אם היום תחום התקשורת, הקולנוע והטלוויזיה גוזל מגמות מאוניברסיטאות ומסנוור
אמהות שמפחדות שילדיהן יהיו עורכי דין מובטלים, בשנות החמישים והשישים הסתכם
עולם התקשורת הוויזואלית הישראלי פחות או יותר בחזון של אשה עיקשת אחת - מרגוט
קלאוזנר. בשנים שבהן כל ישראל היתה צבא והמדינה רק התאוששה מהצנע, הקימה קלאוזנר
את אולפני הרצליה ויזמה פרויקטים גרנדיוזיים.
ההצגה הזאת חייבת
צבי שפילמן, בעלה של מרים, בתה של קלאוזנר, ששימש במשך שנים
המנהל הטכני של אולפני הרצליה: "הכרנו מרגע שהתחלתי לחזר אחרי הבת שלה, ויחסינו
נמשכו כ-30 שנה, עד למותה. בחלק מהתקופה הזאת היינו שותפים עסקיים, אם כי קשה
לומר שהשותפות שלנו הסתיימה בהצלחה. קלאוזנר נולדה בבית אמיד מאוד, והיתה בת
הזקונים של סוחר עשיר שרצה בן והתאכזב מאוד. היא כל הזמן ניסתה להוכיח לאביה
שהיא יודעת לנהל עסקים לא פחות מגבר".
- היא הצליחה?
"לא הייתי אומר שהיא הוכיחה את עצמה בעולם העסקים. בדרך כלל החזון אצלה התגבר
על השיקולים המסחריים המיידיים".
כנגד רצון המשפחה הצטרפה הצעירה בעלת כוח הרצון האדיר לתנועה הציונית, ובשנת
1926 הגיעה לביקור בפלשתינה. מרגוט היתה לפעילה ראשית למען תאטרון הבימה הצעיר,
תאטרון עברי השקוע בקשיים כספיים שפעל בברית המועצות. היא הגתה את הססמה "מקומו
של תאטרון עברי הוא רק בארץ ישראל". היא ובעלה השני יהושע ברנדשטטר פעלו ללא
לאות למען התאטרון, שהיה נתון בקשיים אינסופיים, והקימו ועד שגייס כספים בשבילו
בקרב אילי ההון של התקופה. ב-1928 הצליח הזוג לבסוף לארגן את הבאת התאטרון,
שתכנן לעבור לארצות הברית, לארץ ישראל. כאן הפך הבימה לתאטרון הלאומי. הזוג
אף הצליח לארגן לתאטרון בניין קבע להופעותיו. בשנת 1932 עלתה לבסוף לארץ עם
בעלה.
עד 1937 היו קלאוזנר וברנדשטטר הרוח החיה והמנהלים האדמיניסטרטיביים של תאטרון
הבימה. הם עזבו במרירות, למעשה כמעט גורשו, בגלל סכסוכים עם קולקטיב השחקנים
הסוציאליסטי שהתעמת ללא הרף עם המנהלת הקפיטליסטית העיקשת. אלה סירבו לתת לה
את המילה האחרונה בבחירת הרפרטואר של ההצגות ותפקידים לשחקנים. אנשיה של קלאוזנר
טענו שהקולקטיב הסוציאליסטי דרש שתפקידים יינתנו לפי תור ולא לפי כישרון.
שפילמן: "היא הביאה את תאטרון הבימה לארץ וגם חתמה על מגילת היסוד של בניין
הבימה הראשון. היא היתה בהנהלה של תאטרון הבימה, אבל שחקני התאטרון, שאז ניהלו
אותו כקולקטיב, הסתכסכו עימה וסילקו אותה. ולא רק זה, אלא גם מחקו כל זכר משמה
במסמכים שלהם בארכיון כאילו לא היתה מעולם וכאילו לא היא סייעה להם לבוא ולהתיישב
בארץ ישראל. אתה יכול להעלות על דעתך דבר כזה?".
