים רבות קודם
לכן דוד בן-גוריון: "מנחם בגין הוא טיפוס היטלריסטי מובהק".
ערב הפלישה ללבנון הגיע השימוש בשואה לשיא חדש. בישיבת הממשלה הודיע בגין לשריו:
"אתם יודעים מה עשיתי ומה עשינו כולנו כדי למנוע מלחמה ושכול, אבל גורלנו הוא
שבארץ ישראל אין מנוס מלהילחם במסירות נפש. האמינו לי שהאלטרנטיבה לכך היא
טרבלינקה ואנו החלטנו שלא תהיה עוד טרבלינקה" (ויש המצטטים במקום "טרבלינקה"
"אושוויץ"). ולאחר הפלישה ללבנון, במכתב לנשיא רייגן שפורסם בעמוד הראשי של
"ידיעות אחרונות", הכריז בגין: "אני חש כראש ממשלה המוסמך להורות לצבא האמיץ
העומד מול פני ברלין, שם מסתתרים בתוך אזרחים חפים מפשע היטלר ומרעיו בבונקר,
עמוק מתחת לפני האדמה".
בעקבות התבטאויות אלה פתח ד"ר שלמה שמלצמן, ניצול שואה, בשביתת רעב בת שבוע
סמוך ליד ושם, כמחאה נגד מה שהגדיר "שימוש מופרז שעושה ממשלת ישראל במושג השואה
כתירוץ למלחמה בלבנון". ד"ר שמלצמן זכה לתמיכת חוקרי שואה והיסטוריונים, ועד
מהרה החל ויכוח ציבורי בינם לבין סגן השר דב שילנסקי, ניצול שואה בעצמו ומחבר
הספר "מוזלמן", שטען בזכות השימוש שעשה בגין בשואה "בכל הקשור לבטחונה ועתידה
של מדינת היהודים". לאחר שבוע הפסיק ד"ר שמלצמן את שביתתו. כיבוש דרום לבנון
החזיק מעמד זמן רב יותר.
הוא אגג, הוא אגג, הוא אגג
בין משוואת ערפאת = היטלר אחת לשנייה, גם סדאם חוסיין
זכה לפרקים שישוו את דמותו ואת האיום שהוא מגלם לאלו של היטלר והשואה. למעשה,
בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה תפסה השואה מקום מרכזי בכל תחומי החיים בישראל,
כפי שמפרט משה צוקרמן בספרו המרתק "שואה בחדר האטום". ידיעות ומאמרים רבים
יצרו קשר בין סדאם ומשטרו להיטלר והרייך השלישי.
ישראל אלדד פרסם מאמרים על "היטלר-אגג-סדאם" השוכן ב"נינווה-ברלין-בגדד". יוסף
(טומי) לפיד ציין כי סדאם "הוא התגלמותו הבנאלית של הרשע המזרח תיכוני", מאמץ
בכך דווקא את הביטוי שטבעה חנה ארנדט לתיאור אייכמן. ח"כ שבח וייס הסביר ב"מעריב"
כי "המשטר העיראקי הוא בעל אופי טוטליטרי, בריוני וכזבני, המזכיר את המשטרים
של היטלר, מוסוליני וסטלין. אך עובדה נחרצת זו אינה מפריעה להמוני הערבים,
ובתוכם גם לפלסטינים רבים, להעלות על נס את הפיהרר העיראקי לדרגה של גיבור
היסטורי". העיתונות הישראלית הדגישה "גילוי" על כי ב-1977 חיבר סדאם ספר בשם
"המאבק שלנו", כותרת דומה לספרו של היטלר "המאבק שלי" (מיין קאמפף).
העובדה כי חברות גרמניות רבות ייצרו עבור המשטר העיראקי נשק כימי פרטה על המיתר
השואתי באופן טבעי, מבלי שיידרש לשם כך מאמץ רטורי. מלבד דרישות לפיצויים כספיים
ומשלוח אמצעי הגנה מגרמניה, עלתה ההשוואה בין מצב היהודים בשואה למצב הישראלים
בזמן מלחמת המפרץ. אהוד אולמרט, אז שר הבריאות, הכריז כי "45 שנה אחרי השואה
מנסים שוב להשמיד אותנו בגז, רק מפני שאנחנו יהודים". בהפגנה מול בניין משלחת
עיראק לאו"ם נשאו צעירים יהודים שלט הקורא "שישה מיליון נהרגו בגזים בשואה
- ארבעה מיליון ישראלים יילחמו".
