רשימת קליגר

מיד לאחר ביקור בבית קברות בבלגרד, "דילמת הדריין" עובר לראיון עם אדם שמסביר לבמאים שהסרט שלהם מזכיר את רשימת שינדלר, אפוס השואה של סטיבן ספילברג, בהבדל אחד מהותי: בסיפור של שינדלר 1,000 יהודים שהיו אמורים למות ניצלו בזכות אדם אחד. בסיפור על אוניית הדריין 1,000 יהודים שהיו אמורים לחיות מצאו לבסוף את מותם.

אפשר להניח שההקבלה בין שני הסרטים בתחילת הסרט אינה מקרית; בשניהם אחד הנושאים המרכזיים הוא עצם הניסיון לשחזר את התקופה הדרמטית והאפלה שהאנושות זוכרת. ספילברג עבד בצמוד ליומני חדשות מתקופת המלחמה כדי להשיג מבחינתו אפקט קולנועי מתאים. לא שיקולי תקציב הביאו אותו לצלם את הסרט בשחור לבן ב-1993. גם "דילמת הדריין" מצולם רובה בשחור לבן, פרט לראיונות עם הניצולים שמצולמים בצבע רך מאוד. אלא שהמטרות של שני הסרטים שונות. בעוד "רשימת שינדלר" מפעיל מסחטת רגשות ארוכה כדי לשרת את המטרות האידיאולוגיות של הוליווד, "דילמת הדריין" מוותר על הניסיון להעביר את הזוועה, מתוך כבוד וידיעה שהיא אינה ניתנת להעברה, ובסופו של דבר מציב בפני הצופה מספר שאלות לא פשוטות.

את "דילמת הדריין" ביימו הדוקומנטריסט ארז לאופר ("מייק ברנט"), ביחד עם אביו נחום. הגיבורה הראשית שלהם היא רות קליגר, מחלוצות המוסד הישראלי, שמוצגת כאישה יפה וחושנית, כמעט מושא תשוקה של לאופר האב. הסרט בנוי משלושה משלבים: ראיונות עדכניים שמנהל נחום לאופר, לרוב בחינניות מחויכת, עם ניצולים ואישים שהיו קשורים לפרשה; קטעי ארכיון שונים מתקופת המלחמה (באדיבות ארכיון ספילברג, אלא מה); ושחזור דרמטי של המהלכים של קליגר (את דמותה משחקת הדס קלדרון) ושותפיה למוסד בניסיון שמובילים בסופו של דבר לדילמת הדריין.

קליגר הייתה אחראית להביא לארץ כ-1,000 יהודים שנמלטו מוינה עם פרוץ המלחמה. הפליטים מתחילים את המסע שלהם בנהר הדנובה, ולמעשה נתקעים שם, כשלבסוף הם נאלצים לחנות בעיירה היוגוסלבית שאבץ, שם רובם מוצאים לבסוף את מותם. הסרט מתאר את העלילה המפותלת (ולא תמיד קל לעקוב אחרי כל הפרטים) שמנעה מהדריין להגיעה ליעדה בזמן.

הוראות מוויצמן

עם פרוץ המלחמה מתחזק הקשר המבצעי בין ראשי היישוב לצבא הבריטי. האינטרס הציוני לסייע לבריטים על מנת לזכות בנקודות עתידיות ברור, מה עוד שהפחד מפני כיבוש נאצי של ארץ ישראל בשנים הראשונות של המלחמה הוא ממשי. בעוד קליגר מחכה לדריין שתבוא לאסוף את הפליטים, נרקמת תוכנית למכור את האוניה לבריטים, כדי שתשמש כאוניית חבלה נגד כלי שיט גרמניים בנהרות אירופה, שם השיט היה חופשי. הסוכן ארזי מגיע לאתונה ומציג בפני קליגר ושותפיה הוראות מפורשות של ויצמן וגולומב למסור לו את הספינה. בשלב הזה כבר אין דרך להגיע לפליטים. לפני שהצבא הגרמני פולש ליוגוסלביה, מצליחים להוציא משם 200 בני נוער שמגיעים לארץ דרך היבשה במסגרת עליית הנוער - חלקם מרואיינים בסרט ומתארים את תקופת ההמתנה. בינתיים, קליגר מצליחה להעלות לספינה כ-200 יהודים מרומניה, שמחכים לרשות להפליג לארץ ישראל. דילמת הדריין דורשת מקליגר וחבריה להכריע אם להיענות לדרישה של ההנהגה, או להתעלם ממנה ולהציל את היהודים שנמצאים על הספינה, יחד עם עוד מאות יהודים שניתן להציל. היא מעלה על פני השטח קונפליקט מצמרר בין האינטרס האישי לאינטרס הלאומי, וגורמת להרהר שוב בשאלה העדינה אם היישוב בארץ עשה מספיק כדי להוציא מאירופה יהודים לפני ההחלטה הנאצית על הפתרון הסופי ב-1941.

אבל החיים והסרטים מורכבים גם מדילמות קטנות יותר. לקראת סופו של הסרט אנו מגלים שהמסע התחיל בניסיון של לאופר להסריט את סיפור בריחתו שלו ושל אימו מפולין בזמן המלחמה דרך איסטנבול. במהלך התחקיר הוא נחשף לסיפורה של קליגר והחליט להמיר את הנושא של הסרט. "במקום לעשות סרט על אישה אחת שהצילה אותי ואת עצמה, יש לנו סרט על אישה אחת שהצילה 1,000 איש", הוא מסביר לבנו. והנה ההבדל בין סיפור אישי קטן לדרמה גדולה עם השלכות רחבות. ההחלטה של לאופר לשנות את נושא הסרט לא הצילה חיים, אבל היא עזרה לספר סיפור נשכח וחשוב, ופתחה אשנב נוסף להביט דרכו על השנים הנוראיות ההן. *

"דילמת הדריין" התחרה בפסטיבל "דוק-אביב" האחרון, ובימים אלו הסרט מציג ברחבי הארץ.