עם זאת, קלאוזנר לא נטשה את עולם התאטרון לחלוטין, וייסדה סוכנות ספרותית לרכישת
מחזות מקוריים ששמה "מועדים". הפרויקט הידוע ביותר של סוכנות זו הוא המחזה
"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שכתב המשפטן והעסקן הציוני סמי גרונמן. הוא פנה
לקלאוזנר, ותמורת כסף כתב את המחזה.
פירמה 1933
לאחר שגורשו מתאטרון הבימה פנו מרגוט ובעלה יהושע ברנדשטטר לתחום
סרטי הקולנוע, כי העריכו שקולנוע הוא האמצעי הטוב ביותר להפצתה של הציונות.
ב-1933 הקים הזוג את חברת ההפקות אורים, וקלאוזנר היתה לאשה הראשונה בתעשיית
הסרטים והפורייה ביותר בתולדותיה. את הסרט הראשון שלה, "לחיים חדשים", הפיקה
עם קרן היסוד. הסרט צולם בארץ, אבל בגלל מחסור באמצעים טכניים מתאימים בארץ
ישראל, נעשו שירותי המעבדה והפיתוח שלו בחו"ל. אז גמלה בה ההחלטה שגם בארץ
ישראל יהיו אולפני הסרטה, ותעשיית קולנוע עצמאית ומשגשגת כמו זו שבנו היהודים
בהוליווד. "לחיים חדשים" זכה להצלחה יחסית. הוא זכה בפרס ראשון בביאנלה בוונציה,
הפרס הבינלאומי הראשון שקיבל סרט מארץ ישראל, והתפרסם בעיקר בזכות "שיר העמק",
פרי עטו של נתן אלתרמן, שהופיע בפסקול ("באה מנוחה ליגע").
כבר ב-1947 החלה בחיפוש דרכים להקים מפעל להפקה ולעיבוד של סרטים בארץ ישראל,
וב-1949 ייסדה עם בעלה את אולפני הרצליה. בישראל כבר פעלו אולפני גבע בגבעתיים,
אבל אלו היו אולפנים קטנים לעומת החזון של קלאוזנר. את כל התשתית נאלצה לבנות
בעצמה בחומרים ובמכשירים יקרים שיובאו מחו"ל.
הרצליה אביטן
עמוק ביסודות הבניין של אולפני ההסרטה בהרצליה מונחת מגילת היסוד
שהניחו שם ברנדשטטר ובכור שטרית, שר המשטרה דאז, ושהיתה מכוסה בחתימות אישים
ואמנים ידועים כמו יצחק שדה, השחקנית חנה רובינא ואחרים. במגילה נכתבה מטרת
האולפנים: "לחשוף לעיני העמים את משאת נפשנו בחומר וברוח מדור לדור, להבינם
דעת בתולדות ישראל מאז היינו לעם ועד היום הזה".
קלאוזנר סיפרה שלפני שתכננה את אולפני הרצליה עשתה סיאנס ובו זימנה את רוחו
של אביה, איש העסקים העשיר, כדי להחליט אם להקים את האולפנים בכספי הירושה
או בעזרת הלוואות. היא סיפרה שרוחו של האב אמרה לה שאין הוא יודע אם בכלל צריך
להקים את האולפנים, אבל אם כבר החליטה על כך, שלא תעשה את זה בכספו, אלא בכספי
זרים. מהסיפור אפשר להסיק שהמתים מגששים באפלה בנושאים טכניים וכלכליים בדיוק
כמו החיים.
הזוג הצליח לרכז קבוצה של 16 משקיעים, כולם קציני בריגדה לשעבר, וכל אחד מהם
השקיע 1,000 לירות שצורפו להון הבסיסי של 5,000 דולר בלבד. חיפוש המשקיעים
בהוליווד נכשל. ייתכן שהמפיקים בהוליווד, גם היהודים, לא היו מעוניינים בסיוע
למתחרים פוטנציאלים.
