עסקת המאה

ב-26 באוגוסט 1955, דויד בן-גוריון הזמין את עצמו לישיבת המזכירות של הציונים הכלליים. בארבע השנים הקודמות הם היו שותפיה העיקריים של מפא"י בקואליציה. ארבע שנים קודם הם קיבלו עשרים מושבים בכנסת, פי שניים וחצי יותר מתנועת החירות של מנחם בגין. הם האמינו שהם "האלטרנטיבה לשלטון מפא"י", אבל לא כל-כך אהבו להיות אופוזיציה. הם מימשו את רווחיהם האלקטורליים, וקיבלו שישה מושבים בממשלה.

את המחיר הם שילמו בבחירות של 1955: ירידה מסחררת. בגין הכפיל את כוחו, וחרץ בזה את גורל הפוליטיקה הישראלית. האלטרנטיבה למפא"י תבוא, 22 שנה אחר-כך, מן הימין הלאומי, לא מן המרכז הליברלי.

ביום ההוא של סוף הקיץ, הציונים הכלליים האזינו לבן-גוריון בלב כבד. הוא הציע להם להצטרף לקואליציה החדשה שהוא מרכיב. ראש-הממשלה המיועד נשא הרצאה ארוכה מאוד באוזניהם. המתח הרעיוני היה ניכר. סוף-סוף, הוא היה מנהיג הפועלים, הם היו "מפלגת בעלי-הבתים, הסוחרים והפרדסנים" (לא בדיוק, היו ביניהם גם הרבה אנשים צנועי-הכנסות, אבל זו התווית שענד להם השמאל).

בן-גוריון דיבר איתם על הצורך בקליטה מסיבית של עלייה מצפון אפריקה ("15 עד 20 אלף לירות ליישוב משפחה אחת", הוא העריך, אבל מיהר להוסיף, "אינני כלכלן"); והתלונן בחיוך סלחני על יהודי אמריקה "שמוציאים על סינמה וליפסטיק יותר מאשר מוציאים על ארץ-ישראל, אבל זה מוציאים על תענוגות שלהם, זה עסקם, זאת עושים כל האמריקנים".

בן-גוריון לא ידע איפה זה אומאהה

להלן עבר בן-גוריון לדבר על נשמת אפם של הניגודים הרעיוניים בין "מפלגות הפועלים" ובין "המפלגות האזרחיות" (אלה היו הסיווגים של ימי המנדט הבריטי):

"אני יודע שיש דעה שיש הון פרטי, שהוא יפתור את כל השאלות. באופן אובייקטיבי יש, בוודאי יש בבנקים באמריקה די כסף שיספיק לכל דבר בארץ ישראל, אבל אינני מאמין שבעלי-הון יהודים או לא יהודים - גם יהודים וגם ציונים - עומדים בתור להביא את הונם לארץ. הסתובבתי קצת בכמה ארצות, בייחוד באמריקה, לא ראיתי תור גדול לזה.

"ואני יודע שאומרים: המשטר שלנו. אני יודע שבאמריקה אפשר לעשות עסקים טובים, לא פחות מאשר בארץ-ישראל, אפילו יהיה משטר לא רק של ציונים כלליים, אלא גם של 'חירות'. איזה משטר שלא יהיה כאן - אפשר לעשות באמריקה עסקים יותר טובים, ועושים עסקים יותר טובים, ואין זה המניע היחיד. לפעמים, כאשר אני שומע אתכם שאתם מאמינים בזה שהמניע היחיד יכול להיות רק רווחים - אין זה מניע. יש ארצות שיכולות להביא רווחים יותר גדולים. אפשרויות כאלה שישנן באמריקה - זמן רב לא יהיו כאלה בישראל. גם יש ארצות אחרות שיש משטר אחר מאשר יש פה".

הציונים הכלליים לא התפעלו ממה ששמעו. זה היה אוסף קלאסי של בן-גוריוניזמים שהם התקשו לסתור, אבל גם לא היו מוכנים לאמץ. הם סירבו להצטרף לממשלה החדשה, ולא יצטרפו עוד לשום ממשלה של מפא"י. עשר שנים אחר-כך יקבלו את הנהגת מנחם בגין במערך ימני-ליברלי משותף, והשאר הלוא הוא כתוב בדם ואש.

במונולוג של בן-גוריון נתקלתי השבוע במקרה בזכות הארכיון המקוון של המכון למורשת בן-גוריון (bgarchives.bgu.ac.il). זה היה רק כמה שעות לאחר שכתבים הודיעו מאומאהה, נבראסקה, על "עסקת העשור" באפט-ורטהיימר. כשלעצמי אינני בטוח ש"עסקת העשור" היא האפיון הראוי. אני חושב שזו עסקת המאה. המאה הציונית. באמת.