כשבמועצת הביטחון של האו"ם דנו בפלישה נוספת לעיראק, כתב סבר פלוצקר מאמר מערכת
ל"ידיעות אחרונות", ובו ביקש מהקוראים לתאר לעצמם את ישיבת חבר הלאומים בז'נבה
של קיץ 39', כיצד שר החוץ הבריטי מציג צילומי אוויר של מחנות ריכוז גרמנים
ומפות של תמרוני הצבא הגרמני, נעזר בעדויות של עריקים מהמשטר הנאצי המספרים
על ההכנות ל"פתרון הסופי", ומבקש מהנוכחים להצטרף למדינתו ולטפל בהיטלר לפני
שיהיה מאוחר מדי. פלוצקר המשיך בתיאור הדמיוני, כיצד הדיפלומטים האירופאים
מקשיבים בנימוס אך לא משתכנעים, כיוון שלא הוצג בפניהם "האקדח העשן". "וזה
בדיוק מה שקרה אמש במועצת הביטחון של האו"ם", קבע פלוצקר.
אל הרכבות, משה
"(הסרט) 'גן עדן עכשיו' הוא נאצי, כשהוא טווה חוט דק של הבנה
לאלה שכבר נקטו אמצעים נואשים לפתור את בעיית הרוע התמידי וחסר הפשר של היהודים",
הסופרת עירית לינור, Ynet ההשוואה למשטר הנאצי הופנתה כלפי פנים במלוא העוצמה
מרגע חתימת הסכם אוסלו. עשרות השוואות וגידופים בעוצמה שטרם נודעה הופנו כלפי
ממשלת ישראל ויצחק רבין בפרט. משה פייגלין פסק: "גם היטלר עלה לשלטון בבחירות
דמוקרטיות. רבין הוא היודנראט שמעלה אותנו על הרכבות". רינה אקרמן, תושבת גוש
קטיף, כתבה בעיתון "נקודה": "אני רואה ראש ממשלה ישראלי שמזכיר לי את המרשל
פטן הלוחץ את ידו של ראש הנאצים ומוסר לו את יהודי ארצו, אני רואה סביבנו את
גדרות התיל ומגדלי השמירה שהולכים ומוקמים ומאיימים לסגור אותנו בתוך גטו".
רפאל איתן קישר בפסקה אחת בין פיגועים, הסכם אוסלו והשואה, כשאמר: "מה שקרה
בצומת בית ליד הוא תזכורת ליום השנה לאושוויץ, ולמלחמה על ארץ ישראל. זאת ממשלת
המשך לבוויין, ממשלת הספר הלבן. לאנשים כאלה היה בעבר כינוי קולע - 'קוויזלינגים'.
זה הכינוי היאה להם, ואלה המעשים שלהם היום". בספרם "רצח בשם האלוהים" מצטטים
מיכאל קרפין ועינה פרידמן את אריאל שרון כמי שאמר ב-95': "בכל פעם שאני חוזר
ושומע את ההצעה הנוראה שהציע אייכמן לקסטנר וליואל בראנד של 'דם יהודים תמורת
משאיות' עולה דמי לראשי. אני מזדעזע לעצם המחשבה כיצד הפכו חיי יהודים לסחורה
זולה, עוברת לסוחר. כאשר אני רואה היום את העסקאות שמבצעת ממשלת ישראל זו עם
ראשי הטרור של אש"ף... אני מזדעזע באותה צורה".
בתחומי ישראל, מטעם מנהיגים יהודים, שימשה השואה רק לעיתים נדירות כמקור לביקורת
מדיניות הממשלה מתוך לקח כלל אנושי אוניברסלי. בשנת 56', לאחר שחיילי משמר
הגבול מילאו פקודות ורצחו כמעט 50 בני אדם בכפר קאסם, היו מי שהשוו בין מעשי
החיילים הישראלים לבין מעשי הנאצים. שלום עופר, מפקד הטבח, אמר באחד הראיונות:
"פעלנו כמו גרמנים, באופן אוטומטי, לא חשבנו". אורי אבנרי כתב ב"העולם הזה":
"איננו טובים יותר מאחרים (...) דברים הקורים לעמים אחרים יכולים לקרות גם
לנו". "הארץ" פרסם מכתב של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ ובו הציע "למען הצדק אשר
מדינת ישראל דוגלת בו, יש לארגן במדינה פטיציה המונית הערוכה אל ממשלת ארצות
הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות, ולדרוש רוויזיה של משפטי נירנברג ורהביליטציה
של הקצינים, החיילים והפקידים שנדונו שם למיתה ונתלו, כי כולם פעלו רק לפי
פקודות מפורשות מאת מפקדיהם החוקיים".
