פרץ הוא כישלון קולוסאלי

החריגה הזו מכללי הכתיבה העיתונאיים אינה נוחה, אך ייתכן שהיא מחויבת כדי לבסס את הטיעון הבא מבלי להיחשד אוטומטית בגזענות/ התנשאות/ שמרנות: עמיר פרץ הוא כישלון קולוסאלי, ואם מפלגת העבודה חפצת חיים עליה להתארגן כבר כעת כדי לבנות כוח פוליטי פנימי שיביא להדחתו בעתיד. לא בגלל שהוא מרוקאי, רק בגלל שהוא לא ראוי.

כבר היו בצמרת מפלגת העבודה נפוליאונצ'יקים, כבר עמדו בראשה כאלו שהרבו לשגות וסבלו מחסרונות מגוונים, אבל ליו"ר שמאז שנבחר מבצע באדיקות כל שגיאה אפשרית וכושל דרמטית בכל אשר יפנה עוד לא נחשפנו. ספירת מלאי מאז ניצחונו הנאה בפריימריז: הוא נמנע מלשמר לצידו את פרס ואת ברק, תוך זלזול בנזק האלקטורלי הטמון בכך. הוא לא שעה לעצותיו של האסטרטג מוטי מורל שהביאו עד הלום ומיהר להיפטר ממנו. הוא ניהל קמפיין אנמי בו הבליט בעיקר את עצמו, לבוש בחליפה ומזוגג מבט תחת דגל הלאום. הוא רשם הישג מאכזב של 19 מנדטים (שלושה פחות ממה שהשיג הגוש של העבודה בראשות מצנע ומפלגת עם אחד בבחירות הקודמות!). זה לא מנע ממנו לשאת "נאום ניצחון" תגרני וקרתני, שלמזלו הגדול נקטע באיבו לטובת שידור נאום ניצחון רהוט בהרבה של אולמרט. הוא יזם ליממה את הברית הסהרורית עם הימין הקיצוני, ועוד העז להכתיר אותה בכותרת "ממשלת חירום חברתית".

הוא ויתר על תיק האוצר ותיקים חברתיים נוספים בתמורה למינויו התמוה כשר ביטחון (תמוה לא מפני שהוא אזרח ולא גנרל, רק בגלל שאין קשר בין המשרד הנכבד הזה לאג'נדה איתה רץ בבחירות). הוא סיכם עם אולמרט על ממשלה מנופחת ובזבזנית, כולל שורת שרים ללא תיק שמהווים יריקה גסה בפרצוף של אזרחי המדינה שעד אתמול כה דאג לרווחתם. הוא התהדר כל העת בכוורת פרסונלית רעננה ואטרקטיבית (ובצדק, אם כי רובה המכריע נאסף במפלגת העבודה הרבה לפניו), רק בשביל לזנוח את חבריה ברגע האמת לטובת - לא ניחשתם נכון - פואד בן אליעזר ושלום שמחון. וכן, 500 שקל כתוספת לשכר המינימום זה נחמד, ותיק החינוך ליולי תמיר הוא מינוי משמח; גם שעון מקולקל מצליח במשימתו פעמיים ביום. אלו ודאי לא הישגים מספקים לנוכח שורת המחדלים הבלתי נתפסת שנמנתה כאן.

והנזק הוא עצום. מילא זה שנגרם למפלגה שאותה התיימר להחזיר יום אחד לשלטון. מילא התרומה הנאה שהרים לחומת הבוז וחוסר האמון ההולכת ונבנית כאן בהתמדה כבר 25 שנה בין האזרחים לפוליטיקאים. אבל על הזילות שהביא על אותה אג'נדה חברתית-אזרחית שבשמה התיימר להפציע בחיינו, כבר קשה לסלוח. זו פשוט אידיאולוגיה חיונית מדי, כפי שהכוורת המובילה שהתאספה בעבודה היא איכותית מדי, מכדי לבזבז אותן על מגלומנים מסוגו.

עכשיו עומדת בפני מרכז העבודה שאלת מינוי השרים. לכאורה זו שאלה כבדת משקל, האם למנהיג שמורה הזכות לבחור את שריו, או שמא על צירי המפלגה לקבוע את הרשימה. תיאורטית, הדעת נוטה לזכותו של היו"ר, אבל איך אפשר לסמוך עוד על שיקול דעתו של עמיר פרץ?