לפני מאה שנה בדיוק, ב-1906, איש צנום וחיוור עם רעמת תלתלים הגיע בפעם הראשונה אל הגליל. שיג-ושיח היה לאיש ההוא בייחוד עם ההיסטוריה, אם כי לפעמים היה מתפנה גם אל מזכירות הציונים הכלליים. בן-גוריון נחת אז בחופי הפלא של ארץ-ישראל, וידע בדיוק-בערך-כמעט, פחות-או-יותר, מה לעשות, אולי. עוד מעט, בהשתתפותו, ואחר-כך בהשראתו ובהנהגתו, תתחיל האימפרוביזציה המזהירה ביותר של העידן המודרני: תקומת ישראל.

לא, בן-גוריון לא ידע איפה נמצאת אומאהה. הוא לא העלה על דעתו אינפוזיה של ארבעה מיליארד דולר אל טרשי הגליל. באותו הזמן איש לא ידע איך סופרים ארבעה מיליארד דולר. הרצל, שמת שנתיים קודם, אמנם רצה לקנות את ארץ ישראל מידי הסולטן, או לפחות לחכור חלקים שלה, אבל סוציאליסטים רדיקליים כבן-גוריון הקלו ראש ברעיון הלא-מהפכני הזה. הם התווכחו על מטריאליזם היסטורי, ונחרו בבוז לעומת "ההון הלא-יצרני".

אבל מה היה חושב דויד גרין מן העיר פלונסק אילו אמרו לו בכניסה לסג'רה, שההון הזה יהיה יצרני עד מאוד, והוא ישולם טבין ותקילין תמורת נכסי תעשייה. לא סתם תעשייה, אלא תעשייה כבדה. מתכות יבואו מגבעות הגליל, והן יספקו עבודה, והן יעמידו יישובים לתפארת, והן יהיו מקור של השתאות ושל השראה ושל חיקוי לכל רואיהן. אילו הקשיב דויד גרין-בן-גוריון למשק כנפי ההיסטוריה, הוא אולי היה מצליח לשמוע, בקושי, בתנאים של דממה חיצונית מוחלטת, "סטף... סטף..."

סטף? לא יכול להיות, היה בן-גוריון מושך בכתפיו, וממשיך את המהפכה הציונית.

המצב "כמעט מושלם"

חמישים שנה עמדו בין עלייתו של בן-גוריון ובין הופעתו לפני מזכירות הציונים הכלליים. חמישים שנה עומדות בין הופעתו לפני מזכירות הציונים הכלליים ובין ההודעה באומאהה, נבראסקה. עכשיו, ממרחק השנים, אפשר להפריע לראש-הממשלה המיועד בקריאת-ביניים. האם אמרת, מר בן-גוריון, שבעלי-הון אינם עומדים בתור להביא את הונם? ושהסתובבת קצת באמריקה, ולא ראית תור גדול? בנבראסקה כבר היית, מר בן-גוריון? את הדוח האחרון של מורגן סטנלי ("כמעט מושלם") כבר קראת?

מר בן-גוריון, איש עם תיאבון מובהק לידע (הוא למד יוונית כדי לקרוא את אפלטון, הוא פרש למנזר בודהיסטי בבורמה כדי לעשות מדיטציה), היה מפסיק בהשתוממות, מעיין בעיתון העסקים של ישראל שהיה מועבר אליו באמצעות לוויין-הזמן, היה מגרד את פדחתו, והיה אומר, לא פחות ולא יותר, "ידידיי, ניצחנו. אם בעלי-הון אמריקניים ללא כל סנטימנטים באים הנה כדי להשקיע הון יצרני מפני שהם חושבים שיצמח להם רווח, פירושו של דבר שהצלחנו לבנות חברה חדשה".

הדלת הייתה נפתחת אז, לא ממש לרווחה, ובסדק הצר היה מופיע השר אלי ישי עם כיכר-לחם מאנג'ל. בן-גוריון היה מצמצם את אישוניו, ואומר, "אבל אולי עדיין לא, אולי עדיין לא, אולי המהפכה שלנו עדיין לא הסתיימה".

הוא הבטיח לקפוץ לביקור בעוד 50 שנה. בפעם הבאה הוא סמוך ובטוח שמורגן סטנלי ישמיטו את הכמעט מן המושלם. "

רשימות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il