מאז כיבושי 67' חוזרת ההשוואה בין מעשי צה"ל למעשי הנאצים. ליבוביץ' טבע את
המונח "יודו-נאצים" כאשר כמה ימים לאחר פרוץ מלחמת לבנון כינס מסיבת עיתונאים
ובה הודיע כי "המדיניות בלבנון היא יודו-נאצית". עשור מאוחר יותר הסביר והרחיב:
"אם בישראל החוק ובית המשפט העליון מתירים להשתמש בעינויים כמכשיר סחיטה להודאות
משבויים, הרי זה מעיד על מנטליות נאצית". בהזדמנות אחרת גרס כי "חיילי צה"ל
הם כמו אדולף אייכמן, גם הוא טען שפעל לפי פקודות".
בספטמבר 88' הופיע בעיתון "דבר" מאמר שתיאר את "מולדת" במלים "המפלגה הנאצית
החדשה". השוואות בין משטר הדיכוי הישראלי לזה הנאצי מועלות אחת לכמה חודשים
ומעוררות מהומה זמנית. פעם היה זה א.ב יהושע, פעם יפה ירקוני, פעמים רבות אורחים
מחו"ל דוגמת ז'וזה סאראמאגו. אפילו שר המשפטים יוסף (טומי) לפיד רמז לשואה
מכיוון אנטי-ישראלי במהלך דיון בממשלה על הריסת בתים ברפיח. "ראיתי בטלוויזיה
אישה זקנה נוברת בהריסות ביתה ברפיח ומחפשת את התרופות שלה", אמר, "והיא הזכירה
לי את סבתא שלי".
הנסיגה הישראלית מעזה הביאה את מתנגדיה להשוואות שואתיות רבות. דברים דומים
הועלו גם בעקבות הנסיגה מסיני, אז כתב אליקים העצני: "כאן לא יועילו כל הצעקות,
הגינויים וקריאות 'לא יפה' - המחזה הזה מזכיר את השואה! להוציא את נטילת הנפש,
הגירוש הגמור הזה של כל האוכלוסייה היהודית, השמדת ציוויליזציה יהודית שלמה...
לכל זה אין שם אחר (...) מי שקושר כתרי כבוד וגינוני חן לחרפה של השלטת 'ניקיון
מיהודים' ('יודנריין') בידי יהודים על יהודים (...) דומה באורח מחריד ליודנראט".
נדיה מטר כתבה ליהונתן בשיא: "האמת היא שאתה גרסה מודרנית של היודנראט, בעצם
גרסה הרבה יותר נוראה, כי אז בשואה הדבר נכפה על אותם מנהיגים יהודים על ידי
הנאצים ומאוד קשה לנו היום לשפוט אותם". ביום השואה האחרון ריססו אלמונים כתובות
הסתה סמוך למוזיאון השואה ביד ושם, בהם נכתב: "שרון ממשיך בדרכו של היטלר",
ואילו על קברו של בן-גוריון ריססו כמה ונדליסטים חרוצים שהדרימו רחוק כל כך
כתובת נאצה בת מילה אחת: "היטלר".
מתנגדי הנסיגה מעזה עוררו ביקורת רחבה על שעשו שימוש בסמלי השואה. היו שהציגו
דגם של מחנה ריכוז, היו שרשמו את מספרי תעודות הזהות שלהם על זרועותיהם, כמחאה
על איסור הכניסה לגוש קטיף לאנשים שאינם תושבי הגוש, אך מרבית הביקורת נמתחה
על השימוש בטלאים כתומים. שבח וייס, ניצול שואה, יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר מועצת
"יד ושם", אמר: "אני מתקומם. לוקחים אותם, מענים אותם, משפילים אותם? מקצצים
את הזקנים ורוצחים אותם ליד בורות שבעצמם חפרו? לוקחים אותם בקרונות ומביאים
אותם לשערי מחנות המוות? דוחסים אותם לתאי גזים ומכריחים אותם לקחת את גופות
אחיהם? קוצצים את עצמותיהם לאפר? איך אפשר להשוות את זה? זה בלבול טוטאלי של
כל המערכת, שלא לדבר על הקרע שייווצר בחברה הישראלית". וייס הוסיף: "תרדו מן
הרכבת האיומה הזו של ההשוואה בין גורלכם לבין מוראות השואה. יש אינספור דרכים
לבטא את הכאב. אנא, אחים, הבינו שאין שום קמצוץ של דמיון בין שתי הסיטואציות".
גם המוסדות הרשמיים מתחו ביקורת חריפה. יו"ר הנהלת יד ושם, אבנר שלו, אמר כי
החלטת המתנחלים בגוש קטיף לענוד טלאי כתום "גורמת לזילות זכרון השואה". הוא
המשיך וקבע כי "יש להימנע בכל תוקף משימוש בביטויים ומושגים הלקוחים מהשואה,
ומהשוואות מיותרות בין השואה למציאות הנוכחית". במרכז ויזנטל כינו את השימוש
בטלאי "בושה וחרפה, שערורייה".
