קוראים לזה "השתלשלות אקולוגית"

ורק לפני שנה תקפה את ישראל בערך באותו הזמן "מכה" אחרת, מכת חרקי הארבה שאיימה על יבולינו, ממש כמו מכת הארבה שספגו המצרים. עם שתי מכות אלו אנו חשים על בשרינו משהו ממה שחשו המצרים הקדומים בזמן יציאת מצרים, שעשר המכות שהוכו גרמו לנזק כה עצום, עד שאפילו פרעה האכזרי שליבו הוקשה בידי האל ראה עצמו לבסוף אנוס לשחרר את בני ישראל מעבדותם, ובלבד שלא יתקפו את בני עמו מכות נוספות.

עשרת מכות מצרים הן סיפור כל כך מופלא, עד שלתיאורן מוקדשות שתי פרשות בספר שמות. בהגדה הן מופיעות כשמסופר ש"רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ח עד"ש באח"ב". זהו משפט אניגמטי לכאורה, אולם פירושו הוא שרבי יהודה חילק את המכות לשלושה מחזורים, כאשר יש קשר פנימי בין כל מכה במחזור.

בקרב החוקרים והפרשנים היו דיונים רבים בשאלת הסדר, הסיבה וההיגיון הפנימי של המכות. וייתכן שאת הפירוש הסביר ביותר נתן פרשן ימי הביניים הרב דון יצחק אברבנאל (1437-1508). לדעת אברבנאל, היה סדר טבעי בעשר המכות שנבע ממה שאנו מכנים היום "השתלשלות אקולוגית". לדעתו, הניסים המוכרים בתנ"ך היו מאורעות שבעיקרם אינם בגדר שינויים, הפרות או סטיות ממש בסדרי הטבע, אלא שבורא העולם משתמש בחוקי הטבע ובסדרי הטבע הקיימים "בהגזמה" גדולה ביותר בזמן, במקום ולמען מטרה מסוימים. ברעיון כי המכות השונות היו בגדר שלבים, כאשר כל שלב מכין את הדרך למכה הבאה, חבוי מסר חשוב לתקופתנו, שמתאפיינת בהקצנה אקלימית ומאסונות אקולוגיים מחמירים והולכים.

דם

כיום נראה שהפיכת מי הנילוס לדם נגרמה על ידי יצורים מיקרוסקופיים כלשהם. צריכת החמצן המוגברת שבמים על ידי אותם יצורים מיקרוסקופיים מנעה פוטוסינתזה מהצמחייה במים ויצרה צבע עכור, שמזכיר צבע דם. ברור שתוצאה הייתה מות הדגים הזקוקים לחמצן והמים בנילוס, מקור החיים של מצרים שבלעדיו היא לא תוכל להתקיים, הפכו ללא ראויים לשתיה.

צפרדע

המכה השנייה הייתה מכת הצפרדעים שהופיעו לפתע בכמויות עצומות וחסרות תקדים וחדרו לכל בית. ידועים דיווחים רבים מתקופות שונות שמתארים רוח עזה שהעבירה בעלי חיים ממקום למקום ממרחקים של מאות קילומטרים, וביניהם סוגים של צפרדעים. היום, אגב, עם הפרתו של האיזון האקולוגי בכדור הארץ, יש החוששים מהיעלמות איטית אך ברורה של אוכלוסיית הצפרדעים העולמית.

כינים

לדעת אברבנאל, הכינים היו תוצאה ישירה ממכת הצפרדעים, בגלל הכמות העצומה של גוויות הצפרדעים שנמצאו בכל מקום, והעובדה שלא היו מים נקיים להתרחץ בהם, תוצאה של המכה הראשונה. לא ברור מה היה הסוג המדויק של אותם כינים, שכן הכינים "המודרניות" אינן מתרבות בעפר, כפי שמתואר בסיפור, ועל כן נראה שהיו חאלה רקים בעלי כנפיים. התיאור יכול להתאים למספר סוגים של חרקים: יתושים קטנים (כפי שתרגם תרגום השבעים למקרא), זבובונים קטנים, וגם סוגים של קרציות ופרעושים.

ערוב

המכה הרביעית אינה ברורה מהתיאור המקראי הקצר מאוד. לפי פירוש אחד, מדובר בתערובת של חיות טורפות ומזיקות - אריות, נמרים וזאבים - שבניגוד לכל המקובל אצל בעלי חיים אלה פרצו לבתים וטרפו אנשים בהמונים. לפי פירוש אחר, המדובר כאן במיני חיות קטנות: מכרסמים, נחשים, זוחלים חרקים ומזיקים מסוגים שונים ומשונים שמילאו את הבתים וגרמו לנזקים עצומים ולמחלות. הדבר נראה הגיוני כהמשך טבעי גם מבחינה אקולוגית למכת הכינים.

דבר

מכת הדבר שפגעה בכל בהמות מצרים, בדומה למגפה שפגעה בעופות, היא מחלה ידועה וקשה מאוד, שהביאה לשינויים היסטוריים יותר מכל מגפה אחרת, משום שהיא פוגעת גם בבני אדם, פגיעה שממנה נחסכו הפעם המצרים. המקרה המפורסם ביותר בקשר למגפה מכונה "המוות השחור", ומתייחס ל-15 השנים באמצע המאה ה-14 באירופה שבהן התפשט הדבר וגבה לא פחות מ-25 מיליון קורבנות. מאחר שמגפת הדבר נגרמת על ידי עקיצות פרעושים, מתקבל על הדעת שהייתה גם התוצאה של הכינים והערוב מהמכות הקודמות.