מאחורי ההתלהבות והרצון החלוצי לא עמדו שיקול כלכלי או תוכנית עסקית כנהוג
היום.
אף אחד לא ניסה לברר מה יכולה להיות רווחיות של מפעל כזה בארץ קטנה של אנשים
חסרי כל ניסיון וציוד לעומת הידע והניסיון וההון של מפעלים ענקיים מסוג זה
בעולם. קלאוזנר השקיעה את ירושת אביה וצברה חובות כבדים. לימים התוודתה שאילו
היתה יודעת מראש על כל הקשיים הצפויים לה, לא היתה לוקחת על עצמה את הפרויקט.
"לא היו לנו ציוד, ניסיון, הזמנות ועבודה, אך היו לנו בשפע שגיאות מסחריות,
החמצות וחישובים מוטעים. היו אלה שנות מאבק וייאוש", כתבה.
יום אחד לחצו עליה שותפיה, שנואשו מסיכויי הצלחת האולפנים, לפרק את השותפות
או לקנות את חלקם. "החלטתי לקנות את חלקם של המשקיעים ולהעמיד את האולפנים
על הרגליים", היא מספרת. היום מדובר כמובן בשטחים ובמגרשים במתחם מרכזי שעלותם
מיליוני דולרים.
הזוג התגרש ויהושע ברנדשטטר פרש מהאולפנים. מעתה ואילך עמדה קלאוזנר עצמה בראש
המפעל עד סוף ימיה ב-1975. במשך 20 שנה היא היתה מנהלת ואחר כך הנשיאה של אולפני
הרצליה.
מרגוט קלאוזנר אינה עונה
בשנים הראשונות של אולפני הרצליה נכשלה מרגוט ברוב
צעדיה. הסיבות החיצוניות היו רבות, אבל אפשר להאשים בחוסר ההצלחה את היעדר
הניסיון הבסיסי שלה ושל האנשים ששיתפה בניהול העסק. קלאוזנר רתחה מזעם על שעיריית
הרצליה אפשרה למפיק המתחרה, נורי חביב, להקים גם הוא אולפנים בהרצליה בשנות
החמישים. כאשר החליטה עיריית הרצליה להפיק סרט על תולדות העיר עם חברת הפקה
אחרת בלי לשתף אותה בפרויקט, איימה שתסיר את השם "הרצליה" מ"אולפני הרצליה"
בגלל מה שראתה ככפיות טובה.
צבי שפילמן: "עזבתי את האולפנים כי הסתכסכתי איתה. דרך הניהול שלה לא מצאה
חן בעיניי. לא היה לה חוש מסחרי. היא לא שמה לב מספיק לצד הכלכלי והוציאה הרבה
כסף, לפעמים בדרך לא הגיונית. ולא הייתי מוכן להמשיך עם זה. היא הוציאה כספים
עצומים על סרטים שהתגלו כהפסד גמור כי מראש לא היו מסחריים.
"היה לה חזון, והיא חשבה שאלה הסרטים שעם ישראל מחכה להם, אבל במציאות התברר
שעם ישראל לא בדיוק מחכה לראות אותם בשורות ארוכות ליד הקופות. הקש ששבר את
גב הגמל היה סרט שהתבסס על סיפור פרי עטה, שהיה כישלון מוחלט, ובבתי הקולנוע
החזיק מעמד רק לילה אחד. הוא יצא ב-65', בלע הרבה כסף, וכל הכסף הזה שהושקע
בו ירד לטמיון".
- היו הצלחות?
"היא הביאה את הבמאי תורולד דיקינסון מחו"ל לעשות את 'גבעה 24 אינה עונה',
שאמנם היה סרט טוב וזכה להצלחה מסוימת אבל סבל מהפקה בזבזנית ויקרה. רוב הפרויקטים
שלה בסרטי עלילה לא התממשו, ואם התממשו לא הצליחו. בסוף לא יכולתי עוד לעבוד
איתה ועזבתי.
