שיקולי תכנון וסביבה במשק החשמל

בעיית החשמל כרוכה לפעמים בהיבטי נדל"ן. חברת דליה אנרגיה מעוניינת להקים תחנת כוח על אדמת קיבוץ מעיין צבי, המוחכרת ממינהל מקרקעי ישראל. המינהל הועיד אותה לחקלאות בתקופה שהקיבוץ היה חקלאי בעיקרו, ועכשיו מתעוררת השאלה של שינוי הייעוד, המחולקת לשתיים: ראשית, האם יאשר משרד הפנים את השינוי? שנית, בהנחה שהשינוי יאושר, כמה כסף יש לשלם למינהל המקרקעין עקב המעבר מחקלאות לאנרגיה?

קבוצת דליה אנרגיה טרחה והשיגה אישורים מגורמים שונים - אך לא מהגורמים שחייבים לקבוע את שימושי הקרקע ואת מחירם. אולי מתוך הנחה מקובלת אצלנו, שאיש הישר בעיניו יעשה בקרקעות המדינה.

יש לקוות שיימצא פתרון לבעיה. בישראל מתפתחת הנטייה לייצור חשמל מתוך תחרות בחברת החשמל המונופוליסטית עדיין. זוהי מגמה חיובית והיא יכולה לשחרר אותנו מפתרונות הסרק האהובים על המחוקק, על האוצר, על בנק ישראל, על חכמי האקדמיה ועל עיתונאים שונים. למרבה האירוניה, חברת החשמל היא הגורם המסוגל יותר מכל לשפר את איכות הסביבה, מאחר שהיא בעלת היכולת לקבל גז זול יחסית לייצור חשמל.

אבל לא זו הסיבה ההופכת למגוחך את רעיון הפיצול לחברות ייצור, הולכה וחלוקה - עדיין בבעלות ממשלתית. פיצול כזה לא יוזיל את החשמל אלא ייקר אותו. במקום הנהלה אחת תהיינה לנו שלוש הנהלות, וגם גופי הפיקוח יצטרכו להתרחב. במילים אחרות, סעיף השכר במחיר החשמל ובמה שמסביב לו דווקא יגדל.

הפיצול עצמו לא יוכל להביא להורדת שכר העובדים הקיימים. ובעצם, למה צריך להוריד את שכר עובדי חברת החשמל? כל אלה שבוכים בכי תמרורים על שכר עובדי חברת החשמל, נהנים משכר גבוה יותר: בכירי האוצר, בכירי בנק ישראל וגם בכירי התקשורת המתגדרים בהגנה על טובת הציבור. האם כל אלה יעילים מעובדי חברת החשמל?

מחיר החשמל נקבע בעיקרו על בסיס ההון המושקע בתחנות הכוח ועל בסיס הדלק המשמש בייצור החשמל. והנה, למרות השכר הגבוה בחברת החשמל, מחיר החשמל בישראל עומד על כ-12 סנט לקוט"ש, והוא נמוך מהמחיר הנדרש במערב-אירופה. בארצות כמו הולנד ואיטליה, המחיר כפול. גם בבריטניה, נושאת דגל ההפרטה והפיצול, המחיר גבוה בהרבה מאשר אצלנו. יתר על כן, למרות שחברת החשמל עובדת ברזרבות קטנות ואינה מחוברת לרשתות החשמל של הארצות השכנות, כמעט שאין תקלות באספקת החשמל - הודות למסירות עובדי החברה.

אז למה לפצל? כדי שאפשר יהיה להפריט בעתיד ולחלק ליזמים מתנות במאות מיליוני דולרים, כפי שכבר עשו ממשלות ישראל בחברות ממשלתיות אחרות שהופרטו. מי שנמאסה עליו השחיתות המכוסה באצטלה של תחרות לטובת הצרכן, יזכור שברוב המקומות שבהם הופרט החשמל - הוא התייקר, והוא גם יבין, שהדרך הנכונה ליצירת תחרות היא זו המתפתחת עכשיו בישראל: כניסת גורמים חדשים לייצור החשמל ולשיווקו.

זוהי הסיבה שיש לקוות לפתרון בעיית הנדל"ן של דליה אנרגיה וגם לפתרון בעיית מחיר הגז שייגבה מן היצרנים הקטנים, המעוניינים מלכתחילה להקפיד על איכות הסביבה בייצור האנרגיה. היום מדובר על 7 חברות המוכנות לייצר כ-3 מיליון מגה ואט ולהשקיע בכך כ-2 מיליארד דולר. חברות אלו נוטלות עליהן סיכון מסויים, מאחר שאספקת החשמל אינה נעשית בקצב אחיד והיא לוקה בתנודות בין שעות היממה, ימי השבוע וחודשי השנה. אבל החברות מתגברות מראש על חלק מהסיכון, כשהן מתקשרות עם לקוחות פוטנציאליים וגם עם חברת החשמל, שתרכוש מהם את עודפי הייצור.

בהקשר זה יש לציין ידיעה משעשעת, המספרת על האחים עופר, שבעקבות פנייה לבג"ץ מטעם התנועה לאיכות השלטון, חזרו בהם מדרישותיהם בנוגע להקמת תחנת הכוח ברותם שבנגב בתנאי המכרז של 2001. מדובר בדרישות המבוססות על הנוהג הנוח והישן, שהיה מקובל בישראל עד כניסתו של ירון זליכה למשרד האוצר - צפצף על הסכמים שנחתמו במכרז.

אכן, עדיף קפיטליזם אמיתי, שאין בו צורך במכרזים וכל מי שרוצה ויכול מתחיל להתחרות על נתח בשוק. לכן יש לשמוח על כל היזמים המוכנים להסתכן בהקמת תחנות כוח ולהתחרות בחברת החשמל, בלי שתובטח להם הגנה מראש.

ועם זאת, קפיטליזם אינו מחייב להפריט את כל מה שזז ולא זז. חכמי האוצר עדיין לא הציעו להקים כמה חברות מתחרות לגביית מיסים. הם אפילו חיזקו את מונופול הגבייה, כשאיחדו את מס ההכנסה עם המכס ומס הערך המוסף. הכל בבעלות המדינה, שעל-פי ספרי הלימוד שלהם אינה מסוגלת לנהל עניינים. גם חכמי בנק ישראל לא הציעו להקים שלוש יחידות נפרדות לפיקוח על הבנקים - למרות שיש מקום לשיפור הפיקוח, כפי שהוברר בשנים האחרונות.

אז יש להניח לחברות החדשות לספק חשמל לכל המוכן להתקשר עימן, ולאפשר לחברת החשמל במתכונתה הקיימת לספק לנו אור וכוח במחירים סבירים וברציפות ראויה לציון, כנהוג עד עכשיו. ואם שכר עובדי החברה מעורר קנאה - לא נורא. שכר הבנקאים מעורר קנאה גדולה עוד יותר, למרות שהם אינם מספקים לנו שירות ברמה ובמחיר של חברת החשמל.