אחד איש חזון ואחד פרקטי

ת וך 55 שנה הפכה המסגרייה הקטנה שפתח סטף ורטהיימר בחצר ביתו בנהריה, בקצה רחוב הרצל (עוד לפני שאפשר היה להגדיר אותו רחוב) לחברה גלובלית, השנייה בתחומה בעולם, בשווי 5 מיליארד דולר.

מעניין דווקא להתחיל מהסוף: מה המוטיבציה של סטף ואיתן ורטהיימר - למכור את מפעל חייהם?

במידה מסוימת, המהלך היה צפוי. איש מהדור השלישי של המשפחה לא הראה כוונות רציניות להיכנס לחברה - בטח ובטח שלא על-פי המודל של איתן, שכולל עשרים שנות הכשרה ורצון עז מאוד לעבוד בחברה.

להפריט את החברה דרך הבורסה, גוף מגונה בעיני המשפחה, לא בא בחשבון. נותרה אופציית המכירה. ואצל הוורטהיימרים כמו אצל הוורטהיימרים - עושים את זה בגדול.

עובד בשביל היצירה

רמז לעסקה אפשרית כזו נתן איתן ורטהיימר לפני שנתיים, כשצפה כי בעוד עשר שנים תחליף החברה עוד דור ניהולי מקצועי, ללא קשר לבעלות המשפחה. סטף ורטהיימר הבהיר גם הוא: "אני לא עובד בשביל הכסף אלא בשביל היצירה".

אפשר לטעון שזו אמירה של אדם עשיר ושבע, שהונו על-פי פורבס, מוערך ב-2.2 מיליארד דולר. אבל היא יצאה שנים לאחר שוורטהיימר העביר את הניהול השוטף של החברה לבנו, החזיק בתואר הלא מחייב - יו"ר של כבוד, והצהיר, "התחלתי כחרט והייתי גאה בזה שאני חרט. אני לא עוסק בלעשות כסף, אני עסוק בלעשות מוצרים".

ב-1951, הקים סטף ורטהיימר את המסגרייה שלו, בחצר שמאחורי הצריף שבו חיה המשפחה. בדיוק באותה שנה נולד איתן, בכורו, והוא רצה לקרוא למסגרייה על שמו. אמו של איתן ואשתו הראשונה של סטף, מרים ז"ל, לא הסכימה. "אם החברה לא תצליח, לילד יהיו תסביכים", טענה. סטף ויתר וקרא לחברה ישקר.

ייצוא יביא לעצמאות

המסגרייה, החלה להתמקד בפיתוח כלים לעיבוד שבבי למחרטות ולכלי חיתוך מתקדמים. חדור רגשות ציוניים עזים ורצון - פוליטי וגם כלכלי - להבטיח את ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל, החליט סטף להתמקד בייצוא.

"באותה תקופה חשוב היה להבין, שהמדינה החדשה צריכה להרוויח כסף בכוחות עצמה, והגורם היחיד, שיכול להחזיר את הכבוד ואת הכסף הוא הייצוא... עצמאות כלכלית נשיג אך ורק באמצעות תעשיית ייצוא חזקה ותחרותית", כתב בספר "יזמות תעשייתית בישראל", שיצא לאור לפני עשור.

החזון של ורטהיימר, הוביל להרחבת ישקר בעולם, ולפעילותו הפוליטית, כח"כ מטעם שינוי הראשונה, ולפעילות הציבורית, בהקמת פרקי תעשייה, עידוד יזמים צעירים למטרות ייצוא ותמיכה בתוכניות הכשרה לצעירים בעלי פוטנציאל ונטולי הזדמנות. בקלות אגב, אפשר היה להחיל את ההגדרה האחרונה גם על איתן, שהעיד פעם שבילדותו לא היה כסף בבית, ושקינא בחברים שלהם, שבביתם היה מיץ ובשר.

תמיכה משפחתית

עשור לאחר הקמתה, ישקר עמדה על רגליה כיצרנית ומתחרה אגרסיבית בעולם. בתחילת שנות העשרים לחייו, השתלב איתן במחלקת הייצור בחברה, אבל די מהר החליט שלא מתאים לו לקבל יחס מועדף כבן של בעל הבית, ופרש.

הגנים של היזמות השתוללו בתוכו, ובשנים הבאות הוא רכש חברות בקשיים, שיקם אותן ומכר אותן. בשנת 1982, אביו ביקש שיבוא לסייע למפעל המרכזי, שהיה בקשיים. איתן הגדיר יעדים, תחם את התקופה לשנה אחת, ועזב.

בשיאה של נסיעת עסקים לסין, קיבל איתן את ההודעה על תאונת הדרכים שעבר אביו. "סטף ספג זעזוע מוח קשה. לא ידענו אם הוא יחזור לעסק או לא", סיפר בראיון ל"הארץ". איתן החליף את אביו במהלך תקופת ההחלמה, וכשסטף התאושש ואיתן התכוון לחזור לענייניו, האב הפתיע וביקש להעביר אליו את המושכות.

הפעם איתן נעתר להצעה. מדויק, מתוכנן ולפי יעדים מדודים, הוא הקדיש את השנה הראשונה להיכרות עם השטח, והציב לעצמו יעדים לעשר השנים הבאות: הגדלת המכירות פי 10 והגדלת הרווחים פי 20. "העובדות הן שנשארתי 11 שנה בניהול השוטף, עד שהעברתי אותו ליעקב הרפז, שמונה ב-1995 למנכ"ל ישקר. המכירות צמחו פי 20 והרווחיות בהרבה יותר מפי 20".

דסק"ש בכל מחיר

צריך להוסיף לכך את התכונות האישיות. סטף ורטהיימר הוא בעל החזון, שבשלב מסוים נטש את העשייה והשקיע את כל מרצו בחזון החדש, של פארקי התעשייה ועידוד היוזמות.

יתן הוא האיש הפרקטי, המפוקס, אדם חריף וידען שלא ינוח עד שישיג את מטרותיו.

דוגמה לכך היא המאבק של איתן ורטהיימר בדב תדמור. באמצע שנות ה-90 איימה רשות ניירות ערך לאלץ את דסק"ש, שהחזיקה ברבע ממניות ישקר, לחשוף את תוצאות החברה.

הוורטהיימרים סרבו. תדמור, התעקש. הוורטהיימרים אספו את מניות אי.די.בי (חברה-אם של דסק"ש) בבורסה, כדי ליצור לחץ על משפחת רקנאטי למכור להם בחזרה את מניות ישקר. בעקבות העסקה, הוורטהיימרים יכלו לישון בשקט עם הדו"חות הכספיים מתחת לכר. זו, אגב, היתה הפעם האחרונה שישקר עמדה במבחן שווי פרקטי: הוורטהיימרים קנו את חלקה של דסק"ש לפי 750 מיליון דולר, ואת חלקה בטכנולוגיית להבים - לפי שווי של 200 מיליון דולר.

עשור עבר מאז. מחזור המכירות של ישקר מוערך כיום במיליארד ורבע דולר, עם שולי רווחיות של 25%, כלומר 300 מיליון דולר. 99% מהמכירות הן לייצוא. היעד לשנת 2010, כפי שקבע סטף לישקר, הוא מכירות של 1.5 מיליארד דולר. אם יעד זה תואם את זה של איתן - קרוב לוודאי שהוא יושג. רק שהפעם וורן באפט יספור את הדולרים.