"אחריי הגיע איציק קול שנלחם בה ממש בשיניים על כל צעד ושעל, והצליח יותר ממני
בניהול. הוא הצליח להעמיד את המפעל על הרגליים מתוך מלחמה קשה בה, אבל היא
עדיין התוותה את הכיוון הכללי של האולפנים, ועל זה צריך לתת לה את כל הקרדיט".
שלמה המלך עושה כסף טוב
למזלה ולמזלם של אולפני הרצליה היא הצליחה לבסוף, אחרי
שהתחלפו באולפנים לא פחות משמונה מנהלים, למצוא מנהל מצליח, איציק קול, שהכניס
את האולפנים לעידן של שגשוג. לכך תרם גם התזמון. קול נכנס לאולפנים ממש בראשית
עידן הטלוויזיה, שהפיחה רוח חדשה בעסקי האולפנים ולבסוף הביאה לפריחתם, כפי
שסרטי הקולנוע מעולם לא הצליחו לעשות.
בחייה, בין 1949 ל-1975, הופקו בשטח האולפנים כ-1,000 סרטים תיעודיים, 850
יומני פרסומת, 390 יומני חדשות של כרמל הרצליה, 1,100 הפקות וידאו לטלוויזיה
הישראלית ולמפיקים שונים, 850 (!) שידורים בצבע באמצעות הלוויין לכל חלקי העולם
לתחנות טלוויזיה זרות, ולא פחות מ-100 סרטי עלילה.
האולפנים הפכו לספק התוכניות הגדול של הטלוויזיה הישראלית, ומשנת 1973 הפעילו
טלוויזיה בצבע לשידורים בינלאומיים.
איציק קול: "הכרתי את מרגוט עוד כשהייתי מנהל בקאמרי והיא היתה בעלת הזכויות
ל'שלמה המלך ושלמי הסנדלר'. עשינו את זה בתור מחזמר כדי להתחרות בגיורא גודיק
שעשה אז מחזות זמר מצליחים. פניתי לאיש של מרגוט שייתן לי את הזכויות. הוא
רצה לדעת מי יהיה שלמה המלך, וכששמע ששלמה יהיה גורליצקי סירב לתת את הזכויות
כי גורליצקי זה לא המלך, הוא רצה את יוסי ידין. שכנעתי את מרגוט, ואז היא חיזרה
אחריי שאנהל את אולפני הרצליה. אמרה לי, איציק, אני רוצה להקים את הוליווד
הקטנה בהרצליה".
- מתי אמרת כן?
"ב-67', אחרי ששת הימים, עברתי לאולפני הרצליה. היא היתה אישיות בלתי רגילה,
תרבות גרמנית עמוקה מאוד. היא לא הבינה הרבה בעשייה כלכלית יומיומית. כשרציתי
לעשות את 'מציצים' היא שאלה מה זה ולא התלהבה, אבל סמכה עליי. היא ידעה על
מי צריך לסמוך. היא סמכה רק על שמואל תמיר ועליי".
- איך היא הצליחה לשלב בין ביזנס למיסטיקה?
"היא סיפרה לי שפעם בגלגולים קודמים היא היתה חמנייה וזונה אתיופית, ולפני
זה על הספינה כוהנת שנמלטה מאטלנטיס. אבל עם כל זה היו לה שתי רגליים חזקות
על הקרקע של הקולנוע. היא חלמה והיא הוכיחה - הקימה מעבדה ואולפן וניידת שידור.
במלחמת יום כיפור שידרנו ל-38 תחנות בכל העולם. בלעדינו הערוץ הראשון לא היה
מצליח לתפקד. עד היום אין להם אולפן משלהם. הם עבדו אצלנו, וזה היה נוח, אז
לא היו צריכים להקים אולפן משלהם".
שלושה קונילמל
באולפני הרצליה של מרגוט הוסרטו רוב הסרטים החשובים של ישראל.