שחין

המכה הבאה הייתה מכת מחלת השחין. זיהויה עם אחת המחלות בימינו אינו וודאי, שכן חסרים בתיאור הקצר פרטים קליניים מפורטים. ברור שמדובר במחלה הפוגעת בעור, גם בגלל הזכרתה עם מחלות עור אחרות. יש חוקרים שמזהים את השחין עם מחלת אבעבועות הרוח או אפילו האבעבועות השחורות, שהרי מדובר במגפה, כלומר מחלה מדבקת שאחד משלביה הוא רגישות יתר. אחת הדרכים להתמודד עם המחלה היא התפלשות בעפר, בדיוק כפי שמסופר על איוב, שגם הוא חלה במחלה. ככל הנראה היה השחין מאז ומתמיד מכת מדינה במצרים.

ברד

המכה השביעית הייתה מכת הברד, תופעה שהיא נדירה במצרים למדי בניגוד לארצות אחרות. מסופר שברד כזה לא היה במצרים מאז ראשיתה, והוא פגע באדם בבהמה ובכל הצמחייה. כתוצאה ניזוקו גידולי השדה כמו החיטה ושעורה בדיוק זמן הבשלתם, והושמדו לגמרי. אברבנאל ראה זאת תוצאה של המכות הקודמות: "הנה נסיבת האדים העשנים העולים מעיפוש הארץ לעליוני האוויר נתהווה הברד". זה תואם במידה את הידע המדעי של ימינו, שהרי גם היום מגבירים מטר על ידי זריעת עננים ביודיד כסף, ונראה שעשן כבד יכול להוות זרז להיווצרות טיפות מים בעננים.

ארבה

המכה הבאה היא מכה המוכרת לנו כיום היטב, ושעימה התמודדו בישראל בשנה שעברה. זאת הייתה מכה חמורה ביותר, שכן היא זוכה לפירוט רב בהשוואה לשאר המכות - עשרים פסוקים . ואין על כך פליאה, שהרי ההופעה הפתאומית והמפחידה של הארבה נראתה תמיד כסמל לעונש משמיים ואחת המכות החמורות ביותר. דומה שאין מזיק נורא כל כך כמו הארבה, שיכול להשמיד בכמה ימים את הספקת המזון של מדינות שלמות. הארבה שמתואר בעשרת המכות השמיד את כל הפלטה שנותרה מהתוצרת החקלאית שלא הושמדה בידי המכות האחרות. מכל מכות מצרים זאת המכה היחידה שנשארה באופן קבוע בעולם המודרני.

הארבה מגיע בהמוניו רק אחת לכמה שנים (לרוב בהפסקות של שבע שנים ולפעמים עשר או אף חמש עשרה שנים), והדבר תלוי בכמות ואופי הגשמים, שמספקים לחות לביצי הארבה ובהם תלוי שיעור הבקיעה.

בשנים האחרונות סבלו מהארבה מדינות כמו תוניס, סודן (שסבלה ממכת ארבה נוראה במיוחד ב-1987 שהשמידה את כל הצמחייה), אלג'יריה ומרוקו, אך למעשה כל מדינה באזור יכולה ליפול קורבן. יש תיאורים רבים של התקפות ארבה מהמאה ה-19 על ארץ ישראל, כאשר הארץ הייתה בשלטון תורכי והתקפות הארבה רק הוסיפו אז לחוסר הסדר ותחושת האין אונים הכללית.

חושך

המכה הבאה הייתה מכת החושך, שתיאורה קצר ביותר. ייתכן שמשמעות המכה היא סופות חול חזקות ביותר שכתוצאה מהן אי אפשר היה לראות דבר. יש במצרים רוחות שרב המערבלות כמויות חול עצומות המעכירות את האוויר. החולות מאפילים אז את השמש ומשחירים אותה באמצע היום.

על פי תיאוריה אחרת, מכת החושך כמו גם המכות האחרות, היו תוצאה של התפרצות געש ענקית וחסרת תקדים בתקופה ההיסטורית באי היווני "תרה" שכמעט השמידה את האי והביאה להרס התרבות היושבת עליו, והפיצה סופות צונאמי אדירות לאורך כל הים התיכון עד למצרים. הסופרת צרויה שלו ביססה על תיאוריה זאת את ספרה רב המכר החדש "תרה", שבמרכזו עומדת ארכיאולוגית אחוזת אובססיה להוכיח שההתפרצות בתרה היא היא המקור למכות מצרים.

בכורות

זאת היא המכה קשה מכולם לפירוש ולהסבר, והיא אולי הניסית ביותר, אם כי אפשר לפרש אותה גם כתוצאה גם של תנאי החיים הירודים שנוצרו כתוצאה מכל המכות שלפניה. החוקר דייוויד רול מדווח על שכבת קרקע במצרים שבה גילו החפירות אחוז גבוה מאוד - עד 65% - של שלדי תינוקות עד לגיל שמונה-עשר חודש, דבר שאין לחוקרים הסבר מניח את הדעת לגביו. רול שיער שהעניין קשור למכת הבכורות. נראה שגם למצרים הייתה מסורת לפיה נטבחו בכורים בלילה מסוים, וכך אפשר למצוא בארונות קבורה מצריים קדומים משפטים כמו, "זה האל שייתן משפט בחברתו של זה ששמו נסתר ביום הריגת הבכורים".

ציטוט זה גם מתקשר לעבדותו של החוקר עימנואל וליקובסקי, שמצא פפירוס שנקרא "פפירוס איפובר" על שם הכהן שכתב אותו, ובו מתוארים שורה של אסונות שתקפו את מצרים, שמזכירים את אלה שבמקרא. וליקובסקי שיער שיש לראות בפפירוס זה את הגרסה המצרית של מה שמתואר בפרשת המכות במקרא. "