לאור כל הדוגמאות לעיל, בהן מדינת ישראל ומנהיגיה ניצלו את השואה לצורכיהם,
ברור כי המהומה הגדולה שפרצה בעקבות שימוש המתנגדים לנסיגה מעזה בסמלים נאציים
היתה רוויה בצביעות ובהתחסדות. מה גם שלא היתה זו הפעם הראשונה בה משתמשים
מפגינים בטלאים צהובים. כבר בינואר 52', בהפגנה מול ישיבת הכנסת על הסכם השילומים,
היו רבים שנשאו תגים דמויי הטלאי הצהוב. מתחת למילה "יהודי" בגרמנית הודפסו
המילים "זכור את אשר עשה לך עמלק". בזמן הנסיגה מסיני מפגינים בימית ענדו לבגדיהם
טלאים צהובים. מקצת המפגינים של תנועת זו ארצנו שמחו על הסכמי אוסלו, ענדו
לבגדם מגן דוד צהוב. הטלאי אף נוצל למחאה משמאל. כשרחבעם זאבי הפך לשר ללא
תיק בממשלת ישראל, הניפו חברי הכנסת תמר גוז'נסקי ומוחמד נפאע מסיעת חד"ש טלאים
צהובים ונופפו בהם באולם המליאה. יו"ר הכנסת שילנסקי קרא אז: "תתביישו לכם
(...) לא תחללו פה את זכר השואה", והוציא אותם מהאולם.
צהוב זה השחור החדש
והיו גם שימושים בהקשרים אחרים, שלא גררו כל מחאה מצד ניצולי
השואה ודובריהם. בעת מלחמת המפרץ הראשונה, כשהתברר כי חברות גרמניות סייעו
בייצור ארסנל הנשק הכימי של סדאם חוסיין, התאספו במרכז ירושלים עשרות אנשים
לבושים במדי האסירים של מחנות ההשמדה, חלקם עם טלאי צהוב לבגדם, וחבושים במסכות
גז.
הפגנה נוספת מאותה תקופה אורגנה על ידי הציבור החרדי בירושלים, שאף הוא הגיע
כשעל דש הקאפוטות טלאים צהובים. ביניהם היו גם מי שהביאו עימם תינוקות, שהונחו
בתוך ממ"טים נושאי טלאי צהוב.
לאור השימוש הרב בשואה לצרכים שאינם מתיישבים עם התפיסה ההגמונית בישראל, אחת
לכמה שנים מציע חבר כנסת מימין או משמאל לחוקק חוק שיגביל את חופש הביטוי במדינה,
כך ששימוש בסמלי השואה יגרור עונש. ב-1985 הועלתה בכנסת הצעת חוק איסור השימוש
בסמלים ובכינויים נאציים על ידי ח"כ עדנה סולודר מהמערך ודב שילנסקי מהליכוד.
גם בכנסת שלפני כן היתה יוזמה כזו של שבח וייס. ח"כ אבנר שאקי הציע בעבר לאסור
את השימוש במונח "שואה" בכל הקשר מלבד שואת העם היהודי במלחמת העולם השנייה.
הוא הציע להטיל קנס כספי של 1,000 שקל על כל מי שיעבור על חוק זה.
ביולי 97' יזם ח"כ אופיר פינס הצעת חוק הקובעת כי יוטל מאסר של שלושה חודשים
על מי שיעשה שימוש בשואה ובסמליה, שיש בו משום זלזול ובדיחות הדעת, כולל קריקטורות,
צילומים ומאמרים. פינס הסביר כי בתקופה האחרונה הופיעו באינטרנט בדיחות רבות
שהופכות את השואה לעניין הומוריסטי. בעקבות השימוש בטלאי הכתום הציעה ח"כ יולי
תמיר להטיל קנס של 1,000 שקל על מי שישתמש בסמלים ובביטויים של שואת היהודים.
קולט אביטל, אבשלום וילן ודני יתום הציעו באותה תקופה חוק הקובע עונש של עד
שבע שנות מאסר. יו"ר יד ושם תמך בהצעות.
ל"הארץ" הסביר כי היה שמח אם אפשר היה למנוע באמצעים חינוכיים שימוש במונחי
שואה כמותגים למטרת פרובוקציה, אבל במצב הנוכחי הוא רואה את ההצעות בחיוב וסבור
שהן יכולות לסייע. גם תמיכה זו לא עזרה לחוק. למעשה, חוקים אלה נפסלים תמיד
בטרם קריאה שלישית, ובדרך כלל משמשים יותר ליחסי ציבור של המציעים, כך שיוצא
כי הם אלה המנצלים את השואה לצורכיהם.
כתבות
ני"ע