רשימה חלקית כוללת את "תעלת בלאומילך", "שני קונילמל", "חור בלבנה", "השוטר
אזולאי", "אני אוהב אותך רוזה", "גבעה 24 אינה עונה", "מציצים", ורבים אחרים.
זמן קצר לאחר מותה יצא לאור הספר שכתבה על פועלה בתחום זה, "תעשיית החלומות,
זכרונות ועובדות: 25 שנים לאולפני הרצליה". על מנחם גולן סיפרה שם בזעזוע:
"שכבתי חולה בביתי שבתל אביב, בקומה הרביעית, והמעלית כדרכה לא פעלה. מנחם
גולן הופיע במפתיע לפניי ורגלו נתונה בגבס, ארבע קומות טיפס ועלה ברגל שבורה
כדי לשכנעני, בצעקות כמובן, להאריך לו את האשראי".
מנחם גולן, בכל אופן, מעריך מאוד את תרומתה של קלאוזנר לעולם הקולנוע הישראלי.
גולן: "כל פעם שהייתי זקוק לעזרה ולעידוד הייתי פונה אליה והיא תמיד היתה נותנת.
היא אהבה קולנוע, ומה שעשתה עשתה מתוך אהבת הקולנוע. את הסרט שלי 'סלח שבתי'
היא אהבה מאוד. היא עזרה לי מאוד בסרטים שונים. למשל, בסרט 'מרגו שלי' הסתיים
לנו המימון באמצע, והיא בנדיבות נתנה לנו שירותי אולפן ללא תשלום בציפייה לרווחים
מהצלחת הסרט, והוא באמת הצליח.
"הבעיה עם מרגוט שהיא חיה במעין אוטופיה: בחלום שאפשר יהיה להקים בארץ תעשייה
של סרטים תנ"כיים מפוארים, וזה היה פשוט בלתי אפשרי בתנאים של ישראל הקטנה".
ב-1975, השנה שבה נפטרה, כבר היו אולפני ההסרטה שלה מרכז להפקה ולשירותי סרטים,
שכלל שירותי מעבדה להפקות טלוויזיה ושידורי לוויין שקישרו את ישראל עם שאר
העולם.
מלבד זה, מצאה זמן לכתוב ולפרסם ספרים לא מעטים. קלאוזנר חיברה 11 ספרים בנושאים
שונים ועוד חיבורים קצרים. ביניהם רומן היסטורי שעסק במשוררת היוונייה הקדומה
סאפפו מהאי לסבוס. היא גם קיימה מגעים רבים למען יהודי ברית המועצות ופעלה
לשדרוג היחסים בין ישראל והמעצמה הסובייטית.
זה מיסטי
לפני כמה עשרות שנים היתה ישראל נטולת ניו אייג'. חוץ מידעונים עממיים
וקוראות בקפה ובצללים, כל ענף המיסטיקה בארץ התמקד בחוגי בית שקיימה קלאוזנר
בביתה. קלאוזנר הושפעה מאוד וקיבלה עידוד רב מהצלחת נבואותיה, שהעיקרית שבהן
היא נבואה שהתקבלה בסיאנס באוגוסט 1954 מראש ממשלת בריטניה במאה ה-19 בנימין
ד'יזראלי. הנבואה דיברה על מלחמה בעתיד הקרוב שבה אנגליה וצרפת יתמכו בישראל.
לעיתונאי יאיר קוטלר נודע על הנבואה, הוא פרסם עליה כתבה לעגנית בעיתון "הארץ"
בסתיו 1954, וקלאוזנר היתה מושא ללעג בתקשורת. היא סיפרה שהיא אף קיבלה מכתב
מפרופ' הוגו ברגמן, מאמין אחר בפרפסיכולוגיה, שהאשים אותה "שהורידה את מדע
הפרפסיכולוגיה שאולה". אולם בהדרגה התברר שהכתבה הלעגנית הביאה פרסום רב לחוג
המיסטי שלה, ואנשים רבים הצטרפו אליו בעקבותיה. הפרשה לימדה אותה לקח חשוב:
לא משנה כמה לועגים לך, כל זמן שמזכירים את שמך. הנבואה עצמה התגשמה במבצע
סיני ב-1956, שבה כידוע אנגליה וצרפת סייעו בסתר לישראל בהבסת הצבא המצרי.
