ארסוף: קרקע חלופית ליד הים, בלי ערך חקלאי

פאפאי מסביר, כי אין מדובר בהחלפה של מגרש פתוח במגרש המיועד לבנייה, אלא במגרש בו אמור היה להיבנות גן, ועכשיו ייבנה בית מגורים. עוד אומר פאפאי, שאין ספק שאיש לא היה מזדעק אם לא היה מדובר בנכט, שנחשב לאחד האנשים העשירים בארץ, מבעלי צ'ק פוינט. באשר לישוב ארסוף כולו, מודים כולם, שלידתו הייתה בחטא, וכי אין ספק שהיום איש לא היה מאשר אותו.

ההחלטה המאפשרת את החלפת המגרשים התקבלה בולחו"ף בסוף מארס 2006. נגד ההחלטה הזדעקה מפלגת הירוקים בטענה שמדובר בהטבה שניתה לנכט, וכי שוב הפקירו הוועדות את נכסי הציבור לטובת בעלי ההון. הירוקים אף מאיימים לפנות לבג"ץ באם ההחלטה לא תשונה.

באופן כמעט יוצא דופן, טענה זו אינה זוכה לתמיכת ארגוני הסביבה האחרים, ביניהם החברה להגנת הטבע ואדם טבע ודין, החברים בולחו"ף, שתמכו בהחלטה זו.

לדעת הוועדה, התוכנית מקטינה את הקף וגובה הבינוי שאושר למבנה הציבור, ובכך בעצם מקטינה את הפגיעה בנוף. לא רק זאת, התוכנית מאפשרת מעבר חופשי לציבור הרחב עד למצוק, ברוחב מינימלי של 10 מטר, מעבר שהיה נמנע אם היה נבנה שם בניין ציבורי

עוד הודיעה הוועדה, שבניגוד לטענות מפלגת הירוקים, לא הופעלו עליה לחצים, וכי השאלה מי עתיד לגור בשטח לא היוותה שיקול.

יו"ר הולחו"ף, אדריכל שמאי אסיף, הדגיש, שיש דין אחד לכל וכי אין להפלות אזרחים ללא קשר למצב חשבון הבנק שלהם.

ארסוף, שהוקם ממערב לשפיים, הוא שכונת המיליונרים היוקרתית ביותר בארץ, וזאת בשל הקרבה הגדולה של הבתים לים והבידוד היחסי במקום.

לא רק זאת, תוכנית המתאר המחוזית האוסרת בנייה נוספת באיזור, וחוק הסביבה החופית, האוסר בנייה במרחק של 300 מטר מקו המים, דואגים לכך שערך הנכסים בשכונה לא ירד. כיום מחירי המגרשים הם 1.3-6 מיליון דולר למגרש המשקיף לים.

השכונה המגודרת, שאינה מתירה כניסת כלי רכב שאינם מורשים, כוללת 100 מגרשים, שרק חלקם בנויים. מרבית המגרשים בשכונה הם בשטח של 1.4 דונם וניתן לבנות עליהם בתים בשטח של 300 מ"ר. בין תושבי השכונה עידן עופר, בני שטיינמץ, רות ורטהיימר, עו"ד ירון אלחנני, קובי ויהודית ריכטר, משפחת דנקנר ואחרים.

קרקעות ארסוף המשתרעות מגבול הרצליה ועד קיבוץ שפיים ניקנו בשנות ה-30 על-ידי יהודי גרמניה, ובהם משפחות מני, רוקח וברנסבורג (להבי) שביקשו לרכוש קרקעות בארץ ישראל. ב-1935 עלה קיבוץ שפיים על הקרקע ופלש לחלק מהקרקעות. עם קום המדינה פנו בעלי הקרקע לבית המשפט, שהוציא ב-1951 צו פינוי נגד הקיבוץ.

הקיבוצניקים, שלא רצו לוותר על קרקע חקלאית טובה, הציעו למשפחות לשטחיהן פלשו, קרקע חלופית ליד הים, שאין לה שום ערך חקלאי. במשך שנים נאלצו התושבים להביא מים בג'ריקנים מתל-אביב, את הבתים האירו באמצעות גנרטור, הילדים נאלצו לנסוע לגן בנוף-ים, שכן קיבוץ שפיים סרב לקבלם.

רק ב-1989, הגיעו בעלי הקרקעות והקיבוץ להסכמה, שאפשרה להפקיד תוכנית בניין עיר חדשה, שקיבלה תוקף ב-1990. על-פי התוכנית הורחקו הבתים ב-10 מטרים מקו המצוק, כדי למנוע מפולת. שטח המגרשים הוקטן משני דונמים ל-1.4 דונם. כל משפחה התבקשה לשלם 100 אלף שקל, ששימשו לבניית כבישים, מדרכות ותשתיות למים ולטלפון. הבג"ץ חייב את המועצה לתת לתושבים כתובת וסמל יישוב. המחירים במקום קפצו באחת.

גורלם של יתר 800 בעלי המגרשים הפרטיים שבין שפיים להרצליה, אליהם לא פלש הקיבוץ, לא שפר עליהם. המגרשים הוגדרו כגן לאומי וערכם ירד כמעט לאפס.

בכך לא תמו הפרשיות. סיום הסכסוך עם הקיבוץ היה האות לפריצתו של קרב נוסף, הפעם בתוך הישוב בין תושבי השורה הראשונה, משפחות עופר ודנקנר, בעלי הנוף המלא לים, ותושבי הגבעה וביניהם בני שטיינמץ וליאורה רבלין.

תושבי הגבעה ביקשו לבנות לעצמם בתים קטנים קצת יותר בשטח של 100 מ"ר ו-50 מ"ר שטחי שירות.

אחדים אף קיוו לחלק את המגרש לשניים - לבנות בית על מחצית מהשטח, ולממן את הבנייה באמצעות הבית השני, שיוצע למכירה.

לרעיון הזה התנגדו תושבי השורה הראשונה, שכן בלבם קינן החשש, שבתים קטנים יותר יביאו לשכונה היוקרתית אנשים שאינם נמנים עם אצולת הממון. התוכנית המאפשרת פיצול אושרה שוב רק אחרי התערבות בג"ץ, זאת בעקבות התנגדות שר הפנים דאז, נתן שרנסקי, לחתום על התוכנית.