בין שאר האישים שהפריעה את מנוחתם בגן עדן לצורך הסיאנסים היה גם ראש הממשלה
המנוח משה שרת, שהוזמן לנתח את מצבה ועתידה של ישראל. שרת זומן משום שהיה אז
ראש הממשלה היחיד שכבר הלך לעולמו, ונחשב מקור מידע אמין בנושא חשוב זה, יותר
מראשי הממשלה שעדיין היו בחיים.
מרים שפילמן, בתה של קלאוזנר: "אני זוכרת שהיא חיפשה עם המכשפות שלה אחרי הצוללת
דקר, מיד אחרי הבשורה על ההיעלמות, והיא באה אליי בדמעות ואמרה: 'מרים, הם
כולם מתים. אף אחד מהם לא בחיים, האם לספר על כך?'. הזהרתי אותה שלא תאמר את
זה, כדי שימשיכו לחפש. וכך היא מעולם לא סיפרה את מה שהיא ידעה על גורלם של
אנשי דקר. בכלל, תדע שכל פעם שנעלם מישהו, חייל או סתם אזרח, היו באים אנשים
למרגוט כדי שתחפש מידע עליו".
קלאוזנר גם למדה שצפויה מלחמה בין ברית המועצות לסין, ועל כן שאלה את שרת אם
יש אפשרות שסין תתקוף את ישראל. שרת השיב אניגמטית: "הבלים. הרוסים יכבשו ותכבשו
ותכובשו. חיל מעורב, לעת סתיו". מתים אחרים דיווחו לקלאוזנר כי המלחמה תפרוץ
בסתיו 1969.
קלאוזנר, שחשה בכובד האחריות המוטל על כתפיה, רצה עם המידע רב החשיבות למשה
דיין.
היא הרבתה להעביר לדיין מידע בנושאים בטחוניים רגישים שהגיע אליה מעולם הרפאים.
דיין טרח והגיב במכתבי תודה מנומסים ואף הרבה לבקר בביתה.
יש לו ספיריט
ב-1963 פרסמה קלאוזנר את ספרה הראשון, שבו עלילות בנושאי פרפסיכולוגיה,
"נשמות ערטילאיות". ב-1968, כמה חודשים אחרי ההצלחה המיסטית כמעט של מלחמת
ששת הימים, התרחב מאוד החוג של קלאוזנר, והיא ארגנה חוגים והרצאות בכל רחבי
הארץ, כולל מפגשים עם בעלי כוחות על-טבעיים מחו"ל.
היא הקימה את החברה לפרפסיכולוגיה בישראל ועמדה בראשה עד יום מותה. פעילי האגודה
הרבו להופיע בקיבוצים ובחוגי בית, לפעמים באולמות ציבוריים לפני קהל שנאמד
בכ-1,000 איש. סטודנטים נהרו לשמוע אותם וגם אנשי עסקים בכירים וחברי כנסת.
הדו"ח הכספי של האגודה הראה על הכנסות נאות מדמי כניסה ושכר מרצים. היה ברור
לכול: עולם המיסטיקה הפסיק להיות תחום אזוטרי שעסקו בו רק כמה עשרות אנשים
באי ביתה של מרגוט, והוא מתפשט כעת בקרב הציבור הרחב.
ההצלחה היתה כה גדולה, שמרגוט אף הקימה ספרייה מיוחדת של ספרי מיסטיקה שהתבססה
על ספרייתה הפרטית העצומה ועל תרומות שקיבלה מארגון למורשתו של חוזה הנסתרות
אדגר קייס בארצות הברית. ב-1968 הקימה קלאוזנר במימונה את המגזין הפרפסיכולוגי
הראשון של ישראל, "עולם המסתורין". הרעיון למגזין צמח ביוזמתה של העיתונאית
אביבה סטן שכתבה על תופעת הסיאנסים הספיריטואליסטיים בישראל לעיתון "ידיעות
אחרונות" והיתה חלק בלתי נפרד מהחוג שנפגש כל שבוע בסלון ביתה של קלאוזנר לדון
בנושאי מיסטיקה ורוחניות. סטן מונתה לעורכת בפועל של "עולם המסתורין", אבל
עד מהרה התגלעו חילוקי דעות בין קלאוזנר לסטן על אופי המגזין.
בתה של סטן, האסטרולוגית טלילה סטן: "אמי וקלאוזנר רבו על התכנים. מרגוט רצתה
שהמגזין יתמקד בראש ובראשונה בספיריטואליזם ויתאר את כל הנושא בדרך לא ביקורתית,
ואמי העדיפה לתאר את כל עולם הפרפסיכולוגיה בדרך ביקורתית וחוקרת ואובייקטיבית
יותר".
אחרי שנה ותריסר גליונות נפרדו דרכיהן של קלאוזנר וסטן. קלאוזנר המשיכה את
"עולם המסתורין" עם עורך אחר, וסטן הקימה מגזין דו חודשי משלה שנסגר לאחר שתי
שנות פעילות בדצמבר 1971, לאחר שישה גליונות. "עולם המסתורין" החזיק מעמד 24
גליונות, אבל נסגר סופית גם הוא באוקטובר 1971. ייתכן מאוד ששני המגזינים המתחרים
על אותו פלח שוק מצומצם חיסלו זה את זה.
שפילמן: "היה לה חוג פרפסיכולוגיה שעסק בזה ונפגש כל יום רביעי בערב בבית שלה
בתל אביב, ואחר כך בהרצליה. הרבה פעמים היא ניסתה למשוך אותי לבוא לשם, אבל
לא רציתי, לא השתכנעתי ולא התעניינתי בכל הדברים האלה על העולם שמעבר.
"אבל אחד הסיפורים המדהימים ביותר עליה התרחש דווקא לאחר מותה, וזה משהו שאני
נכחתי בו בעצמי: בחדר ההנהלה של אולפני הרצליה עמד כיסא עור מרופט שנחשב תמיד
לכיסא 'שלה', לאף אחד אחר חוץ ממנה אסור היה לשבת עליו, והיא הקפידה על זה
מאוד כי האמינה שמי שיושב עליו רוצה במותה (היא הזהירה את איציק קול: 'את הכיסא
הזה אל תוציא לעולם כי אני אבוא מהעולם הבא לשבת עליו לראות איך אתה מנהל את
האולפנים').
"לאחר שהלכה לעולמה הוחלט לשמור עליו כדי לכבד את זכרה, ובישיבות לא ישבו עליו.
יום אחד ניהלנו שם ישיבת ועדי עובדים, ואחד המשתתפים איחר והתיישב על הכיסא
האסור. בדיוק באותו הרגע אירע דבר מדהים: על החלון הופיע פתאום עורב אפור גדול
והחל לצעוק ולקרקר קרקורי אימים וסירב להפסיק. ניסו לגרש אותו מהחדר בידיים,
ולא עזר כלום, העורב המשיך לצעוק ולקרקר כאילו יצא מדעתו, ועורר מהומה איומה.
פתאום מישהו צעק, 'אתה יושב על הכיסא של מרגוט', והאיש שישב עליו קם מיד, ורק
אז העורב נעלם, באותה פתאומיות שהופיע".
קול חושב שהיא תרמה תרומה חשובה ביותר: "אפשר לקרוא לה 'האם הגדולה' של תעשיית
הקולנוע והטלוויזיה בישראל. אם היה איזשהו צדק בעולם, היה צריך לקרוא לפרס
התקשורת הישראלי על שמה".
כתבות
ני"ע
